מעט ח"כים מייצרים שרים בסיטונות. קואליציה צנומה מנפיקה ממשלה מנופחת. כאשר מתייצבים לצידה ולמענה 61 ח"כים בלבד, היא הופכת לממשלת בונקר. מתגוננת, הודפת. נלחמת על שרידותה. חותרת לתיקו. אחת היא מי מנהיג אותה ואיזו מפלגה עומדת בראשה.
אמנם יש אגפים שמתפקדים ברמה סבירה. משה (בוגי) יעלון וישראל כץ עומדים בראש משרדים, שאינם יכולים בלי תנופת עשייה. אפילו היא מקוצצת, אפילו דחויה. אבל ממשלה זעירה אינה יכולה לדבוק לקוות לאוויר פסגות.
בימים ההם של בניית החינוך הממלכתי הסבירו לכל נערה ונער כי עד שעלו לארץ החלוצים היצרנים - עטופים באהבת הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובתורת העבודה של אהרן דוד גורדון - התקיימו היהודים על "משטר החלוקה". אספו תרומות ונדבות, וחילקו בין הרבים, והנציחו את העוני ביישוב היהודי הישן.
מין דפוס של "חלוקה" מתקיים גם בשנותיה של קואליציה כה זעירה. היא אינה צוברת, מתחזקת, מוסיפה נכסים לאומיים, אלא עסוקה רוב הזמן בחלוקת הונה בין תומכיה, ולפיכך בימיהן של ממשלות צרות אין פריצות דרך בולטות ואין חידושי כלכלה ומדע וחינוך וביטחון.
זו הסיבה העיקרית שבגללה צריך בנימין נתניהו לא לנוח ולא לשקוט עד שירחיב את הבסיס הממשלתי. שכן תקופות שבהן מכהנת ממשלה צרה הן תקופות של אופק קרוב. ההיסטוריונים יודעים לכתוב עליהן בדיעבד כי שנותיהן היו ימים אבודים, שהלכו לבלי שוב. לבד מהשר ונהגו ועובדי לשכתו אין מי שנהנה מממשלת ה־61.
לטעמי היה עדיף לזמן את המחנה הציוני לממשלה ולחלק מחדש את התיקים, ולקבוע בקווי היסוד כמה ערכים מרכזיים מוסכמים ולהקפיא את האחרים. אך אם נתניהו יודע לממש גם אפשרות אחרת - להשיג "אודים עשנים" מסיעות שכנות או לצרף את ישראל ביתנו לקואליציה חרף התבטאויותיו הבוטות של אביגדור ליברמן - זה עדיף על פני השלמה עם ניהול ממושך של ממשלת בונקר. בהיעדר ממשלה רחבה ייהפכו החיים הפוליטיים לקטטה ארוכה ומתמדת.
לחץ הדם זוחל למעלה
דיפלומטים מערביים התאכזבו אבל לא הופתעו מנוסח קווי היסוד של הממשלה החדשה בעניין המשא ומתן עם הפלשתינים. כ"מצוות אנשים מלומדה" היא תחתור לשלום, אבל עם דגש רק על האינטרסים הישראליים, שהם כמובן לגיטימיים לגמרי וראשונים במעלה, אבל אינם בלעדיים.
ככה לא מנהלים משא ומתן. ככה לא מצליחים לשכנע את בעלי הרצון הטוב בעולם כי הממשלה מעוניינת בו. אין בקווי היסוד הבעת נכונות לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. גם לא שר חוץ במשרה מלאה. צריך היה למנות מישהו, ולו רק למראית עין.
אישים שהגיעו מארה"ב משוכנעים כי המצב החדש יוליד החלטה צרפתית במועצת הביטחון נגד אחיזת ישראל ביו"ש. ארה"ב לא תטיל וטו. סירובה יגרום לזחילת החרם על ישראל קדימה. לא בבת אחת. לא במכת פתע. לאט, בתהליך, כמו לחץ דם - "הרוצח השקט", בפי הרופאים.
אם יש למישהו ספק שיקרא ב"ניו יורק טיימס" על המתחולל באוניברסיטאות אמריקניות בקרב יהודים. מי שלא ישכיל לרכך את עמדתו עתה - ישלם בריבית דריבית לאחר מכן. עוד לא מאוחר.
אביגדור ליברמן. כאשר סיפר כי התקיימו דיונים ו"החלטנו" - תהיתי כיצד העיתונאים לא קפצו ממקומם לשאול אותו היכן התקיימו הישיבות ומי השתתף ב"החלטנו" // צילום: אורי לנץ
תפסיק להכפיש
אביגדור ליברמן בחר בספסלי האופוזיציה. זכותו. כאשר סיפר כי התקיימו דיונים ו"החלטנו" - תהיתי כיצד העיתונאים לא קפצו ממקומם לשאול אותו היכן התקיימו הישיבות ומי השתתף ב"החלטנו", והאם ההכרעה נפלה פה אחד, ואולי מישהו מן המתדיינים ב"החלטנו" הסתייג מן המהלך של המנהיג? אבל שיהיה "החלטנו", ניחא.
