מיליוני אנשים לבד
שושי בריינר חוקרת את מערך חיי הרגש שלנו • ברומן "ספר הפרידות הגדול", שמתאר את חייהם של שלושה דורות למשפחה תל אביבית, המסקנה היא ברורה - כולנו בודדים
לאחרונה נבחנתי להגשת פינה של שלוש דקות ברדיו, שבה אמליץ מדי שבוע על ספר. יצא שהספר האחרון שקראתי היה "ספר הפרידות הגדול" של שושי בריינר. השדרן ביקש ממני לתאר בצורה "מושכת ומעוררת עניין" את עלילת הספר. ציינתי שהספר מהווה מעין סיסמוגרף לתיאור המתחים בתא המשפחתי ובחברה הישראלית, ועוסק בצורה אמינה בתיאור ייאוש בורגני.
"בזה הרגע איבדת את המאזין שלך", קטע אותי השדרן. את העבודה לא קיבלתי, אבל לפחות מקוראי עיתון זה אחסוך את אותן אמירות קלישאתיות ורק אומר שבריינר כתבה את אחד הספרים הטובים ביותר שתקראו השנה. אופס, עוד קלישאה.
הספר מתאר את חייהם של שלושה דורות למשפחה תל אביבית. לאחר מות אחיו של האב דויד מתכנסת המשפחה לימי השבעה. כל יום מימי השבעה מוקדש בספר לסיפורה של דמות אחרת, והרומן נבנה באמצעות מעברים בין עברם של דויד ואשתו מינה, ניצולי שואה מהולנד אשר שרדו את זוועות המלחמה, לבין ההווה הבורגני של ילדיהם, בני ורעיה, ונכדיהם, גילי ומתן. התוצאה היא דיוקן אכזרי של אהבה ועזיבה, כשכל דמות מתוארת ומתעצבת לנוכח הפרידה הבלתי נתפסת מבן משפחה שמת, או מאהוב שעזב.
את הכתיבה של בריינר צריך להרגיש, לא רק לחשוב. היא מקדישה חלק נכבד מכתיבתה למערך חיי הרגש שלנו. בכתיבה עדינה היא מצליחה לגרום לקוראים לחשוב שאותו אקט סדרתי שאנו מבצעים - לעיתים עוזבים, לעיתים נעזבים - הוא הדבר היחיד שקיים. חיותו וצבעוניותו של כאב העזיבה - בין שזאת נטישתו מחוסר ברירה של אביה של מינה, שנרצח בשואה, ובין שזאת עזיבתו של שי, אהובה של רעיה, פשוט "כי דברים לא מסתדרים" - יגרמו לקוראים לחיות מחדש את הפרידות הפרטיות המושתקות שלהם ולחוש, בדיוק כמו מינה, כאילו אין "עוד שאלות רלוונטיות לקיום האנושי פרט לשאלה מי נשאר עם מי ומתי".
עוד פרידה בספר היא מרעיון הילדות התמימה ונטולת המחויבויות. בכתיבה שאין לתאר אותה אלא כמעוררת התפעלות, מגלה בריינר הבנה עמוקה לנפש הילדותית. היא טווה את דמותו של מתן, נכדו של דויד, כילד הסובל מהשמנת יתר, בודד ודחוי, איש גדול ורציני שנראה שסוחב על גופו העייף את כל המראות האכזריים של הרוע האנושי שהופנו כלפיו בחייו הקצרים. בריינר מנפצת את קדושת מוסד המשפחה, שלא מצליחה להציל את מתן או את אחותו גילי משדה הקרב של הילדות. הוריהם נאלמים דום אל מול עבודת ההורות ואינם מצליחים לגעת ולו לשנייה בילדיהם, המואבסים טרם זמנם בריגושים זמינים כמו אוכל ומין.
הטרגדיה השקטה השוכנת בספר מתגלמת בעובדה שכאבי הנטישה, מות האהבה והאכזריות שבהתבגרות, שכולם מנת חלקה של המשפחה, אינם מצליחים לקשור ביניהם או להקל את כאבן של הדמויות. רק לקראת סוף הספר אפשר להיאחז קלות בדברי רעיה הנעזבת, המתארת בפני שרה, אהובתו הישנה של דודה המת, את האמת האפרורית שנשארת בתום האהבה: "אלה שעוזבים מספרים לעצמם שהם חייבים ללכת... הם גם אומרים לעצמם שהם לא יכולים להיות אחראים על הגורל של מישהו אחר. שבשביל זה יש אלוהים. אבל האמת היא שהם הורגים את מי שנעזב כאילו היו מכוונים אליו אקדח ויורים. מישהו מת באותו הרגע וכל מה שהוא עושה אחר כך אלה החיים-שאחרי-המוות-שלו. אני יודעת שאין מה לעשות נגד הרציחות האלה, אבל לפחות צריך לדעת".
שושי בריינר / ספר הפרידות הגדול; עם עובד, 372 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו