כן, ציונות

יצאתי לפגוש באלו ש"מגלמים במעשיהם את הציונות המודרנית", כלשון פרס מוסקוביץ' שבו זכו השבוע, ומצאתי גיבורי תקופה. מסע בין הגליל, עפרה וירושלים מרחיב את השפתיים בחיוך של אופטימיות: עם השלושה הללו, האתגרים המורכבים של ישראל נראים פתירים. השליחות והחזון שהם מובילים גורמים לך לדמיין את מדינת ישראל בעוד מאה שנים, טובה פי מאה.

פרס מוסקוביץ' להגשמה ציונית ניתן זו השנה השמינית למי ש"פועלים לטובת צורכי הכלל כדי להבטיח את חוסנו של הבית הלאומי, תוך הקרבת רווחתם האישית, ולעיתים אף סיכון ביטחונם". המילים הללו מצמיחות לנגד העיניים את דמותו של יהודה גליק, נושא דגל המאבק לזכויות היהודים בהר הבית, שנפצע אנושות לפני שבעה חודשים כאשר טרוריסט של הג'יהאד האיסלאמי ניסה להתנקש בחייו; או ישראל הראל, מראשי ההתיישבות ביש"ע והיו"ר המייסד של המכון לאסטרטגיה ציונית, שחייו נתונים לבניין הרוח של הציונות; ויואל זילברמן, מייסד "השומר החדש", שמחזיר את האדמה ללקסיקון הציוני. שלושתם עמדו השבוע על הבמה בעמק צורים בירושלים וקיבלו את הפרס בעל הערך הכספי והסמלי הגבוה.

נפתח עם הראל. הוא בן 76. כילד שרד את השואה, ניצול טרנסניסטריה שברומניה, והגיע לארץ בהעפלה בלתי לגאלית בהיותו בן 7. ב־1976 היה מראשוני עפרה. ארבע שנים אחר כך ייסד את מועצת יש"ע ואת הביטאון המיתולוגי "נקודה". אותו להט שדחף אותו להתיישבות, דחף אותו לבניית גשרים עם החברה הישראלית: הוא ייסד את "אמנת כנרת" - הפורום לאחריות לאומית; יזם את אמנת "גביזון־מידן"; ולפני כעשור הקים את המכון לאסטרטגיה ציונית.

"כשקמה התנועה למען ארץ ישראל השלמה הייתי מוצף ברגשות שצריך לעשות יותר", הוא חוזר איתי לאמצע שנות ה־70, "הזדמנות היסטורית שצריך לתפוס בידיים. אליעזר ליבנה, שהיה האינטלקטואל של מפא"י, הציע לי להצטרף לחבורה. רעדתי מהתרגשות. ישבו שם נתן אלתרמן, חיים גורי, משה שמיר - כל אלה שהיו בשבילי אבות רוחניים, לצד הרב משה צבי נריה והרב צוקרמן. יצקתי מים על ידיו של יצחק טבנקין. התנועה הקדימה את גוש אמונים מבחינת יציאה לדעת הקהל".

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

כשעלה לעפרה זומן לחדרו של העורך הראשי בעיתון שבו כתב אז, "מעריב". "בחדר ישבו שלום רוזנפלד וטומי לפיד. הם אמרו שלא ראוי שעיתונאי בכיר בעיתון יגור ביישוב בלתי חוקי. יצאתי מחדר העורך וכתבתי מכתב התפטרות מהעיתון". בתוך תקופה קצרה עבר לכתוב ב"ידיעות אחרונות" ובשנים האחרונות הוא מפרסם מאמרי דעה בעיתון "הארץ".

"אני מרגיש שאני מבטא שם את אמונתי באופן חופשי, אבל בעל ההתייחסות הקרוב שלי, הציונות הדתית, לא יודע מה קורה שם וחלקם חושבים שאני משת"פ. אם הייתי מרגיש שאני מזייף, לא הייתי ממשיך לכתוב".

כשניגש להקמת מועצת יש"ע, פעל על פי המודל של התנועה הקיבוצית: "אספתי את התקנונים של התנועות הקיבוציות ועשיתי קומבינציה שלהם, מיקמנו את המזכירות שלנו בעפרה כפי שהקיבוץ הארצי היה במרחביה והקיבוץ המאוחד בעין חרוד". מהקיבוצים לקח גם את הצורך ליצירת קרקע אינטלקטואלית וייסד את כתב העת החשוב "נקודה" שראה אור במשך שלושה עשורים.

אחר כך הפשיל שרוולים מול החברה הישראלית. "כשהקמנו את המכון לאסטרטגיה ציונית, מישהו ייעץ לנו להוריד את המילה 'ציונית' ולהחליפה במילה אחרת, כי כשאתה אומר 'ציוני' אתה אומר ימין. זו אנקדוטה שמבהירה מדוע צריך מכון כזה. המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא המודל, ואנחנו מקווים להיות תשובת המשקל הציונית כנגדו. מכוני מחקר מספקים רעיונות, ותנועות פוליטיות צריכות לממש אותם.

"בכל הפקולטות למדעי החברה והרוח, למעט בר־אילן, יש שיח של שמאל קיצוני. התיאוריות הכי רדיקליות, של פירוק אומות, שולטות בבאר שבע ובחיפה. כשעשינו מחקר שהוכיח את זה, קמה סערה ציבורית, סימנו אותנו כאויבי חופש האקדמיה. השיח שלנו הוא עם כלל החברה הישראלית. כדי לשכנע אותה לגבי הזכות ההיסטורית של עם ישראל בארצו אי אפשר להשתמש בנימוקים של הבטחה אלוהית. אלו נימוקים לגיטימיים, אבל צריך להוסיף להם נימוקים רציונליים, להשתמש במערכת החוק. זה מה שהוביל מצידנו את המאמץ לחוק יסוד: הלאום".

באווירה העכורה שלאחר רצח רבין יזם את הקמת הפורום לאחריות לאומית, אמנת כנרת, שבה היו שותפים אישים דוגמת יולי תמיר, ענת גוב ואפי איתם. "ראינו שאם רק יושבים יחד אפשר להגיע להסכמות, זו היתה מעבדה לאן אפשר להגיע כשיש כוונות טובות ותיווך טוב. ההוכחה להצלחה היא שהאמנה נקטלה גם משמאל וגם מימין - אבל תלמידי התיכון לומדים אותה עד היום".

השבוע, אחרי יובל שנים של עשייה ציבורית, זכה לפרס מכובד. "טוב עשתה הנהלת הפרס שנתנה את זה מלבדי לשני אנשים שהם יזמים לכל דבר בתחום הציוני. לא אנשים שעשו דברים במסגרת מסודרת, שהצטיינו בתוך התפקידים שלהם. חלק גדול מהיוזמות שלהם היו צריכות להיות באחריות המדינה. מה זאת אומרת מתנדבים לשמור על אדמות הגליל והנגב? מה, אנחנו בתקופה העות'מאנית? גם יהודה גליק, שמפנה תשומת לב לדבר כל כך עקרוני, ראוי מאוד לפרס".

מקיבוץ גלויות למקדש

"אני מניח שההתנקשות תרמה לעניין הזה של הפרס", אומר יהודה גליק (50) בחיוך ואז מרצין. "הניסיון לרצוח אותי במרכז ירושלים תרם להכרה בפעילות שלנו כפעילות משמעותית. אנשים עוצרים אותי ברחוב ומחזקים אותי". בחודש האחרון חגג גליק ארבע סעודות הודיה על הצלתו בנס משלוש היריות שנורו מטווח קצר אל חזהו ובטנו. ניסיונות הצלתו כללו כריתה של שתי אונות מריאותיו (65% תפקודי ריאה) וחלק נרחב מהמעיים. הוא מסתובב עם חליפת לחץ נגד הצלקות, מתמודד עם השברים ועם הטראומה, ונוקט אמצעי זהירות כפי שמכוונים אותו במשטרת ישראל.

"אני מרגיש שליח של עם ישראל", אומר מי שעוסק בחיבור שבין עם ישראל להר הבית. "מצד אחד לחבר את העם להר, לעודד אנשים לבוא, שתהיה שם נוכחות יהודית, אבל אם היהודי לא יבוא אל ההר - ההר יבוא אליו. אנחנו רוצים שתהיה תודעה, תזכורת, מהו המקום הקדוש ביותר לעם היהודי".

הוא מקדיש את כל זמנו למימוש זכויות היהודים בהר הבית: חופש תפילה, דרישה להסדרת הסיורים בהר והפסקת האלימות המוסלמית בו. "שיהודי שעולה להר לא יהיה תחת איום של דחיפות, צעקות, השלכת חפצים, יריקות. שיאפשרו ליהודי להתפלל בהר ולהסתובב בו בלי פחד, כחוויה של עמידה מול השם. אני רואה בזה פעילות של זכויות אדם. זו לא מלחמה נגד מישהו, אלא בעד זכויות בסיסיות כמו חופש תנועה וחופש תפילה. כל מי שחי בערכים ליברליים צריך להצטרף לזה".

מסוף שנות ה־80 ובמהלך שנות ה־90 היה גליק פעיל בתחום העלייה והקליטה של יהודי בריה"מ. הוא נסע כמה פעמים לרוסיה שלפני הפרסטרויקה בשליחות חינוכית מטעם לשכת הקשר, הסוכנות היהודית וארגונים אחרים; ניהל פרויקט קליטה גדול; אחר כך השתלב במשרד הקליטה כמנהל היחידה לזהות יהודית, כדובר המשרד וכמנהל אזור אשקלון. ב־2005 התפטר מתפקידו כאות מחאה על תוכנית ההתנתקות והיה העובד הבכיר ביותר בשירות הציבורי שעשה כך. "ראיתי בזה פגיעה מהותית בחברה הישראלית, משבר לא קטן מרצח רבין", הוא אומר. "נוסף על כך, כמי שהיה אחראי לעולים באשקלון ובנגב המערבי, אמרתי שאני לא מוכן לקבל אחריות על ביטחונם כשאני יודע שהאזור הזה יותקף בטילים. כשמסרתי את הנימוקים האלה למי שהיתה אז שרת הקליטה, ציפי לבני, הפנים שלה אמרו זלזול".

משם מצא את עצמו מנהל את מכון המקדש, "מקיבוץ גלויות למקדש, כל מה שקשור בתהליך המופלא והארוך שזכינו לחיות בתוכו של שיבת עם ישראל לארצו". הוא עצמו עלה לארץ בגיל 9. אביו, פרופ' שמעון גליק, היה ממקימי בית הספר לרפואה בבאר שבע.

השאלה הכי קשה ליהודה היא דווקא הבנאלית מכולן: כמה ילדים יש לו. כשנשא את אשתו יפי לאישה, היה הוא רווק והיא אלמנה עם שני תינוקות. הוא מגדל אותם כאב. נוסף עליהם יש לבני הזוג ארבעה בנים ביולוגיים משותפים, ועוד שתי ילדות הגדלות במשפחתם במסגרת אומנה בשבע השנים האחרונות. "יש לנו שמונה ילדים לכל דבר ועניין, ארבעה הם ילדיי הביולוגיים אבל כולם ילדיי במובן הרגשי, ללא שום הבדל ביניהם. השאלה הזאת תמיד מצליחה לבלבל אותי".

לפני כחמש שנים נרצחו בפיגוע ירי בני הזוג טליה ויצחק אימס, שכניו של גליק ליישוב בית חגי שבדרום הר חברון. הם הותירו אחריהם שישה יתומים, וגליק הפך לאפוטרופוס לענייני רכוש של הילדים. "אחרי הרצח הציעו לשלוח כל ילד למשפחת אומנה אחרת, אבל היה ברור שהאינטרס הוא שכולם יישארו יחד. הבן הבכור, שהיה אמנם בן 20 אבל כבר נשוי, הפך לממונה על הילדים הקטנים. ברוך השם, זה הצליח. הם עצמאיים מאוד, עומדים בזכות עצמם, ואנחנו משמשים להם מעין סבא וסבתא ומנהלים עבורם את כספי ההורים עד שיגיעו לפרקם.

"אנשים שמקבלים פרס תמיד אומרים 'לא חלמתי שאקבל פרס'. ובכן, אני לא יכול להצטנע ככה. אני רואה בזה הכרה שמשמחת אותי מאוד. יש פה אמירה ציבורית, ובמיוחד כשבראש ועדת הפרס עומד משה ארנס, שהיה שר הביטחון, וגיבור ישראל אביגדור קהלני, שהיה השר לביטחון הפנים. אם הם מכירים בפעילות שלנו כפעילות ציונית, ואנחנו לא 'פרובוקטורים', 'מפירי הסדר הציבורי' או 'סכנה לציונות', אני מאוד שמח. עבדנו הרבה שנים כדי להתקבל כמשהו לגיטימי בשיח הציבורי".

"אתגר בלי אמא ואבא"

"איפה אני תופסת אותך, במשרד?" אני שואלת את יואל זילברמן, מייסד "השומר החדש", ארגון שמסייע לחקלאי הנגב והגליל בשמירה, בעבודה חקלאית ובהחזקת שטחים פתוחים. "המשרד" הוא הטנדר שבו הוא נוסע, לפעמים 2,000 ק"מ בשבוע, מחבל לכיש עד הערבה, ומבקעת הנדיב עד גבול הלבנון ורמת הגולן.

"השומר החדש" הוקם ב־2007 לנוכח הפשיעה החקלאית, נטישת שטחי מרעה והשתלטות עבריינים על שטחים חקלאיים. אלפי המתנדבים בארגון מסייעים לבלימת שוד הקרקעות, שוד יבולים ועדרים, חבלה בציוד, איומים, סחיטה ופרוטקשן. 11 אלף איש התנדבו בשנה החולפת במסגרת הארגון, ופעילות הארגון הורידה את היקף הפשיעה ב־80 אחוזים.

"הפעילות שלנו מתחילה מאהבת הארץ, ערבות הדדית, אחריות אזרחית משותפת. לפני הכניסה לארץ אלוהים אומר ליהושע: 'בכל מקום שתדרוך כף רגלך - לך נתתיו'. האם טיול ברחוב ז'בוטינסקי מספיק כדי להרגיש שזה שלך? אם אדם לא מעבד בכל יום את השטח, אם הוא לא משקה את העץ, הקרקע לא תישאר בידיים שלו. מי שלא נוגע באדמה, שומר עליה, נשאר תלוש. אנחנו מדברים על ראייה של דורות".

את הדברים האלה רגילים לשמוע מהימין הדתי, ואתה ממש לא.

"את הדברים האלה אמר ברל כצנלסון, מי שייסד את התנועה הציונית וכתב ב־1933 על גורל העבודה העברית: 'באין עבודה עברית, אין מולדת עברית', ודיבר על החשש שלו ש'מולדתנו תהפוך לנו לגלות חדשה'. התנ"ך רלוונטי להיום. א"ד גורדון רלוונטי להיום".

הוא חילוני, בן 30, נשוי לרופאה ואב לשניים, בן המושב ציפורי שבגליל, בקרוב תושב נטור שברמת הגולן. גדל במשפחה של חקלאים, דור שלישי בגידול בקר וצאן בציפורי. בוגר תואר ראשון בלימודי מזרח תיכון. למד בתיכון החקלאי בנהלל, במכינה הקדם־צבאית מעיין ברוך ונופי פרת, ושירת בחיל הים ביחידה מובחרת.

"אנחנו ארגון שמשקיע המון בטקסטים. כל ישיבת הנהלה מתחילה בלימוד משותף. מנסים להעמיק את הזהות שלנו כעם בעזרת מה שהאדמה יכולה לאפשר לנו, והאדמה היא כלי דרמטי לחיזוק זהות. אנחנו שולחים את המתנדבים שלנו לגעת באדמה, להזיע, להתאמץ. מצד אחר, לא נעשה סדנת בוץ בכאילו, כמראית עין - אלא תמיד עזרה אמיתית לבעיה. הרגע קיבלתי תמונות של הצתת שטחי מרעה באזור יבנאל".

"השומר החדש" מטפל באתגר לאומי שאין לו אבא ואמא. לפני שמונה שנים הם התחילו. משני אנשים, זילברמן ואון ריפמן, הפכו לארגון עם 80 עובדים, חמישה מוקדים ואלפי מתנדבים. פריפריה, אדמה, ציונות ועבודת אדמה - מתברר שאלו משמשים פלטפורמה יוצאת דופן למרחב התנדבות ענק: רק בשנה החולפת מדובר ב־11 אלף תלמידי בית ספר, סטודנטים, צעירים יהודים מהתפוצות, חיילים, צעירים בשנת שירות, משפחות עם ילדים, ו־1,200 שומרים קבועים, יוצאי צבא, שמבצעים סיורים ומארבים בלילות (לפחות 20 לילות בשנה כל אחד).

בדור הווירטואלי שלנו עדיין אפשר לשכנע מישהו לצאת מהבית ולשמור על אדמות בשמש הקופחת או בלילות הקרים?

"מתברר שכמה שהטכנולוגיה מתקדמת, אנשים בישראל ובעולם מרגישים שהם רוצים להיות משויכים לארץ הזאת, לסיפור שלהם. אנחנו פונים קודם כל לציבור החילוני, שאנחנו חלק ממנו, ורואים עצמנו מחויבים לקחת אותו מפסיביות לעשייה ולקבלת אחריות. תחושת הניתוק הווירטואלי והגלובליזציה גורמות לבדידות, לאובדן, להיעדר שורשים, ופתאום אנחנו מציעים משהו שקודם לקיום של הפרט, הולך אחורנית, לחלומות שהסבא והסבתא חלמו. בכל פעילות אנחנו משלבים טקסטים הגותיים, שירה עברית או טקסט יהודי, ואנשים מתחברים לזה.

"החקלאי לא נמצא שם למען עצמו. הוא שומר על האדמות למען הדורות הבאים. עיבוד אדמה הוא אחיזה בקרקע כדי שתוכל לעשות שם טיול אופניים בעתיד ולא תרגיש מנוכר, שהנכד שלך יוכל לטייל באותו אזור בלי להרגיש פחד. אותו עץ זית שהמתנדב שלי יעזור לנטוע הוא חלק מהאחיזה שלנו בעצמנו. לתקוע רגליים עמוק בקרקע".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו