הצלחה של מועדון אוקראיני ברמה האירופית, כמו זכייתה של שחטאר דונייצק בגביע אופ"א בשנת 2009, התבססה בדרך כלל על הרבה מאוד כדורגלנים זרים, חלק גדול מהם ברזילאים.
אבל דנייפרופטרובסק שתשחק הערב בגמר הליגה האירופית מול סביליה רחוקה מאוד מהתדמית הזו. חואנדה ראמוס, שזכה עם סביליה בגביע הזה פעמיים אבל אימן בין 2010 ל־2014 את דנייפרו, תיאר אותה כקולקטיב שמבוסס על עבודה משותפת. ייבהן קונפליאנקה - עם המהירות שאפיינה את אנדריי שבצ'נקו ואולג בלוחין בימים קדומים יותר - הוא הכוכב הגדול בתוך סגל שמדבר בעיקר על מחויבות.
דנייפרו הוא מועדון אפור שעד השנה לא עבר את רבע הגמר באירופה והתואר האחרון שלו הוא הגביע הסובייטי של 1989. אגב, לגמר הנוכחי מצטרף פרס יפה - לראשונה בתולדות המפעל, האלופה תיכנס ישירות לשלב הבתים בליגת האלופות, בלי קשר לייצוג המדינתי.
במלחמת אזרחים באוקראינה קיפחו את חייהם 6,000 בני אדם. בסיטואציה שכזו הכדורגל כמעט מתפרק. הליגה איבדה את הקבוצות מחצי האי קרים, קבוצות עברו להתמוטטות כלכלית ולא פעם מועדונים שירדו ליגה זכו ל"חנינה". הקבוצות שמייצגות את האזורים בשליטה הרוסית מכונות "נודדות".
דנייפרו מעט בת מזל יותר. ראמוס אמנם עזב בגלל המצב הביטחוני, אבל בליגה היא משחקת בבית ורק באירופה כופה עליה אופ"א לשחק בקייב, 400 קילומטרים מביתה.
סלזניוב (במרכז). האיש שהעלה את דנייפרו לגמר
אובדן הביתיות לא קריטי, כי כמו שקורה בימי מלחמה, קבוצה שמצליחה בזירה הבינלאומית הופכת לגורם מאחד. יותר מ־62 אלף צופים גדשו את האיצטדיון בקייב לראות אותה מנצחת את נאפולי 0:1 ועולה לגמר.
והנה משהו שאולי לא יעניין כל כך אנשים כמו ווין רוני או איקר קסיאס או שאר הקפטנים של קבוצות המותג הגדולות: "הוצאנו כסף מכיסנו ותרמנו כסף כדי שהאוהדים שלנו יוכלו להגיע לגמר. קנינו להם כרטיסים", סיפר במסיבת העיתונאים אתמול הקפטן רוסלאן רוטאן.
חברה של קבע
את האוהדים הצנועים שהגיעו בטיסות הזולות לשדה התעופה בוורשה קידם אתמול מזג אוויר גשום, שאפילו זקני ברמינגהאם היו מתארים כ"גועל נפש". כשאחד מהאוהדים האנדלוסים, אלכסנדר, תיאר את מה שהתחולל בחוץ ב"איחו דה פוטה" עסיסי, ניסיתי לנחם אותו בכך ש"לא כל יום גמר גביע אירופה".
זו כמובן טעות. עבור סביליה גמר גביע אירופי הוא שיגרה שבשיגרה. זו תהיה ההופעה הרביעית שלה במעמד מאז 2006 ובינתיים המאזן שלה מושלם. גם סביליה מגיעה לגמר מתוך הר של צרות, אבל הצרות הכלכליות הן עניין שהמועדון האנדלוסי מחסל לארוחת בוקר.
רק לפני שנתיים הועמד כל סגל הקבוצה למכירה בגלל חובות של 80 מיליון יורו. האנגלים, אלא מה, באו עם פנקסי הצ'קים השמנים שלהם ולקחו את הנתח. בין השאר, מנצ'סטר סיטי לקחה את אלבארו נגרדו וחסוס נאבאס, גארי מדל הלך למונאקו ולואיס אלברטו לליברפול. עם הכסף שנכנס הם פעלו בחוכמה. הם קצת השאילו וקצת קנו ומצאו למשל בברוז' את קרלוס באקה, הקולומביאני הנהדר.
עוד אבידה שעליה המועדון נאלץ להתגבר היתה כשהנשיא שאחראי לכל הניסים הללו, חוזה מאריה דל נידו, נשלח לכלא לשבע שנים בגלל שחיתויות בענייניו האחרים.
בעונה שעברה זה נגמר בניצחון דרמטי 2:4 בפנדלים אחרי 0:0 מול בנפיקה ועוד גביע אירופי מכובד שהונח בארון. לאחר הזכייה עזב איוון ראקיטיץ' לברצלונה ואלברטו מורנו לליברפול, אבל לא קם השחקן שעזיבה שלו תפיל את סביליה שאחרי גביעים קודמים איבדה את דניאל אלבס וסרחיו ראמוס.
יותר מיובנטוס ומליברפול
יש גם מי שסוגרים מעגל ומבינים שלשחק את הכדורגל שלך תחת שמי אנדלוסיה מולדתך הוא יותר ממה שאפשר לחלום עליו. כשחוסה אנטוניו רייס (31) נמכר בגיל 20 לארסנל של תיירי הנרי - במבצע חיסול חובות קודם - ארסן וונגר הגדיר אותו "כיוהאן קרויף חדש". זה לא קרה.
הילד הצועני מאוטררה אמנם יכול לרשום בקורות החיים את ארסנל, ריאל מדריד, בנפיקה ואתלטיקו מדריד, אבל בכולן הוא לא ממש הסתדר ופיספס את רכבת הזהב הספרדית כשקיים את הופעתו האחרונה בנבחרת בגיל 22. במסיבת העיתונאים אתמול הוא דיבר על הרצון "לעשות היסטוריה ולקבוע שיא".
הליגה האירופית, או גביע אופ"א, החליפה כמה תצורות החל מגביע ערי ירידים (הבלתי רשמי), דרך מפעל חזק שכלל סגניות אלופות וקבוצות עד סוף שנות ה־90 (ולכן היה לא פעם חזק מגביע האלופות) ולבסוף למפעל משני למדי לליגת האלופות. איך שלא תסתכלו על זה, סביליה עשויה לחלוף הערב על פני יובנטוס, אינטר וליברפול להיות הראשונה לזכות בו ארבע פעמים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
