הדלת נעולה. אנחנו עומדים מולה, המפתח שאמור לפתוח אותה נמצא ביד של אחד מאיתנו. היא לא נפתחת. אנחנו מנסים שוב. הדלת לא זזה. מחפשים מפתח נוסף, אבל לא מוצאים כזה. יש פה רק שני כובעים. מתחילים להזיע. אולי זו לא הדלת הנכונה? אולי יש חור ברצפה, שדרכו אנחנו אמורים לזחול? האם כובע יכול להפוך למפתח?
מישהו אחר מבקש הזדמנות לפתוח. הוא לא מצליח. אנחנו מבולבלים. רק לפני דקה נכנסנו לחדר, והלחץ כבר מתחיל להשפיע. יש פה חידה שצריך לפצח כדי שהדלת תיפתח. יופי. אז כמה זמן זה ייקח לכם?
אני מחפשת כיסא. אין כיסא. בינתיים, שניים מהצוות שלי עלו על הפתרון. הם עובדים עכשיו ביחד. אחרי שתי דקות הדלת נפתחת, ואנחנו נושמים לרווחה. ואז זה מתחיל באמת. ברוכים הבאים למשחק הרפתקאות למבוגרים.
חידה מס' 1
או: מה לעזאזל אנחנו עושים כאן?
"המקור היחיד לידע הוא הניסיון" (אלברט איינשטיין)
מה גורם לחמישה אנשים עסוקים להתפנות מהכל ולהגיע לערב אטרקציה קבוצתית חווייתית? ובכן, האתגר. ב־brainit הבטיחו לי שאכלא בחדר מילוט למשך שעה ואוכל לצאת ממנו רק בעזרת הראש. הפעלת הראש. אז הצטיידתי בארבעה שארי בשר בעלי ראש - חובב תשבצי היגיון, צלמת בעלת עיני נץ, הייטקיסט בעל תואר ראשון במחשבים (בהצטיינות!) ומומחית ביו־אינפורמטיקה (אני מוכרחה לשאול אותה מתישהו מה זה), ונסענו לדרום תל אביב.
את פנינו קיבלו ארבעת בעלי המקום, חברים טובים בסוף שנות העשרים לחייהם, שנפגשו בלימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב, טיילו יחד בעולם, שיחקו בחדרי הרפתקאות ("חדרי מילוט") ונדלקו על התחום. "יש אלפי חדרים כאלה ברחבי העולם", אומר פליקס ולדימירסקי. "ברוסיה ובמזרח אירופה זה ענף חדש, שהולך ומתפשט במהירות. רק במוסקבה יש כרגע יותר ממאתיים".
הטרנד הזה צמח מה"קווסטים", משחקי המחשב שבהם אתה נדרש להוביל דמות ראשית במסע רצוף בעיות ואתגרים, תוך פתרון חידות וחיפוש חפצים ורמזים שמסתתרים לאורך המסע, עד ליעד הסופי. הקווסטים הפכו מזמן ללהיט מטורף; הם גלשו מהמחשב לטלפונים הניידים (משחקי מעליות ודלתות), ועכשיו הגיעו גם למציאות.
במציאות אין דמויות שצריך להפעיל: אנחנו הדמויות, והמשימה שלנו היא לצלוח חידות ואתגרים כדי להשיג את המטרה. במקרה שלנו, עלינו להחזיר כסף שנגנב לאיזה גנגסטר אמריקני (בלי שמות, אל קאפונה) בתחילת שנות העשרים. כשאני מנסה לברר מדוע בחרו דווקא בתקופה הזו, דיוויד סטיחרוב מספר לי שהם עצמם התנסו במגוון עצום של חדרים לפני שבחרו ללכת על העלילה של תקופת היובש.
"כל חדר מילוט ששיחקנו בו הכיל עלילה שלמה הכוללת תסריט, חידות, חומרים ותפאורה ייחודיים. היינו בחדר בסגנון ארגון ביון (המוסד), היינו בחדר קזינו, היינו בחדר אגדות. כמעט כל תקופה שאפשר לדמיין משמשת תפאורה לחדר מילוט".
