שש בבוקר, אני ונפתלי יושבים על כיסאות נוח מחוץ ל"מרווה", הסוויטה התחתונה באחוזת "אלומה בכפר". שיחקת אותה, אני אומרת לבן של בלהה ויעקב. כמה נוף קיבלת. הוא לא עונה. גבר יפה. דק, שרירי בצבע מוקה עם עיניים בוערות שקיבל את צפון-מזרח הארץ. מהגבול הצפוני קו חצביה-צידון לאורך נהר הליטני עד לנחל יששכר בדרום. נחלה שבמזרח שלה תחומה בנהר הירדן, ימת החולה וים כנרת. עכשיו הוא על ידי.
קבוצה של יונקי דבש משחקת תופסת לפנינו. עולים ויורדים משיחי ורדים בארגמן בוהק, ממשיכים במטס מרהיב מעל מיני פרחים שאת השם שלהם אני לא יודעת, פרחים יפהפיים שבדרך כלל לא פוגשים בארץ. בטח גם הם הובאו מרחוק כמו קבוצת הבקתות שיוצרות את המתחם של האחוזה ברמות נפתלי.
חמש סוויטות מייד אין קנדה מטפסות במעלה הגבעה עד למפלס העליון, שם מוקדשת הבקתה הגדולה למסעדת טאפאס ולבית של אלפא ואילן פרי, הבעלים. פעם, מזמן, הוא היה עורך בערוץ 1 והיא היתה עובדת סוציאלית שהטוב והסבלנות עדיין אצורים בעיניה. אחר כך עלו לגליל, פתחו את מסעדת אלומה במעלות תרשיחא, ולפני שנה פתחו לקהל מקבץ של בקתות מבולי עץ מול נוף קדומים עם גגות מחודדים רעבים לשלג. מזכיר לי ציור מספר ילדים שפעם בטח קראתי.
בכביש העולה לכיוון רמות נפתלי פרסומות על סדינים עוטפות את ההר. טרקטורונים, משקופים מאלומיניום ומסעדה כשרה לבשר. הכל נמכר בגסות גדולה, ויש הקלה שהמקום שאליו באים לא מופיע במפגן הזה. מוציא אותו אלגנטי. אחר כך, בתוך החדר, מכונת אספרסו בירוק בוהק, עוגיות מאפה בית ופרלינים בלגיים שאומרים הו בייבי, פה זה קלאסה. ג'קוזי ענק בגינה, מקלחת גדולה בבקתה ולמעלה, בקומת הגלריה, מיטה מרובת כרים וספרים לצידה. האידיאולגיה ברורה. עשו אהבה, לא טלוויזיה.
בערב עלינו למסעדה. אפשר לשבת בפנים. לילות ספטמבר אומרים שבו על המרפסת בינות צמחייה משגעת, במקום בו, לו היה אור, יכולתם לראות את החולה כולה.
רוב התפריט של אלומה בכפר הולך על שילובים עם מתוק. ישראל מתה על זה. אני פחות. מתוק לה מתוק לי. מהרגע הראשון ברור שיש יד טובה וידענית במטבח. כל השאר זה עניין של בחירות. תמר עם גבינה כחולה ובייקון לא עשה לי את זה, גם לא סלמון כבוש לעילא על פירה תפוחים. אפילו בצל מוחמץ היה לי מתוק מדי כליווי לכיסונים עם בשר טלה, וריאציה גלילית לאמפנאדס. הבצק היה נהדר, משהו בין עלים לפריך, ורק מילוי בשר הכבש מרגיש, לטעמי, קצת כבד וזר לעדינות של הבצק.
ואז השתנתה לי הארוחה. סינטה כבושה הגיעה על פרוסת לחם קלויה, ומעליה תאנים טריות ושבבי פקורינו. בשר נהדר שננגס בשיניים, תאנים עם מתיקות מנומסת שמתקזזת היטב עם מליחות-חריפות הגבינה. אחר כך יצאה מנת טורטליני ועינגה אותי נורא. הכיסונים האלה, שלפי הסיפורים נוצרו לכבוד הפופיק של ונוס, מולאו בגבינות צאן ורבצו על קולי עגבניות וקרם חציל. יופי של מנה. בצק מעודן אבל מלא טעם, שמקבל מבפנים נשיכה בחמוץ-מלוח בזמן שהעגבניות מלטפות אותו בחוץ ברעננות שלהן. מדי פעם התגנבה למזלג נשיקת עשן של חציל קלוי ונהדר. בבוקר שאחרי, כשניסיתי להוציא איזו מילה מנפתלי, התעכבתי על תיאור המנה. אמרתי לו שהיא עושה הכי הרבה כבוד לפופיק של ונוס. ונפתלי? אצלו שששש, לא מוציא מילה.
גם בעיקריות ידעתי נחת. כבד עגל מתוק מטריות אהב את החמיצות שהציעו לו חומץ שרי ועגבניות מעושנות, פלטת בשרים הביאה אוסף שעיקר כוחו היה בזה שכל נתח נתן שם ביצוע סולו משלו. נתחי סינטה צלויים במידה, קבב טלה, חזה בקר בבישול ארוך פשוט ומספק, ונקניקייה בעבודת בית ששופדה על קיסם עץ והיתה נהדרת. לעינב, השף, יש אמא מצרפת ואבא עם שורשים ספרדיים בחבל הבסקים. הכל יוצא בנקניקייה הזו. איזון מושלם בין שומן לבשר, תיבול שלא מתחכם, חריפות נעימה וביס שמשפריץ את כל עבודת השורשים הזו אל תוך הפה.
בעשר חתמתי את הארוחה שלי עם קרמה קטלנה (ככה הספרדים קוראים לקרם ברולה). האיש שלי הזמין מוס לימון מעוצב ככיפה, ששימח אותו. רוח קרירה עלתה מן העמק ואני עצמתי עיניים. כשפקחתי אותן נפתלי עמד מולי. וכשאני ושלי ירדנו לסוויטה, הוא ירד אחרינו. בלילה הוא חיסל צנצנת עוגיות חמאה נימוחות בפה. אלפא פרי היא אופה מצוינת וגבר כמותו יודע לזהות איכויות כאלה.
בשחרית של שבת, כשיצאתי לנשום קצת שקט, הוא ישב על כיסא הנוח. בדיוק באותה הנקודה שבה ישב אז, לפני מאות בשנים. יונקי דבש, פרחים, עיניים מעריצות של אישה מתעוררת, והוא... לא מוציא מילה.
סיפרתי לו על ליאונרד כהן, על המצאת הגלולה, הביטלס, האטום, מדונה ושלום חנוך. אמרתי לו שלא הוא ולא אבא שלו היו מאמינים איזה בלאגן נהיה מחלוקת הארץ ומההתלכלכות עם עשיו. לא הזיז לו. המשיך לשתוק. אחר כך עליתי לברנץ' עם יופי של איקרה וחביתת תרד עם גבינה. הוא נשאר.
אחר הצהריים, כשהכל כבר היה ארוז לתזוזה, עננים התפזרו והעמק נגלה. הרגשתי את היד שלו על הכתף שלי. התרגשתי נורא. "את מדברת המון ואוכלת הרבה יותר מדי", אמר במבטא כנעני עמוק, "אבל את בטח יכולה להסביר לי מי, לכל הרוחות, האידיוט שייבש את ימת החולה-! היא היתה כל כך יפה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו