המוות יאה לו

בין האמא המרעיבה ל"אמא טליבאן" אין באמת הבדל. המציאות העצובה היא שגם בין שתי האמהות לבין פרשת דודו טופז אין מרחק גדול: כל אלו הן סנסציות פליליות, שבעוד 50 שנה ספק אם נוכל למצוא מישהו שיזכור אותן. הדקויות ישרדו, אולי, בצלקות של הקורבנות.

הרצח שעליו כתב טרומן קפוטה את "בדם קר" לפני יותר מ-40 שנה לא היה שונה. עוד רצח, סתמי ואכזרי, של משפחה, שטילטל את העיירה האמריקנית הכפרית והמנומנמת שבה התבצע. כבר אז, יום לפני תחילת משפטם של הרוצחים, דיק היקוק ופרי סמית, כתבו באחד העיתונים: "במרחק 150 ק"מ מכאן מעטים האנשים שמכירים את המקרה. רק בימים הספורים שלפני המשפט עלו לכותרות לפחות שלושה מקרי רצח המוניים. הפשע והמשפט האלה הם רק מקרה אחד בשרשרת מקרים שאנשים קראו על אודותיהם ושכחו".

את שלושת המקרים האחרים באמת איש אינו זוכר, כיוון שההבדל היחיד בין טרגדיה שאינה אלא עוד פיהוק בוקר ליד שולחן הקפה בבית שממול לבין כזו שנצרבת בדפי ההיסטוריה - הוא טרומן קפוטה.

הקוראים הציניים והמתוחכמים של ימינו יכולים לשקר לעצמם ולטעון שהמימד הפסיכולוגי בספר המצמרר הזה הוא פאסה. מי שאומר שהוא מסוגל לקרוא ידיעה בעיתון ולהפנים את המורכבות הנפשית של כל המעורבים בדבר על כל גווניה הוא שקרן או שוטה. עובדה: גם אחרי המהפכה האינדיבידואליסטית ששמה את רוח האדם במרכז, אנשים מתקשים להסתכל על אחיהם בני האדם מחוץ לפריזמה צרה של מאפיין בודד ושטחי של אישיותם. יש קורבן ויש מתעלל; יש אמא רעה וילד תמים, שצלעותיו כמעט קורעות את העור הדק שתלוי עליהן; לכן הספר הקשיש הזה לא איבד מהלחלוחית שלו מילימטר מעוקב. הוא יישאר לנצח, כנראה, רדיקלי בתפיסת האדם שלו.

העוצמה של "בדם קר" (שראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת בהוצאת כתר) נגזרת מהשילוב שבין המבנה המיוחד לבין ההבנה העמוקה, המזדהית, של קפוטה את האדם. בתחילת הספר עוסקים הפרקים, לסירוגין, במסע של הרוצחים לבית החווה שבו הרגו את המשפחה ובחיי היומיום של הקורבנות, עד לרצח. אחר כך משתנים התכנים; הפרקים עוסקים - במסע ההימלטות של הרוצחים ובמצוד של אנשי החוק אחריהם. כשהם נתפסים, עוסקים הפרקים ברוצחים ובהליך המשפטי. קפוטה הציב משוואה: הרוצחים בצד אחד, ובצד השני - כל השאר. אבל ההפרדה היא טעות הייחוס הבסיסית שכולנו עושים מול עיתון הבוקר. קפוטה סירב לעשות אותה, ובנה את הספר כך רק כדי לנפץ את השגיאה.

קפוטה הבין את האנשים שמאכלסים את הספר, ובתיאורים שמנוסחים בדייקנות שלא מוותרת על הליריות הציג בפנינו את כל הדמויות בעומק, ביסודיות ובאהבה. גם את הרוצחים - ובמיוחד, כפי שברור לחלוטין מהספר ומהמחקר שנערך עליו, הוא נקשר בנפשו של הרוצח סמית. הקיר שבין הפושעים לשאר בני האדם מתמוטט כשקפוטה מציג בפני הקוראים את הרקע הנורא של הרוצחים, את הדמיון שבינם לבינינו, את הפסיעה בעברם שהעבירה אותם לצד השני ורק במקרה לא היתה גם מנת חלקנו. כוחו של האפקט רק גדל כשגם המבנה של הספר מתפרק וסיפורי הרוצחים מתחילים להתערבב עם הקהילה שמסביבם.

הטענה הפופוליסטית על רחמיו של קפוטה כלפי אכזרים שולית. אין אדם שהוא מעשיו ותו לא. האם המרעיבה היא ישות פסיכולוגית מורכבת שהיסודות למעשיה מגיעים עד ליבת כדור הארץ. כדי להבחין בכך יש להביט בתמונה הגדולה, ובשביל זה צריך את קפוטה. עם כל התחכום וההשכלה שלנו, בלעדי כותבים כאלו אנו עדיין צופים בריאליטי בעיניים ריקות.

הערה קטנה: השנים והמאמץ שהשקיע קפוטה בספרו ניכרים בכל פסיק. חבל שהוצאת כתר לא השכילה לפעול בהתאם. רבים המשפטים היפים שמוכתמים בטעויות הגהה קשות: אינס בדף אחד הופכת בדף הבא לאינז, מירכאות נפתחות אך לא נסגרות, אותיות ומילות יחס מוכפלות - וזהו מדגם קצר. חבל ומיותר.

בדם קר / טרומן קפוטה; מאנגלית: ליאור שטרנברג. כתר, 421 עמ'