מפלצות בע"מ

צר לי להיות זה שמבשר לכם את זה, אבל מלבד הדינוזאורים (שנראים אחלה), שום דבר לא עובד ב"עולם היורה". פשוט כלום. לא הסיפור. לא הדמויות. לא הבדיחות. לא סצינות האקשן. לא רגעי האימה. כלום. לא יהיה מוגזם לומר שהצפייה בסרט המייגע והכה סתמי הזה היתה אחת החוויות הקולנועיות היותר מעיקות שהיו לי לאחרונה (קרב צמוד עם "סאן אנדריאס"), ואם להיות לגמרי פתוח איתכם, היו לפחות שני רגעים במהלכו שבהם שקלתי ברצינות פשוט לקום וללכת הביתה. כי החיים קצרים מדי.

מן הראוי לציין שבניגוד לחובבי קולנוע שגדלו על ברכי "פארק היורה", אף פעם לא היתה לי פינה חמה בלב לדינוזאורים של סטיבן ספילברג. אני שייך לדור הקודם, האיכותי יותר - זה שגדל על "מלתעות", "שודדי התיבה האבודה", "אי.טי", "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", "הגוניס" ו"גרמלינס" - וכש"פארק היורה" התגלגל לאולמות, אי אז בראשית קיץ 1993, אני זוכר היטב שלא נותרתי עם פה פעור. נכון, האפקטים הממוחשבים היו פורצי דרך ומרשימים בטירוף (מה שסייע לרומם את הסרט לצמרת טבלת הסרטים המכניסים בהיסטוריה), וגם הסיקוונסים המושקעים והמותחים עם הטורפים הפרה־היסטוריים טופלו ביד אמן וסיפקו כמה רגעים שהפכו בצדק גמור לאיקוניים (כמו השוט עם כוס המים, למשל). אבל לא מצאתי עבור מי להריע. היה לי קשה להתמודד עם סם ניל ולורה דרן הבלתי נסבלים, שכיכבו בתפקידים הראשיים, והיה לי עוד יותר קשה להתמודד עם שני הילדים הצעירים שהתרוצצו להם בין הרגליים תוך כדי שהם צווחים. תודה לאל על ג'ף גולדבלום, שהצליח לשפר את המצב בכל פעם שהופיע על המסך בתור הסייד־קיק השנון והציני.

ב"פארק היורה 2", שיצא ארבע שנים לאחר מכן, ניל ודרן היו בחזקת נעדרים (וינס ווהן וג'וליאן מור החליפו אותם), וגם שני הילדים המעצבנים נשלחו הביתה. אבל במקומם ספילברג והתסריטאים שלו התעקשו להצמיד לגולדבלום ילדה שחורה. התוצאה אמנם מאולצת ומטופשת למדי ("מה, לא למדתם כלום ממה שקרה בפעם הקודמת!?", "אההממ... כנראה שלא"), ובכל זאת, אם מתעלמים ממעלליה המיותרים של הילדה השחורה, בהחלט אפשר ליהנות ממנה (נוכחותם המבורכת של פיט פוסטלווייט ופיטר סטורמייר כשני ציידים נבלים בהחלט תורמת לכך). כיום אמנם מקובל לראות בסרט ההמשך את אחת מנקודות השפל בקריירת הבימוי של ספילברג, אבל לטעמי, עדיין אפשר לאתר בו כמה סיקוונסים - כמו זה עם הזכוכית הנסדקת באיטיות, למשל - שבהחלט עושים את העבודה.

בכל מקרה, ב"עולם היורה", שמבוים בידי בחור צעיר וחסר ניסיון ממשי בשם קולין טרבורו, אין אפילו חצי סיקוונס כזה. וגם תחושת התדהמה שליוותה את צאתו של הסרט הראשון נעדרת לחלוטין - כי נדמה שכבר ראינו הכל. לעומת זאת, גם כאן יש שני ילדים מעצבנים. וגם כאן הדמות הנשית הראשית - שמגולמת בידי ברייס דאלאס האוורד - מאוד לא מוצלחת, בלשון המעטה.

הקלישאה מעל הכל

לאחר אקספוזיציה אינסופית, ובעזרת כמות סיטונאית של קלישאות עבשות ותירוצים תסריטאיים לא משכנעים, שלושת החבר'ה האלה מוצאים את עצמם בפארק הדינוזאורים המוכר (והמשודרג!), שכמובן שוב נפתח מחדש. דאלאס האוורד, כך מסתבר, היא הדודה של הילדים המעצבנים (שהוריהם עומדים בפני גירושים), והיא לא ראתה אותם שנים ("וואו, ממש הפכתם לגברים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו!"). אבל היא כל כך מרוכזת בעצמה וכל כך עסוקה בעבודה שלה - היא אחת המנהלות הבכירות במקום - שאין לה טיפת זמן בשבילם. אל תדאגו. ברגע שהדינוזאור החדש, המדהים והמהונדס גנטית שעומד להיחשף בפני 20 אלף המבקרים שפוקדים את הפארק יברח מהכלוב שלו ויתחיל לטרוף תיירים תמימים, היא כבר תיזכר שמשפחה זה הדבר הכי חשוב בעולם (זה גם מוסר ההשכל של הסרט, דרך אגב. תודו שלא ראיתם את זה מגיע).

מי שאמור היה להבטיח את איכותו המינימלית של הפרויקט הזה הוא נער הזהב הנוכחי של הוליווד, כריס פראט ("שומרי הגלקסיה", "סרט לגו"), שמגלם כאן את הגבר־גבר הפלרטטן עם האופנוע שנחלץ לעזרתם של הדודה ושני האחיינים. אבל למרבה הצער והתדהמה, זה פשוט לא קורה. הפאנצ'ליינים הרעועים שלו לא פוגעים, הכימיה שלו עם דאלאס האוורד מחפירה, ולרגע לא נראה שכיף לו. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל איפה ג'ף גולדבלום כשצריך אותו?

האפקטים סבבה. באמת שאין לי טענות לאפקטים. מדובר בטופ אוף דה טופ. הטוב ביותר שכסף יכול לקנות. אבל כשאין בסרט שום דבר מלבד אפקטים, אני משתעמם ומתקשה למצוא סיבה להמשיך ולצפות. וכפי שכבר ציינתי, בסרט הזה אין שום דבר מלבד אפקטים. הדיאלוגים בין שני הילדים המעצבנים - שכוללים פנינים בלתי נשכחות כמו "היי, אל תדאג, אני תמיד אהיה אח שלך!" - מעוררים צחוק מכל הסיבות הלא נכונות. וחלק לא מבוטל מהדברים שהילדים המעצבנים האלה עושים - בסצינה אחת, למשל, הם מתקנים ג'יפ שלא הותנע במשך שני עשורים - מגוחך לחלוטין. זו כמו פארודיה שלא מודעת להיותה כזו.

הדמות של דאלאס האוורד, לעומת זאת, היא בובת חרסינה חסרת דופק או כריזמה שהיתה יכולה ליהנות מקריירה נהדרת אם היו מציבים אותה בחלון ראווה. בסצינת השיא שלה היא בורחת מדינוזאור שמנסה לטרוף אותה. על עקבים. היא לא חושבת לשבור את העקבים, כמו שנשים קשוחות עושות בסרטים לפעמים. היא גם לא חושבת להוריד את הנעליים ולהעיף אותן לכל הרוחות. היא פשוט רצה על עקבים. בזמן שמנסים לטרוף אותה. כמובן שהיא מצליחה להימלט. וכמובן שהתסרוקת שלה לא נהרסת. ואני שואל אתכם: איך אפשר לסמפט אישה כזאת?

עקבים גבוהים

"עולם היורה" עורר אצלי געגועים עזים ל"גודליזה" מהקיץ שעבר. סרטו של גארת' אדוארדס הכיל לא מעט בעיות, אבל הוא גם הצליח לעשות הרבה מאוד דברים נכון. הגישה שלו היתה שקולה וסבלנית. והוא לא חשש להיות אינטליגנטי. "עולם היורה", מנגד, הוא פשוט סרט ברמה נמוכה. ההסברים שהוא מספק כל כך אידיוטיים שמוטב לא לשאול שאלות (כמו "למה לעזאזל אתם מחכים כל כך הרבה זמן כדי להתחיל לפנות את הפארק?"); הוא ציני ורע לב (איך בדיוק אפשר להצדיק את הדרך האכזרית והאיומה שבה העוזרת האישית של דאלאס האוורד מוצאת את מותה? כאילו, מה היא כבר עשתה רע?); והאופן המסורבל שבו הוא מתפתח לא מאפשר לטפח כל אכפתיות כלפי הדמויות או כלפי מה שניצב מולם. בניגוד לאדוארדס (או ספילברג, לצורך העניין), טרבורו והצוות שלו פשוט לא לוקחים את העסק ברצינות, והדבר בולט כבר בסצינות בתחילת הסרט שבהן דאלאס האוורד מעדכנת את הבוס הגדול שלה בכל מה שקורה בפארק. היא מדברת איתו כאילו הוא נחת עכשיו מהמאדים אחרי שלא היה בסביבה כמה שנים. כי בעצם היא לא מדברת איתו. היא מדברת עם הצופים. מדהים לחשוב שאף אחד מהמעורבים לא מצא לנכון לחשוב על דרך מתוחכמת יותר להעביר את האינפורמציה הזאת.

על כל פנים, אל תקשיבו לי. לכו לראות בעצמכם. דינוזאורים! אפקטים! דינוזאורים! אני יודע שאתם מתים ללכת. ובואו נודה בזה: גם אם כל מבקרי הקולנוע בעולם יתאחדו ויוציאו הודעה נחרצת שקובעת ש"עולם היורה" הוא ערימה גבוהה של *** שהוטלה בידי סטגוזאורוס, אתם לא תשנו את דעתכם (ע"ע "רובוטריקים"). העבודה שלי ממש מדכאת לפעמים. תבלו!

"עולם היורה" ("Jurassic World"), במאי: קולין טרבורו. ארה"ב 2015