אז ארבעת החבר'ה חזרו לארץ, שכרו חלל בדרום תל אביב ובנו את חדר המילוט שלהם מהיסוד: קירות גבס, שולחנות, מחיצות ודלתות, "בנינו הכל במו ידינו", הם מספרים בגאווה. את כל החלל רישתו במצלמות במעגל סגור, שיסייעו להם לעקוב אחר המשתתפים למקרה של צורך ברמז או הסתבכות.
אחרי הקדמה כזאת, אנחנו כבר מתים להיכנס פנימה ולראות במה מדובר. אבל רגע, קודם תדריך. התדריך קריטי.
"שום דבר לא עובד בכוח", מסביר אלקסיי מיטניק. הוא לא קורץ ולא ממצמץ: כבר היו לו כמה משתתפים שניסו לפרק חלקים מהתפאורה. אז זהו, שזה לא יעזור. הפתרון הוא בראש. לא להשתמש בפיזיות. לכל חידה יש פתרון יצירתי, אינטליגנטי, של מחשבה. לא בכוח.
טוב, למה שאנחנו - חבורה מוכשרת ובעלת איי.קיו מצטבר של 660 לפחות (140 די ודאיים של כל אחד מאנשי הצוות האחרים ותוספת צנועה שלי) - נזדקק להפעלת כוח פיזי?
פרק הזמן העומד לרשותנו הוא שעה. אני ממהרת לברר, בצניעות, מהו השיא. "הכי מהירים היו צוות של שני גברים ושתי נשים, שפתרו את חדר המילוט שלנו ב־28 דקות, בלי עזרה", מספר אלקסיי ומעורר בצוות שלי יצר תחרותיות קדום. "הזמן הממוצע הוא 47 דקות, עם עזרה".
אנחנו מביטים בהם בבוז. החברים משוכנעים שנתקתק את המשחק בפחות מ־28 דקות, ושברגע שנסיים יבואו אלינו המארגנים בעיניים בורקות מהתפעלות ויבקשו שנכתוב להם חידות.
אלקסיי מספק לנו רקע כללי על התקופה שבה אנחנו נמצאים ועל המשימה המוטלת עלינו. בגדול, עלינו למצוא את הכסף הגנוב, ואחר כך גם להבין איך יוצאים מהחדר. כלומר, יש מטרת־על ומטרה משחקית.
"ואם מישהו נתקע ולא מצליח?" אני חייבת לשאול.
"אתם יכולים לסמן לנו כשאתם זקוקים לרמז", מחייך אלקסיי בערמומיות. "אם אנחנו רואים שלא ביקשתם אבל אתם תקועים, נעזור לכם מיוזמתנו אחרי פרק זמן מסוים. אנחנו חייבים לקדם אתכם, אחרת תצאו מפה מאוכזבים. המטרה היא שתגיעו לסיום, תראו את כל העלילה ותתנסו בכל החידות".
עוד כמה הוראות טכניות (לא לטפס על הקירות ולא לחפש שום דבר על התקרה - נשמע לכם מגוחך, אה? חכו חכו) ויוצאים לדרך, לא לפני שהסלולריים הקדושים שלנו מופקדים למשמרת. אסור להכניס למשחק טלפונים, טאבלטים, לפטופים, מפתחות, סיכות ומספריים. מותר להשתמש בשעון.
"תיגעו בכל דבר, תפעילו את הראש, צאו מהקופסה", מבקש פליקס רגע לפני שאנחנו ננעלים בחדר. "והכי חשוב - תיהנו".
חמש דקות מאוחר יותר - דממה. חמישה מבוגרים עומדים חסרי אונים מול דלת.
בפעולה. רק הרבה ריכוז ותשומת לב לפרטים // צילום: יהושע יוסף
חידה מס' 2
או: נכנעים, תנו רמז
"מי שחושב לא מפסיק לשאול" (איינשטיין)
אני מבינה לאן נקלענו. קל זה לא יהיה. החדר שאנחנו משחקים בו מקבל אצל השחקנים המומחים דירוג קושי של ארבעה מתוך חמישה כוכבים. אני לא רוצה לעולם ללכת לחדר של חמישה כוכבים.
אני מבינה שאין לי ברירה, אצטרך להתרכז בדפים שלי ולזייף כתיבה אינטנסיבית של הכַּתבה, בעוד האחרים שוברים את הראש. אנחנו מתחילים מייד לחפש כתב חידה או רמזים. דממה. נדמה לי שאני יכולה לשמוע את גלגלי המוח שלהם עובדים, בחיי.
אחרי כמה דקות, פיצוח! כולם חשים גאווה גדולה. הדלת נפתחת. הנה אנחנו בחלל השני, שמעוצב כפאב, מקום מפגשם של טיפוסים מפוקפקים. ליד הקיר מונח פסנתר, בחדר פזורים כלי נשק ומשקאות, ותמונות ושעונים מעטרים את הקירות. אפילו הרצפה מעוצבת באופן מיוחד (כן, זה רמז).
הצוות מתחיל לעבוד. אני ממהרת לטלפון החוגה לבקש רמז, אבל החברים מצווים עלי לחדול מייד מהמחשבות התבוסתניות. הם אפילו לא מסתכלים עלי, רק עובדים. מחפשים, הופכים, בודקים, מתבוננים, מנסים לטלטל כמה חפצים. לא, לא בכוח. בנעימות.
והזמן חולף.
עיני נץ מתמקדת בתמונות, אלא מה. משוכנעת שמשם יבוא הפתרון. איש התשבצים הופך לבלש חובב, מחפש את הלינק שיוביל אותו לפתרון. ההייטקיסט מתעקש לבדוק גם גבוה, למרות ההנחיות שקיבלנו. אולי בכל זאת הניחו משהו על המדפים? לא הניחו.
החדר מוציא את הילדים שבתוכם, הופך אותם לתחרותיים, חצי משוגעים, במובן הכי חיובי של המילה. הם פשוט מוכרחים למצוא פתרון. כל אחד מהם חש שהאיי.קיו שלו דורש הוכחה בדמות פתרון מבריק אחד לפחות.
והזמן חולף.
"טוב, בואו נפתח בקבוק ונשתה משהו", מציעה מישהי (בלי שמות). מובן שהמשקאות הם רק תפאורה, אני לא נוגעת בהם. אבל אני מתחננת שנבקש רמז. הצוות שלי מסרב בתוקף. רמז? אנחנו? בחיים לא.
אז הם ממשיכים לחפש. עיני נץ מהפנטת את שעוני הקיר, מנסה להבין מה מסתתר מאחוריהם. האם הם קוד? האם הם צופן? האם הם שום דבר? אין לי מושג, אז אני מניחה לה.
בסוף אנחנו נשברים. מישהי מסננת בשקט לחלל האוויר, "אנחנו צריכים רמז".
למרות בקשת העזרה, אנחנו מרגישים גאונים ויצירתיים. מרגע שהרמז ניתן, הדברים קורים במהירות. אנחנו מצליחים למצוא פריט חיוני שעוזר לנו להתקדם. לזכותנו ייאמר שלא היה צריך להאכיל אותנו בכפית, הספיק לנו פירור כדי לתפוס את הפתרון. מצד שני, התסכול היה אדיר: איך, איך, איך אנחנו לא ראינו את זה!
מתקדמים לחידה הבאה, כשאנשי הצוות שלי מבקשים לא לשכוח שום אביזר מאחור. "למה אתם צריכים את הכובעים?" אני לא יורדת לסוף דעתם. הם מסבירים לי שבקווסט כמו בקווסט, אתה לא יודע מתי תצטרך משהו שראית בדרך והתעלמת ממנו. הכובעים אולי נראים לנו שוליים עכשיו, אבל ממש עוד מעט הם יהפכו לכלי חיוני, שבלעדיו לא נוכל להתקדם לפיצוח אחד האתגרים הבאים. אפשר לחזור אחורה, אבל זה מבזבז זמן. בלית ברירה אני הופכת לסוחבת הכובעים וכלי הנשק. גם זה תפקיד.
• • •
האווירה טובה. צהלות שמחה נשמעות בכל פעם שאנחנו מצליחים להפעיל משהו, תחושה של גאווה גדולה. החברים מרוצים מההתקדמות, ואנחנו מגיעים לאתגר הבא מלאי מוטיבציה. כאן דרושה קצת פיזיות, אבל בואו לא נתבלבל - לא צריך כושר גופני או שרירים משורגים כדי להצליח.
בזכות חדות מחשבה ואינטליגנציה גבוהה אנחנו צולחים שני אתגרים, נפוחים מחשיבות עצמית. "אני חייבת להביא לכאן את החבר'ה שלי", אני מהרהרת בעוד ארבעת אנשי הצוות שלי רוכנים על פתרון חידה מתמטית. אוקיי, אני אנוח עכשיו.
אני מדמיינת את עצמי מגישה לחבר'ה שלי את הפתרון על מצע של שברים עשרוניים (לא, לא, אין באמת צורך) - ולתחמנים מביניכם, אם מישהו רוצה להרשים את בן/בת הזוג לעתיד, זה בדיוק המקום לעשות רושם ראשוני כביר. אחרי שצלחתם את המסלול פעם אחת, כמובן.
בעלי המקום מספרים שבאות לכאן בעיקר קבוצות מאורגנות - של הייטקיסטים, חברים מהלימודים או מהצבא, משפחות (ילד מגיל 8 יכול לשחק עם מבוגרים, מגיל 16 אפשר גם בלי מבוגר) וצוותים המורכבים מזוגות - אם כי פחות דייטים לוהטים. הצוות יכול למנות עד חמישה אנשים - "יותר מדי אנשים זה ברדק, זה הורס את המשחק". אם אתם זוג, תתכוננו לשבור את הראש ולשלם לבייביסיטר שעות נוספות. לא תוכלו לחזור הביתה לילדים לפני שתסיימו לנתח את ההרפתקה, וזה ייקח יותר משעה.
חידה מס' 3
או: אוי, זה היה כזה קל
"אין בי כישרון מיוחד, אך יש בי סקרנות" (איינשטיין)
אחרי מאמצים כבירים אנחנו מגיעים ללוקיישן נוסף, חלל יפהפה, שזוכה מייד לקריאות התפעלות. כאן ייצא מכל אחד מאיתנו הילד הסקרן, הלהוט, הילד שרוצה להצליח, להשיג את הפתרון ולהיות גיבור הרגע. החדר הזה מספק לנו שיאי ריגוש ואדרנלין. כאן לא צריך כיסאות, אף אחד לא בא לכאן כדי לנוח. גם לא צריך כלי כתיבה, אוכל או תרופות הרגעה, רק הרבה ריכוז ותשומת לב לפרטים.
"הצלחתי!!" אני שואגת. האנשים שלי מגיעים לראות במה מדובר. מצאתי משהו. אביזר קטן, אבל משמעותי. אופוריה. סוף סוף גם אני שייכת לחבורה. הפכתי מסטטיסטית במשחק לחברת צוות מן המניין. תרמתי משהו - זעיר, אני מודה - אבל בתמונה הרחבה, בלי העזרה שלי לא היה אפשר להתקדם הלאה! מזל שלא הכל בחדר נע סביב פירוק מנעולים ופיצוח צפנים.
אחרי שפתרתי את החידה הראשונה, אני מבינה הכל. ראיתי את האור. כל דבר מצריך מבט מעמיק נוסף, וכמו שאמרה עליסה בארץ הפלאות, שום דבר אינו כמו שהוא נראה. קיר הוא לא קיר, תמונה היא לא תמונה, וכך הלאה.
אני נזכרת שפליקס אמר לי לפני שהתחלנו שיש חידות שרק נשים פותרות, ויש כאלו שרק גברים רואים את הפתרון שלהן. "יש בחדר המילוט דברים שגבר פשוט לא יתפוס, ולהפך. קראנו על הנושא והבנו שזה באמת עניין פסיכולוגי. יש כאלה שיותר מבינים במספרים, יש בעלי תפיסה ויזואלית טובה, יש עניין של תשומת לב לפרטים. יש כל מיני סוגי חידות, כך שכל אחד יוכל למצוא את עצמו תורם משהו ולהביא את הכישורים שלו למשחק".
והנה עוד חידה מתמטית. חמישה ראשים מתאמצים מאוד בנקודה הזאת, שברור לנו שהיא קריטית. מנסים, טועים, מתווכחים, מנסים שוב, רבים, מעיפים חפצים (לא באמת, אבל אם היה מה להעיף, אז אולי).
אחרי דקות ארוכות, גאון המחשבים מפצח את החידה. התפאורה זזה פתאום, אורות נדלקים, ופתאום אפשר לראות בחדר הרבה דברים חדשים. בואו נסתפק ב: "דברים שנראים דוממים עשויים להתגלות כלא דוממים" (כן, זה רמז).
• • •
עבודת הצוות מתגלה כגולת הכותרת של הערב. כל אחד מתאמץ ככל יכולתו, וכל אחד נותן משהו. אני לא זוכרת הרבה לילות שבהם ביליתי עם בני המשפחה שלי בלי אוכל ובלי טלוויזיה(!) וחשתי סיפוק כזה.
"זו לא רק אטרקציה או בילוי, יש פה תוספת למפגש משפחתי", אומר פליקס. "היום, כשכל ילד תקוע בפייסבוק שלו כל היום ולא מרים את האף לראות מי בכלל נמצא בבית, אני ממש נהנה לראות משפחות עובדות ביחד, מוצאות ביחד פתרונות".
אני?! פייסבוק?! מה פתאום. אני רק עובדת.
אנחנו מוצאים את המזוודה עם השטרות, וההתרגשות בשיאה. ישששש!
מפזרים את השטרות בהתלהבות ילדותית, מדמיינים לרגע שאנחנו בסרט מאפיה קלאסי. בכל זאת, שטרות!! כסף!! הצלחה!!
רגע, מה עכשיו? איך יוצאים מכאן? שום דלת לא נפתחת. יש כסף, אבל אנחנו עדיין נעולים. אוי.
זה לא שנכנענו, פשוט היינו עייפים. כלומר, זה מה שאמרנו לעצמנו, אבל האמת היא שמדובר בחדר נורא קשה. ניסינו, אבל שום דבר לא עבד.
רגע לפני הסיום, ההייטקיסט נשבר ומתחיל לסנן קללות חרישיות. עם כמעט 800 בפסיכומטרי, הוא לא מצליח להבין מה הוא מפספס. אנחנו מסתובבים בחדר, מחפשים את הפתרון, ולא מוצאים כלום.
הישועה מגיעה מכיוון הביו־אינפורמטיקה. "יש לי את זה", היא אמרה בקור רוח של מחסלת. והיא צדקה. בלי המוח החריף שלה, היינו עדיין תקועים שם.
56 דקות. לא שברנו שום שיא, וגם לקח לנו יותר זמן מהממוצע. ועדיין, תחושה של סיפוק גדול. התסכולים הקצרים חלפו כלא היו, נותרה רק האופוריה.
"יאללה, עוד חדר מילוט?" אני שומעת את עצמי מציעה. הלוזרים העייפים מבטיחים שכן, אבל נעלמים לתוך המכוניות שלהם. ככה זה צוות. בדיוק כשאתה לומד לסמוך עליהם, הם נעלמים. בטח חזרו לפייסבוק.
shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו