המארינה של אילת
מצד אחד הביג בנד הישראלי, מצד שני הבנות נחמה • כל הג'אז הזה של פסטיבל הים האדום מצא את כתבנו מבולבל • עד שראה את הדבר האמיתי
, עודכן
מה זה בעצם ג'אז? לאבישי כהן, מנהלו האמנותי של פסטיבל "ג'אז בים האדום", שנפתח שלשום, יש תשובה. "עבורי", אומר כהן, "זאת קודם כל מוסיקה שמעניקה חופש, גם בהלחנה וגם בהלחנה ספונטנית, באלתור".
בהתחשב בתוכנייה, המוסיקה הזאת מעניקה גם חופש בהפקת פסטיבלים. כבר כמה שנים כולל הפסטיבל האילתי מופעים שאינם ג'אז ממש ושאינם ג'אז בכלל. השנה, שנתו ה-23 של הפסטיבל, אותו מנהל כהן לראשונה, המגוון רחב עוד יותר. הוא עצמו מודה בכך. "לצד אמנים שמבצעים ג'אז טהור יש לנו הרבה אמנים שבאים מאותו מרחב יצירתי ואימפולסיבי", הוא מסביר.
האם זהו באמת אותו מרחב? האם נוכחותה של להקת פאנקנשטיין השוצפת תמשוך קהל חדש להאזין לשלישיית ליונל לואקה, כשהיא מנגנת במקצב של 17/4? בערב פתיחת הפסטיבל אנחנו מחליטים לערוך סקר: את הפסטיבל פותחים שני מופעים קוטביים בתכלית - הבנות נחמה מצד אחד ותזמורת הביג בנד הישראלי מצד שני.
בתור המוביל אל הביג בנד עומדים שני בני 22, אלון מרעננה וניר מגשר הזיו. למה הם כאן ולא שם-
"יש לך פה מלחמה בין שני אלמנטים", אלון רומז על התלבטות, "אבל בסופו של דבר באנו לשמוע ג'אז".
"היה תור נורא ארוך בבנות נחמה, אז באנו לכאן", מודה מצידו ניר.
הביג בנד הם הברקה. הם מספקים צליל מקסים והופעה נוצצת, אבל משהו מזה הולך לאיבוד בלילה החם והפתוח של אילת. הרכב כזה זקוק לחלל סגור ולישיבה סביב שולחנות, רצוי בתוספת מלצרים בפפיונים המוזגים קיר רויאל לחלילי זכוכית. אנחנו נסוגים כעבור כמה קטעים וממשיכים בסקר.
בתור לבנות נחמה עומד ראובן, בן 62 מחיפה. למה הוא כאן ולא שם? "יש מין דינמיקה של עדר", הוא מסביר, "רואים תור ארוך, אז מצטרפים אליו".
האם אין משקל לסוג המוסיקה המתנגן בפנים? ראובן מסביר שעבורו, באילת חשובה בעיקר האווירה. "מוסיקה כמוסיקה יש לנו גם בצפון. פה יש משהו אחר, יש את החום הזה ותחושה של חופש".
לבנות נחמה ניתן החופש לבצע חומר שאין לו כל קשר לג'אז. יעל דקלבאום מבצעת שיר קנטרי באנגלית שמאוזכרים בו חג המולד ורודולף, אייל הצפון אדום האף. גם אם נסכים שהג'אז הוא תחום מגוון, מתפתח ומותח הגדרות, אי אפשר יהיה להדביק לרודולף את התואר "גרובי". הבנות לוקחות מן ההיצע האמריקני כמעט כל אלמנט שאינו ג'אז: סול, פולק, רוק... הן עושות זאת היטב, אבל אנחנו יוצאים אל הרחבה שבין המכולות רעבים למנה מהדבר האמיתי.
בסוף, אנחנו זוכים לה. אחרי שמארינה מקסימיליאן בלומין מזהירה שהשיר הבא לא יהיה רומנטי, היא פוצחת בסטנדרט הג'אז "All or Nothing at All". בלומין, בבלונד פרוע ג'ניס ג'ופליני ובעגילי ענק, משתוללת איתו, משחקת שורות מתוכו בידיה ובגופה, מעלה סומק בלחיי פרנק סינטרה ודיאנה קראל שפירשו אותו בעבר. חברי להקתה מספקים לה ליווי מלא דמיון, פוסט פסיכודלי, ג'אזי ולא ג'אזי.
זה קורה שוב בסטנדרט אחר: "אי שם מעבר לקשת" ובשיריה של בלומין עצמה. בפסטיבל שכולו מתח בין ג'אז לכמעט ג'אז וללא ג'אז, בלומין מספקת את החוליה החסרה. באופן מוזר, הקהל אינו משתלהב ובקושי מזמין הדרן. אולי לא ציפה לחוות ג'אז מסתכן ועוצמות של רוקנרול דווקא כאן, אבל מוסיקאים טובים יודעים להפתיע בסטייל ובצליל ולשאת בתוצאות. כך בוודאי התייחסו גם לצ'רלי פרקר בתחילת הדרך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו