השבוע לפני 40 שנה התקיים פסטיבל וודסטוק, שנחשב עד היום לא רק לאירוע מכונן בתולדות מוסיקת הרוק במאה ה-20, אלא גם לנקודת מפנה תרבותית וחברתית. האמת היא שרוב השאלות שנשאלו למחרת הפסטיבל נותרו בלתי פתורות. האם היה זה שיאה של תקופה מהפכנית באמת, או סופה של אופוריה נאיבית המאמינה בכוחה של תרבות הצעירים המרדנית לשנות את העולם? האם עצם קיום הפסטיבל שינה משהו בארה"ב מבחינה פוליטית? האם אותם היפים התבגרו והשתלבו בממסד השמרן בסופו של דבר? האם "שנות ה-60" כרעיון היו רק אשליה? ועוד שאלה אחת קטנה: למה דווקא וודסטוק הפך לסמל הגדול של אותה תקופה- זה לא היה פסטיבל המוסיקה הגדול הראשון (פסטיבל פופ מונטריי הלא פחות מהפכני מבחינה מוסיקלית הקדים אותו בשנתיים), ועל אף 450 אלף האנשים שהגיעו אליו - גם לא הגדול ביותר מבחינת כמות הקהל (הכבוד הזה שמור לפסטיבל ווטקינס גלן שליד ניו יורק, שאליו הגיעו ב-1973 כ-600 אלף איש). ובכל זאת, וודסטוק, יותר מכל אירוע אחר, הפך לסמל הדור. אולי בגלל האווירה המיוחדת ששררה בו; תחושת החופש של מאות אלפים שמצליחים להיות יחד למשך שלושה ימים של מוסיקה, אהבה וסמים, בלי אלימות, בלי פחד. החלום הזה, שאפשר לחיות אחרת, התנפץ אצל רבים חודשים אחדים אחרי הפסטיבל, כשב-6 בדצמבר 1969, בהופעה של ה"רולינג סטונס" בפסטיבל אלטמונט שמחוץ לסן פרנסיסקו רצחו "מלאכי הגיהינום" שנשכרו לשמור על הסדר את אחד הצופים. ולעובדות מאחר שהמיתוס של וודסטוק ממשיך להתעצם עד היום, כדאי להכיר כמה מהעובדות. 1. בתקליט המקורי של וודסטוק, זה שיצא ב-1970 וכלל שלושה תקליטים (חידוש מהפכני לתקופה), נכנסו בסך הכל 21 קטעים, כשעתיים של מוסיקה. שעתיים מתוך יותר מ-60 שעות של מוסיקה שהיו בפסטיבל. וכך, חלק גדול מהמופיעים בפסטיבל, כולל כוכבים גדולים של התקופה כמו גרייטפול דד, לא נכללו בתיעוד המוקלט והמוסרט. חודשים אחדים לאחר ההוצאה המקורית של האלבום יצא "חלק ב'" ובו שני תקליטים נוספים, אך עיקר התוספות נחשפו לעולם רק עשרות שנים אחרי, במארזי דיסקים חגיגיים. עכשיו, למשל, יוצא מארז לכבוד חגיגות ה-40 ובו שישה דיסקים הכוללים יותר מ-38 קטעים שלא התפרסמו במקור. גם הסרט שתיעד את האירוע ההיסטורי יוצא מדי פעם בגרסה מורחבת. החדשה בגרסאות האלה, גם היא לכבוד שנת ה-40, כוללת שני די.וי.די של "גרסת הבמאי" ובה כנראה כל החומרים שהיה אפשר להוציא מימי הצילום ההם. 2. פסטיבל וודסטוק לא התקיים בוודסטוק. הפסטיבל אמור היה להיערך בעיירה קטנטנה בשם וולקיל הסמוכה לוודסטוק, כ-150 קילומטר מצפון לניו יורק, אך בשל חששם של תושבי המקום מהרעש ומהלכלוך של ההיפים, הוא כמעט התבטל. בסופו של דבר הסכים חוואי בשם מקס יזגור להשכיר את השטח שברשותו, באזור בית אל, למפיקי הפסטיבל תמורת 50 אלף דולר. 3. פסטיבל וודסטוק, שנקרא במקור "יריד המוסיקה והאמנות של וודסטוק" ושעד מהרה זכה לכותרת המשנה "שלושה ימים של שלום ואהבה", נמשך למעשה לפחות ארבעה ימים, אם נוסיף את יום הכינוס שלפני התחלת המוסיקה, יום שישי 15 באוגוסט 1969 (הקונצרט התחיל בחמש בערב), ואת הפיזור שאחרי סיום הנגינה ביום שני, 18 בחודש, בשעות הבוקר. 4. בניגוד לציפיות המארגנים ל-150 אלף איש שיגיעו ויקנו כרטיסים, נהרו לאזור הפסטיבל כ-450 אלף איש, רובם נכנסו בחינם. תוך כדי הם יצרו את פקק התנועה הגדול בהיסטוריה של מדינת ניו יורק והביאו לחקיקת חוקים שיבטיחו כי פסטיבל כזה לא יתרחש שוב. 5. המרוויחים הגדולים (כספית) מהפסטיבל היו ג'ימי הנדריקס (18 אלף דולר), "דם יזע ודמעות" (15 אלף דולר), ג'ון באאז ו"קרידנס קלירווטר רבייבל" (10,000 דולר), ג'ניס ג'ופלין, "ג'פרסון איירפליין", "הלהקה" (7,500 דולר), "סליי ומשפחת סטון" (7,000 דולר), "קנד היט" (6,500 דולר), "המי" (6,250 דולר), ריצ'י הייבנס (6,000 דולר), ארלו גאטרי, קרוסבי סטילס נאש ויאנג (5,000 דולר), ראווי שנקר (4,500 דולר), ג'וני ווינטר (3,750 דולר), "עשר שנים אחרי" (3,250 דולר), קאנטרי ג'ו ו"הדג", "גרייטפול דד" (2,500 דולר). 6. מפיקי הפסטיבל לא הצליחו לגייס את כוכבי הרוק הגדולים באמת של התקופה. "הביטלס", "הרולינג סטונס", "לד זפלין", "הדלתות", בוב דילן, סיימון וגרפונקל, אלביס פרסלי - כולם היו עדיין חיים, פעילים ומאוד מצליחים ב-1969, אבל לא השתתפו בפסטיבל. לעומת זאת, חלק גדול מכוכבי הפסטיבל היו, ואת זה אנחנו יודעים בדיעבד, לקראת סוף דרכם, או לפחות בשלב של דעיכת הקריירה שלהם. 7. השורדים הגדולים של הפסטיבל הם "קרוסבי סטילס נאש ויאנג", שההופעה בוודסטוק היתה הפעם הראשונה שלהם על הבמה כרביעייה (הם הופיעו קודם כשלישייה, ללא ניל יאנג). ישנם עוד אמנים שהיו בוודסטוק וממשיכים לפעול כיום, אך מכל משתתפי הפסטיבל ניל יאנג וחבריו לרביעייה הם היחידים שממשיכים לפעול בהצלחה גדולה גם בימינו. אגב, ג'וני מיטשל, שכתבה ל"קרוסבי סטילס נאש ויאנג" את השיר "וודסטוק", שהפך להמנון הפסטיבל ולאחד מסמלי התקופה, כלל לא הופיעה בו בגלל התחייבויות קודמות. 8. כמעט כל מה שיכול היה להתפספס בפסטיבל אכן התפספס, ולאף אחד לא היה אכפת. מערכות ההגברה, שגם לו היו עובדות במלוא עוצמתן לא היו יכולות להגיע לעשירית מהקהל, נפלו שוב ושוב. אזרחי "מדינת וודסטוק" סבלו בארבעת הימים מגשם ומבוץ, ממחלות ומפציעות שונות, מטריפים גרועים, משברים, מחתכים ומהתייבשות. במהלך הפסטיבל אף אירעו שלושה מקרי מוות - שניים ממנת יתר ואחד מדלקת תוספתן - אך אלה אוזנו על ידי שלוש לידות שהתרחשו שם.