לקראת ימיו באופוזיציה, ובתחילתם, הפך דיבורו ללשון ביבים. הוא דיבר על "סוטי מין" ו"רמאים" ו"שקרנים", כמאמר חכמים "הפוסל - במומו פוסל", אבל ניחא.
להערכתי אם לא יתחרט ויתגעגע אל כורסת השר יהיה דווקא אופוזיציונר יעיל. בעוד חודשיים יתרגלו להתנהלותו, ויחדלו להזכיר לו כי המעבר למעמד החדש היה חד וציני, אך גם ניחא.
יש רק עניין אחד בלתי נסבל: ליברמן מכפיש את המשטרה כאילו החקירה נגדו התנהלה בהקשר לרצונה של יד נעלמה לחבל במערכת הבחירות של ישראל ביתנו. אך בפרשה זו המשטרה חפה מכל זיקה למועד פתיחת הקלפיות. החקירה התנהלה באורח תקין, ונראה כי לא היו בדרך אבני נגף מהזן של (לכאורה) השמות הבולטים בפרשת רונאל פישר.
על ההכפשה הזאת אי אפשר לומר ניחא.
מודל של מלחמה
השחיתות שנחשפה בפרשיות השוחד בשנים האחרונות גרמה לזעזוע, וכך ראוי, אבל אין מקום לדכדוך. מאז עכן בן זבדי בן כרמי בן זרח למטה יהודה הכסף עיוור עיני אנשים. ישראל המודרנית חוותה זאת רוב שנותיה מאז חשפה שורת המתנדבים את השחיתות בצמרת המשטרה ועד לרות דוד וערן מלכה, ובראשם רונאל פישר.
דפוס המלחמה בעבירות השוחד והפרת האמונים והעלמת המס דומה למבצעים הצבאיים נגד הטרור ברצועת עזה. האזרח הסביר יודע כי הצלחתם אינה מוחלטת. הם נבחנים במשך הזמן שבו שורר שקט בין מבצע למבצע. גם מלחמת בני האור בבני החושך אינה נפסקת לעולם. אך ככל שההצלחה מרשימה יותר - ההמתנה לפרשת השחיתות הבאה ארוכה יותר.
הכסף תמיד מפתה. היצר הרע אינו נעלם כליל. אין אבטחת מחשבים שהאקרים, פצחנים, לא הצליחו לפרוץ, וסכר שאינו נסדק ובריח שלא נפתח בידיים זריזות ומיומנות. בגידה, שוחד, אלימות, אינוס יככבו לעולם בזירה, ויפתיעו ויעוררו סקרנות בכל פעם שיד החוק תשיגם. הם יוכו, ייאסרו, יורחקו מהחברה האנושית, ויחזרו מקץ זמן. כמו דגם המלחמות בעזה.
כל העוסק במיגור השחיתות מבין כי מטרת מלחמת בני האור היא לדחוק את העבריינים ולשבש את תוכניותיהם ולהרתיע רבים, אך לעולם לא תהיה ההצלחה מלאה; וכן לעולם היא תחלחל ותזחל אל "החלונות הגבוהים", לכל צמרת. יעד המלחמה בשחיתות אינו הניצחון המלא אלא קרב הדומה לניהול משברים כדי לאפשר התנהגות נורמלית לתקופות ארוכות יחסית. זה הכל.
רק שצריך לשפר את המלחמה המונעת שחיתות. בקבלה לעבודה בפרקליטות ובכור הגרעיני בדימונה ובסניף הבנק ובמתן תעודת חבר בלשכת עורכי הדין. האמצעי המומלץ לסיכול פשיעה סיטונית בעתיד בא לביטוי בהרחבת השימוש בפוליגרף. לא נעים, אך אין מכשיר יעיל ממנו. בעיקר לפני קבלה לעבודה, ובמהלכה.
פרופ' אניטה שפירא. בספרה מזדקרת העובדה כי 52 שנים אחרי שפרש מראשות הממשלה, בן־גוריון מוסיף לעצב את דמותה של ישראל בעניינים מרכזיים // צילום: קונקט
מתנת ההיסטוריה
ההיסטוריונית אניטה שפירא פרצה מהוקרתה באקדמיה לתודעת הציבור הרחב בפרסמה את הביוגרפיה על ברל כצנלסון. אחר כך כתבה על יגאל אלון והסופר י"ח ברנר. עתה, לאחר סיבוב ארוך, הגיעה פרופ' שפירא אל דוד בן־גוריון.
זו ביוגרפיה תמציתית. גודש מדהים של מעשים והכרעות ומחלוקות. מעמוד לעמוד מזדקרת העובדה כי 52 שנים אחרי שפרש מראשות הממשלה הוא מוסיף לעצב את דמותה של ישראל בעניינים מרכזיים. לא רק בענייני ריבונות וביטחון לאומי וממלכתיות, ולא רק בהכרעות דרמטיות על מימדי קיבוץ הגלויות ותקציב הביטחון והנחלת תודעת השואה לדור הצעיר, אלא אפילו בעניינים של שלטון החוק.
בסיומו של יום פרש בן־גוריון ממפלגתו מוכה ונטוש בגלל מאבק מהותי על עליונות המשטר התקין. הוא סירב להיענות לתביעת יריביו כי פוליטיקאים - ולא שופטים - יכריעו בסוגיית "עסק הביש" (שבמקרה השבוע פורסמו חלק ממסמכיה). מי שקורא חש כאילו דורו לא הבין כי בפועל הנהיג את בני האור.
בן־גוריון היה אמיץ אך זהיר, רגיש לרצונה של אמריקה אך בונה הכור הגרעיני בדימונה על אפה וחמתה, מי שהירהר בהפיכת עיר הנבטים כורנוב שבנגב לבירת ישראל אבל בפועל העביר את הבירה לירושלים, או כפי שהגדירו ברל כצנלסון: "הוא מתנת ההיסטוריה לעם היהודי".
אהוד אולמרט. בפגישתנו, בעת המלחמה, הגיעה שיחה מאישיות חשובה. קמתי לצאת. אולמרט סימן לי להישאר. בשיחה התבררו לי מימדי חוסר ביטחונו ומבוכתו // צילום: נעם מושקוביץ
כל האמת, רק האמת
השבוע פורסם באתר "נענע 10" קטע מראיון שערך העיתונאי רביב דרוקר עם אהוד אולמרט על מלחמת לבנון השנייה, ולא שודר בתוכניתו "המקור". דרוקר שאל אותו על המפגש האחרון בינו לביני, שבמהלכו האזנתי, לדברי העיתונאי, לשיחת טלפון של אולמרט עם שרת החוץ האמריקנית קונדוליסה רייס (טעות נפוצה. מעולם לא חשפתי עם מי אולמרט שוחח בנוכחותי. זו לא היתה קונדוליסה).
אולמרט הכחיש. "זה כזב שלא היה ולא נברא... הסיפור הזה אין לו שחר. מעולם לא דיברתי עם רייס או עם מישהו אחר בעל משמעות בנוכחותו של אותו אדם... (אני - ד"מ) הוא נעלם מתודעתי ומת... הוא בא אלי פעם אחת בזמן המלחמה בשליחותו של גורם צבאי - שלא ידעתי על כך מראש - כדי להעביר לי מסר שאותו גורם צבאי לא רצה שהרמטכ"ל ושר הביטחון יידעו עליו. הוא בא אלי ואני שלחתי אותו מעל פניי בתוך 10 דקות".
עד כאן אולמרט. מכאן ואילך האמת:
• בשבת, 24 ביולי 2006, הזמין אולמרט את חבריו הקבועים ואת המועמדים לרכוש את בנק לאומי לארוחת צהריים. במהלכה נראה לי אובד עצות כתוצאה ממלחמת לבנון השנייה שהתנהלה כבר עשרה ימים, והלכה והסתבכה. ביקשתי לבוא למשרדו. זומנתי באמצע השבוע. הפגישה התקיימה בארבע עיניים ונמשכה יותר משעה. במהלכה נכנס לחדר מזכירו הצבאי האלוף גדי שמני (פעמיים). היתה ביניהם שיחה על סדר יום לקראת ישיבה בלילה.
• הגיעה שיחת טלפון מאישיות חשובה. קמתי לצאת. אולמרט סימן לי בידו להישאר. האזנתי לשיחה שבה התבררו לי מימדי מבוכתו וחוסר ביטחונו והיותו כעלה נידף ברוח. כתום הפגישה נכנס יועצו יורם טרובוביץ' ותמה אם שהיתי בחדר במהלך שיחת הטלפון. השבתי כי רציתי לצאת ואולמרט הורה לי להישאר. הוא העיר בחיוך רווי הומור (לא באיום) כי יזמין כיתת יורים לחסל אותי כדי שהסודות לא ידלפו.
• מאז ועד היום לא נועדתי עם אולמרט, ולכן לא יכול היה לשלח אותי מעל פניו כפי שהתפאר לריק. הוא זוכר משהו מבולבל, ואלה העובדות לאשורן: אמנם במהלך המלחמה סירבתי לפניות של פוליטיקאים לדבר על ליבו. אך לפתע הגיעו אלי שני בכירים בחיל האוויר (מילואים), אחד מהם מוכר היטב לאולמרט ולי.
נפגשנו באיירפורט סיטי. הם סיפרו לי על תוכניתם להציל את פני המלחמה, שהלכה והידרדרה. השבתי להם כי איני מבין דבר בלחימה, אבל אטלפן אל אולמרט (שכבר יותר מעשרה ימים לא החלפנו בינינו מילה). אמרתי לו כי למרות הנתק הנרגז בינינו פניתי אליו, כי מדובר בעניין בעל חשיבות לאומית ואני מציע כי יפגוש את השניים. הוא הסכים. הם נפגשו בביתו ביום רביעי, 9 באוגוסט, ולדבריהם גם טרובוביץ' נכח בשיחה (תיאור מלא של האירועים מצוי בספרי "התפכחות", בעמודים 30-23).
זו האמת. כל האמת. רק האמת. מתי אולמרט איש־הקלטות יחדל להפיץ אי־אמת?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו