אריאל הורוביץ אמר פעם משפט שלא יוצא לי מהראש. באותם ימים הוא סיים לפנות את בית הוריו, וסיכם זאת כך: עם הרהיטים הכבדים, הארונות ומכשירי החשמל זה לוקח בערך חצי יום. עם המגירות זה נמשך שנה וחצי. הורוביץ שולף לפעמים משפטים מהסוג הזה. עניין של מתת אל או סתם גנטיקה טובה. אשר לי עצמי, אמא שלי לא היתה נעמי שמר, ולא היה שום חשש שפתאום נמצא באחת המגירות איזה בית גנוז של "חורשת האיקליפטוס", ובכל זאת השבוע, כשעברנו בבית הריק של ההורים הפרטיים שלנו, ופינינו בחוסר חשק כל מה שהיה צריך ואפשר לפנות, המשפט הזה המשיך להתנגן אצלי.
שום דבר בחיים האלה לא מכין אותך לרגע שבו אתה עובר בבית ילדותך המיותם, אוסף תמונה, צלוחית ועוד ספר, אבל בעיקר מנסה לאסוף את עצמך. אתה מביט בחפצים אין־חפץ־בהם, שלאורך השנים היו התפאורה המובנת מאליה של החיים והמציאות כפי שהיכרת אותם. לרגע אחד אתה רוצה לשמור הכל מרהיט ועד דלי, ולסדר מוזיאון פרטי קטן, וכבר ברגע הבא אתה רוצה לזרוק אותם עד האחרון שבהם ולהמשיך הלאה.
יש מעט מאוד מצבים שבהם נפערת תהום כזאת בין האובייקטיבי והסובייקטיבי. כל שריטה ברגל שולחן או סדק בקיר הם סיפור חיים שלם, וגם שום דבר וכלום עבור מי שלא גדל כאן. אין לך צורך ממשי בהם וגם לא מקום פנוי לדחוף אותם, ואתה משתוקק שאחד האחים או מישהו מהמשפחה יקפוץ ויאמץ איזו כורסה או שידה. רק שלא יתבזבזו סתם.
הרי בכורסה הזאת ממש נהג אבא לנמנם על העיתון בשבת בצהריים. וזהו שולחן הסלון היקר, שהובא הביתה ברוב טקס ואימה, אבל ארבעתנו, פראים מהג'ונגל, העזנו להפוך לשולחן פינג פונג ולחרב באופן סופי את הגימור של הגלזורה. ארבעה בנים זה אומר שלא היה רהיט שלא שימש שער כדורגל, ולא היה שטיח שלא תיפקד כזירת היאבקות. על המדפים, שפעם קראנו להם אצטבאות, עדיין עומדים הכרכים הכתומים של אנציקלופדיה "תרבות" - חיבור צבעוני שהיה אחראי במידה רבה למה שקראנו "ידע אישי", ואני נבוך להודות שעד עצם היום הזה אני מצטט מתוכה. וויי וויי, הנה ה"תיקון קוראים" שממנו למדתי עם אבא את הקריאה לבר המצווה, והנה הספר "תעלולי פיט בל" שחיפשתי לשווא במשך שנים.
את השידה אף אחד כבר לא ייקח לשום מקום. חצי ממנה מלא בשטויות שאבא ואמא קנו מכל סוכן, רוכל או נוכל. לא היה סוחר מדלת לדלת שלא הצליח לדחוף משהו לשני הקניינים הרחומים הללו, ולא היה להם תענוג כמו לעשות סיפתח לגרועים שבמוצרים. כלי מטבח פאתטיים שאפילו בטייוואן היו מתביישים לייצר. פטנטים חסרי שחר להצרת מכנסיים, קיפול פיג'מות ותיקון רוכסנים. רובם עומדים להיזרק לפח כשהם עדיין באריזתם המקורית. ושלום גם למגירה הסודית. בשום פנים ואופן אסור היה לפתוח אותה. אפילו בבדיקת החמץ השנתית אבא היה מסמן לנו שנעבור לחדר אחר כשהוא בודק שם. שנים ארוכות המגירה הזאת היתה אי המטמון הפרטי שלי. היא טילטלה את דמיוני לא פחות מסטיבנסון, ולא יכולתי לנחש אם היא תיבת אוצר או פנדורה, ואם חבוי בה עושר אגדי או סוד זוועתי. כשנפתחה יום אחד, שכחתי כבר מדוע, נחלנו אכזבה מרה. לעינינו נחשפה מגירת קשקושים מצויה - מפתחות חלודים, המון בטריות ישנות, חשבונות חשמל קמוטים. הדבר הקרוב ביותר לחטא או למשהו אפל היה קופסת סיגריות "ג'יטאן" ישנה וכמעט מלאה, שעלה ממנה ריח אבק מתפורר.
