המבטים לוכדים אותי כבר בתור לכרטיסים. הבחורה שלידי, מאופרת טיפ טופ, מתוכשטת בטעם אבל בהידור, יפת עיניים וחדת מבט, ניגשת ישר לעניין: "מה לך ולפרסים-" יש מופעים שבהם שאלה כזאת היא חסרת משמעות. למשל, כשבא מישהו למופע של לאונרד כהן לא שואלים אותו: מה לך ולקנדים? אבל בהופעתו של נסיך הזמר האיראני אומיד, ההשתייכות העדתית משחקת תפקיד. כולם כאן מלבדי פרסים. הייתי רוצה להשיב לה שיש לי שורשים נסתרים שאינם ניכרים בצבע שיערי, שגם לי יש סבתא או לפחות דודה מרוחקת שמכינה גונדי מופלא, אבל התשובה הכנה פרוזאית עד אימה: "יש לי ידידה פרסית בפייסבוק". כך זה באמת התחיל, משורה שנקלטה בזווית העין ומנחשול של סקרנות. מה זאת אומרת זמר איראני בארץ? איך הוא מגיע לכאן בכלל? התשובות התחוורו לאט לאט. אומיד סולטאן עזב את איראן בתחילת שנות ה-90, אחרי שלחם במלחמת איראן-עיראק. הוא התגורר תחילה בטורקיה ואחר כך הגיע ארצה, להופיע בפני קהילת דוברי הפרסית שארצנו התברכה בה. כאן הכיר את אשתו, יהודייה ממוצא פרסי, ועבר להתגורר איתה בלוס אנג'לס. מדי כמה שנים הוא שב לכאן ומעורר היסטריה. הערב אני בא בשערי האנגר 11 של נמל תל אביב מוקף ביותר מ-1,500 מעריצים. בפנים הלסת נשמטת. מאות שולחנות סדורים ברחבי ההאנגר המוחשך למחצה, כמו לקראת חתונה אימתנית. מעליהם, על הקירות, מוקרנות בממדי ענק שקופיות ובהן תמונות מחיי השאה הרצוח של איראן ובני משפחתו. הנה פרח פהלאווי, אשת השאה, מתפרקדת עם ילדיה באחו פורח. הנה המלך המודח עצמו יושב על כס הזהב שלו, עטור בכתר ומקבל אורחים רמי מעלה מחו"ל. הנה הוא נוסע במכונית ברחובות טהרן האחרת, הקודמת. הנה באים השירים ארבע נשים יושבות ומתלוצצות סביב אחד השולחנות. עצם זה שחלפתי לידן זו סיבה מספקת לצרף אותי לשיחה ולספר לי על מריבותיהן עם הגברים בחייהן בנוגע לרמת הווליום בטלוויזיה. אני מתחיל להתאהב בתרבות קלת השיחה הזאת, שבה המושג "זר" מטושטש מאוד. סוניה, סימה ואילנה מסבירות לי כי לצליל הפרסי יש ערך אחר. "אני שמה את זה בימי שישי כשאני מנקה", מספרת סוניה, "וזה עושה טוב על הלב. אתה נכנס לעולם אחר, נכנס לעולם של חלומות. מין טראנס כזה". לדבריה, גם השקופיות המלוכניות תורמות לתחושת טראנס. "זאת נוסטלגיה", היא אומרת. "נוסטלגיה-", אני מופתע, "לא פוליטיקה-" כולן מגיבות בשלילה חריפה. לא פוליטיקה, לא, לא, לא. "הוא לא היה בסדר בכמה דברים", אומרת סימה, "אבל עם היהודים הוא היה בסדר. כל מי שפה מת לטוס לפרס לבקר. השאה הוא סמל, הוא אחד מהדברים שמעוררים זיכרון. מהילדות שלי באיראן אני זוכרת ריחות, ריח של תפוז, ריח של שדות". וכשאת רואה את השאה, הריחות האלה חוזרים אלייך- "כן. זה כמו שמישהו שומע שיר משנות ה-60 וחוזרת אליו תקופה מהחיים". הנה באים השירים עצמם. אומיד עולה לבמה, גבר נאה במשקפיים רבועי מסגרת ועניבה מלאת נקודות נוצצות. ששת מלוויו פוצחים בצליל שאין לו מקבילה בארץ, צליל מזרחי מסוג אחר: לא ערבי, לא יווני, לא תימני. הוא מרקיד מבלי להיכנע לפופיות, מסתלסל מבלי לקונן. הקהל גודש את שולי הבמה חמוש במצלמות ובטלפונים. הכוכב שומר על חיוך סטואי ומספק את הסחורה. הוא שר בשלושה ניבים לפחות: שיראזי, כורדיסטני ואיספהאני. באיראן זה לא היה קורה בין המחוללים נמצא גבר צעיר זקוף גו ואלגנטי בפני עצמו. הוא לבוש ז'קט שעליו מודפס מכתב אהבה באנגלית, נעליו כסופות ותליון של ראש חץ כסוף תלוי על צווארו. זהו שהראם שהרוז, מנהל הרדיו הפרסי בישראל המתנגן באתר www.radisin.com. הנה איש שראוי להסביר מהי תרבות פרסית. "תרבות פרסית היא שורשים", הוא אומר ומצביע לעבר ילדה קטנטונת, "אם באה ילדה בת 7 שנולדה פה להופעה של זמר מוסלמי, סימן שזה בדם. או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. לנו הפרסים יש את זה. אנחנו מחוברים לשורשים, יש לנו מטבח טוב, מוסיקה טובה, בחורות יפות". שורשים יש גם לאחרים. הופעה כזאת היא דוגמה אחת לאוצר אדיר של אמנים שמגיעים אלינו מרחבי העולם, מדי שבוע ממש, לשיר בפני בני עדות שונות. אפרם טמרו האתיופי משגע המונים באישון לילה באולם אירועים בחולון. במקביל גודשים יוצאי ארגנטינה את היכל התרבות לקראת הופעה של מרסדס סוסה, אבל במקרה של אומיד קיים הבדל. הופעה כמו זו לא יכולה להתקיים באיראן, ולא רק מפני שהאיש עצמו מוחרם שם אלא כי כל האמנים האיראנים נתונים במגבלות קשות. מופע של זמר יכול להיערך רק באישור השלטונות וגם אז ללא ריקודים, ללא מזנון של קבב ריחני ותבשיל לוביה נפלא, אלא בישיבה מסודרת וקפואה במקום. במידה מסוימת, התרבות האיראנית חיה יותר בתל אביב מאשר בטהרן, והיא רוקדת כאן עמוק לתוך הלילה.