בין המחשבות שחלפו בי באותם רגעים, שלא בכולן אני מתכוון למשמש מעל דפי העיתון, היו גם כמה שעסקו בחשיבות האינסופית שאנחנו מייחסים לרכוש. להצטיידות. לשופינג. עיצוב הבית ותרבות דיור. ברגע אחד אתה סוקר קניות ומתנות שהצטברו בדם ויזע לאורך חמישים שנה, והשורה התחתונה, איך לומר, היא לא משהו. מחשבה: אם תיקחו אדם רגע אחרי שפינה את בית הוריו ותשימו אותו, נניח, ב"איקאה", עם צ'ק פתוח ביד, יש סיכוי שהוא לא ייקח דבר. פשוט כלום.
במילים אחרות, קחו את חבורות המושחתים הללו שנחשפות כאן בכל שני וחמישי, אנשים מוכשרים שהתיאבון האינסופי שלהם לרכוש גבר על כל מה שהאמינו בו אי פעם, עירכו להם סיבוב דמיוני בבית הריק שיניחו אחריהם יום אחד, ויכול להיות שמשהו שם יזוז. אם כי אני לא לגמרי בטוח.
בסופו של דבר יצאתי חזרה לביתי עם הרבה יותר הרהורים מאשר ציוד. חשבתי על ילדותנו שהיתה מלאה המתנות, ציפיות ודחיינות אינסופית. הרעיון המקודש הזה יוצג על ידי ה"מזנון". במחשכי כל מזנון, בכל הבתים וגם אצלנו, חיכתה בונבוניירה יקרה מדי לאירוע שיצדיק את פתיחתה. האירוע הזה, מיותר לציין, מעולם לא הגיע, וככל שהאריזה היתה זהובה יותר כך עלה הסיכוי שהשוקולדים יבאישו ויגדלו רימה. אני מביט בקערת הקוסקוס המיתולוגית. על פי האגדה, היא היתה הנדוניה של סבתא. על פי המציאות - פורצלן קיטשי עם עיטורי זהב. אילו היה למשפחה תקציב, אני מניח שהיינו בונים מבצר ומניחים את הקערה הזאת בראש המגדל כמו רפונזל. יום אחד יבוא נסיך, או אליהו הנביא, ונכין לו קוסקוס. או אז נשלח אתכם להוריד את הקערה.
מבט אחרון אני שולח אל שולחן האבן הקטן שעל הפינה שלו פתחתי את המצח בילדותי. אותו אני בטוח משאיר כאן. חבר נאמן של אבא בנה אותו במו ידיו, וזו היתה המתנה היחידה בחתונתם של הוריי שמישהו הכין ולא סתם קנה ב"משביר" או ב"מעיין שטוב". לכן מעולם לא חשבו לזרוק את העניין הזה, שהיה לאמיתו של דבר אלמנט קטן וכבד ללא מידה.
במשך השנים עמדו עליו מאפרה מכוערת להפליא, טלפון כרסתני, וגם, השד יודע למה, תרמיל של פגז שקוצים יבשים נתחבו לתוכו מתוך הנחה אסתטית שעבר זמנה. אבל שום דבר לא הצליח לטשטש את עברו האפל.
יום אחד הגיעו הדודים מהקיבוץ לביקור פתע, כמו רוב הביקורים באותם ימים. בהיותי אהבל נלהב בן 3, קיבלתי אותם בריצה ססגונית מסביב לסלון. היה זה מפגן אתלטי ואטרקטיבי במיוחד ששיאו הלא צפוי הגיע כשדרכתי על קפל בשטיח, עפתי קדימה ופגשתי חזיתית את הפינה החדה של שולחן האבן ההוא. עד היום, כשאני מחייך או כועס אפשר לראות את הצלקת בין העיניים. מצד שני, מביני עניין טוענים שרק בזכות הנפילה ההיא ניצלתי מגבות מחוברות ומכל העונג הכרוך בכך. אכן מערכת יחסים מורכבת, אבל גם היא, ברוך ה', הגיעה השבוע לקיצה.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו