בלתי שביר

כל מי שביקר בחייו במגרש באולינג, עם הנעליים הלא אופנתיות והאווירה המיוחדת, זוכר את הרגע הזה, שנייה לפני ההטלה, שבו הוא מביט קדימה ומכוון את הכדור לעבר המטרה - עשרת ה"חיילים" שעומדים בסוף המסלול. יש כאלה שמטים את הכדור מעט ימינה, אחרים מנסים לסובב אותו, וכולם רוצים לראות את ה"סטרייק".

עכשיו דמיינו את עצמכם עושים את זה בלי לראות.

בשבוע הבא ייפתחו בסיאול שבדרום קוריאה משחקי העולם לעיוורים, או אם תרצו - האולימפיאדה ללקויי הראייה. ישראל תיוצג שם על ידי 14 ספורטאים (ראו מסגרת). אם יש ענפי ספורט שבהם אפשר להבין איך יכולים עיוורים להתחרות, בבאולינג זה כמעט בלתי נתפס. שהרי מדובר במשחק שמסתמך על יכולת כוונון ועל התמצאות, ובמילים אחרות - על ראייה. השבוע, כשהמשלחת התארחה במשכנו, התנצל הנשיא רובי ריבלין שהוא לא מבין איך זה עובד בבאולינג. 

שלומי לזמי (58) יכול להסביר לו. הוא כבר מכיר בעל פה כל אינץ' במגרש הבאולינג בעיר מגוריו, חולון, שאליו הוא מגיע פעמיים בשבוע כדי להתאמן. מאמנו, גדי אבירם, אוסף אותו מהבית, ויחד הם מציבים מעקה מיוחד בצד המסלול, שבעזרתו יודע שלומי בכל רגע נתון היכן הוא נמצא.

"הטכניקה שונה לגמרי לעומת אדם רואה", אומר לזמי, "הרעיון הוא להוציא תמיד את הכדור מאותו מקום בדיוק. להגיע עם הרגל לצעד האחרון בדיוק באותה משבצת, וכך להבין איפה אתה נמצא. אני לוקח את הכדור וסופר את הצעדים, וכך אני מתמצא. אם הרגל מגיעה בדיוק לאותו מקום, ואני עושה בדיוק אותה תנועה עם היד - אני אמור להגיע לאותו מקום בכל הטלה. מה שקובע כאן זה החושים. לצערי, רוב העיוורים לא חושבים שהם מסוגלים לשחק באולינג, כי לכאורה מדובר במשחק שדורש שתי עיניים. אבל אפשר להיות אלופים גם בלי לראות".

אחרי ההטלה הוא נותר לעמוד במקומו ומחכה לשמוע את קול פגיעת הכדור בפינים. בדרך כלל זה מספיק לו כדי להבין איזו תוצאה השיג. "אני אוהב את הרעש של ה'סטרייק' וכבר יודע לזהות אותו. השיא שלי הוא שבעה סטרייקים רצופים". אני נאלץ להודות שעם ראייה של 6/6, מעולם לא הצלחתי אפילו להתקרב להישג כזה.

בהטלה השנייה באימון מפספס לזמי שני פינים בצד ימין. לו ולגדי כבר יש קודים מוסכמים. "נכנסת מ־14", הוא צועק, וכך מבהיר לו מאיזה כיוון נע הכדור בדרך לפינים. אחר כך הוא מבשר לו במה פגע ובמה לא, ואילו פינים נותרו לו כדי "לנקות" את המשטח בהטלה הבאה. "החטאת את 7 ו־10". בזריקה הבאה שלומי כבר יודע לאן לכוון. הוא מצליח להפיל אותם ולהשלים עשירייה.

לזמי יוצא לסיאול במטרה ברורה: לזכות במדליה. לפני שנתיים סיים במקום הרביעי באליפות אירופה בפראג. "הממוצע שלי היה 129 נקודות מתוך 300 אפשריות. פיספסתי את מדליית הארד בתשע נקודות, ולפניי דורגה אישה שקיבלה בונוס של 200 נקודות רק כי היא מתחרה נגד גברים - אפילו שבענף הזה אין הבדל משמעותי, בניגוד לענפים אחרים".

הפעם, כאמור, הוא מקווה שזה ייגמר אחרת. לפני שנה קבע את השיא שלו על המגרש, 211 נקודות באימון בחולון, ובתקופה האחרונה התייצב על ממוצע של כ־140 נקודות. "שחקנים מקצוענים רגילים מגיעים בדרך כלל לממוצע של 180-170 נקודות. אם אצליח לשמור על הממוצע שלי, אני בהחלט יכול להביא מדליה".

"מקווה לראות את כולכם"

הוא לא נולד עיוור. מחצית מחייו עברה עליו כאדם רואה. הוא שירת בחיל ההנדסה הקרבית, עבד במפעל לפלסטיק וביולי 1985 התחתן עם עידית, והיא נכנסה להריון. פחות משנה מאוחר יותר שלומי נקרא לשירות מילואים ברמת הגולן.

"ב־1 ביוני 1986 שלחו אותנו לפעילות בשדה מוקשים צה"לי, חמישה קילומטרים ממזרח למסעדה. ראיתי מוקש מונח על פני הקרקע, והייתי בטוח שהוא נסחף. לקחתי אותו, הזזתי אותו הצידה, וחייל שהיה לידי, אבישי אלאשוילי, התכוון לחפור גומה במכוש כדי שנניח בתוכה את המוקש.

"ברגע שהוא נעץ את המכוש באדמה, היה בום אדיר. התברר שמתחת למוקש שמצאנו היה טמון עוד מוקש. והוא התפוצץ, 15 קילו חומר נפץ. אבישי, שהיה חייל שלי הרבה שנים, נהרג במקום. לא היה לו שום סיכוי. אני, שעמדתי ממש סנטימטר לידו, נפגעתי בפנים וביד. בנס נשארתי בחיים.

"אפילו לא נפלתי, כי כל ההדף מהפיצוץ עלה כלפי מעלה, ונוצרה מין פטרייה, שאני הייתי בתוכה. היו לי אפוד מגן וקסדה, אבל לא משקפי מגן, לצערי. הרגשתי איך הפנים שלי בוערות. העיניים שלי התרסקו.

1986: הרמטכ"ל משה לוי מבקר את לזמי בבית החולים. "בישרו לי בהדרגה"

"מפקד המחלקה, שעמד במרחק 50 מטר, רץ אלי ואפילו לא זיהה אותי. אני זוכר שהוא שאל, 'לזמי, לזמי, זה אתה?' ועניתי לו שכן. הביאו אלונקה, חובש טיפל בי, וחילצו אותי במסוק לרמב"ם.

"בהתחלה, בגלל האדרנלין, אתה לא מרגיש את הכאב. ביד לא הרגשתי כלום, ואחר כך גיליתי שאם הרסיס היה נכנס טיפה יותר למעלה, הייתי מאבד אותה. הפנים שלי היו לוהטות, כאילו לקחו מבער והפעילו אותו עליהן. הייתי בטוח שנכוויתי קשות וחשבתי כל הזמן איך הפרצוף שלי הולך להיות מצולק. בכלל לא חשבתי על הראייה".

כשהגיע לבית החולים, הוכנס מייד לחדר הניתוחים. "יצאתי מהניתוח בפנים חבושות. לא ראיתי כלום, ולתומי חשבתי שזה בגלל שהעיניים שלי מכוסות. ידעתי שמשהו לא בסדר עם העיניים, אבל לא שיערתי שאין סיכוי שאראה שוב. אחרי יום או יומיים דיברתי עם חברים שלי שבאו לבקר אותי. הם שמחו שמצב הרוח שלי בסדר, ואמרתי להם, 'נו יאללה, אני רק מקווה שיורידו לי את התחבושות מהעיניים ואני אראה אתכם'. היו שם כמה בנות שלא יכלו להתאפק, וככה בשקט יצאו לבכות בחוץ. כולם כבר ידעו שהתעוורתי לגמרי.

"ואז שלחו אלי רופא, והוא בישר לי בהדרגה. הוא התחיל בעדינות, 'שמע, העיניים שלך נפגעו קשה, עין אחד איבדת לגמרי ויש לך קצת שרידים מהעין השנייה, ואנחנו מקווים שתוכל לראות משהו'. ככה הוא הפיל עלי את זה לאט לאט".

איך הגבת כשהבנת שלא תראה שוב?

"הייתי מאושפז חודשיים, ובבית החולים לא הייתי לבד כמעט לרגע. אשתי היתה באה לישון איתי, וכל הזמן היתה חזקה ואופטימית. אני יודע שהיה לה קשה, שגם לה היו רגעים של התפרקות, אבל היא לא הרשתה לעצמה לעבור אותם לידי.

"בכלל, הייתי מוקף משפחה וחברים, והייתי גם בהשפעת תרופות, משככי כאבים, קצת מורפיום. הייתי בהיי כזה. כל הזמן חששתי מהיום שבו אחזור הביתה וכל אחד ישוב לחיים שלו, ואז אתחיל להשתעמם, אבל זה לא קרה. אגב, עד היום אני חושש מהשעמום הזה ומהשקיעה הזאת. אני ממש פוחד מזה ודואג לא לצלול למחוזות האלה. אני מעסיק את עצמי כל הזמן".

למזלו של לזמי, לא היה לו זמן לשקוע בדיכאון. שבוע אחרי ששוחרר מבית החולים ילדה עידית את בתם הבכורה, נטלי, שהיא היום בת 28, בוגרת תואר שני בפיזיקה. אחריה נולדו להם עוד שני ילדים: נועה (21), סטודנטית, ותום (20), חייל בממר"ם. עידית עזבה את עבודתה כמזכירה לאחר הפציעה והקדישה את עצמה לטיפול בבעלה ובילדיה.

"החודשים הראשונים בבית היו קשים מאוד. עד הפציעה גרנו בדירה שכורה, בקומה הרביעית בבניין בלי מעלית, והיה ברור שלא נוכל להמשיך לגור שם. אז עברנו למקום נמוך יותר ומרווח יותר. מכיוון שלא הכרתי אותו, במשך תקופה מאוד ארוכה לא ידעתי איך לזוז בתוך הבית שלי. זה היה קשה.

"כשמתעוורים יש גם בעיה קשה עם השעון הביולוגי, שמאבד את הסנכרון בין היום ללילה. מצאתי את עצמי ער בלילות וישן בימים. הלכתי לפסיכיאטר, קיבלתי תרופות, ואז הבנתי שבעצם הגוף שלי כבר לא יודע לזהות מתי יום ומתי לילה. עם הזמן זה השתפר".

איך הילדים קיבלו את העובדה שאבא לא רואה?

"זה היה קל. ילדים קטנים מבינים את הדברים בצורה אינטואיטיבית. כשהם רוצים להראות לי משהו, הם באים ונותנים לי אותו פיזית, ביד, לא מראים לי מרחוק. הם גדלו לתוך זה והתרגלו באופן טבעי. כשהם היו קטנים, השתדלתי לתת להם הכל. הייתי מחליף להם חיתולים, יורד איתם לגינה, משחק איתם, לוקח אותם לגן ומחזיר אותם מבית הספר".

הם לא ספגו הערות מילדים אחרים?

"לא שאני יודע. נחשפתי לעיוורים שהם לא נכי צה"ל, במיוחד צעירים, שמתביישים בנכות שלהם. אם יש להם טיפה שרידי ראייה, הם משתדלים שלא יידעו שהם עיוורים ונמנעים מללכת עם מקל, גם במחיר שייתקלו יותר בדברים. אצל נכי צה"ל זה פחות ככה. אולי כי יש פה איזו הילה, מין תחושת גבורה, אז גם הילדים פחות מתביישים".

לזמי החל להתחבר לעולם הספורט. הוא שיחק שנים רבות כשוער בנבחרת ישראל בכדור שער. "תמיד אהבתי ספורט, גלשתי עם גלשני רוח לפני הפציעה, אבל באולינג שיחקתי רק פעם או פעמיים, כמו כל אחד, בשביל הכיף".

כשמלאו לו 50 הבין שימי התהילה שלו בכדור שער הגיעו לסיומם ופרש מהנבחרת. "התחלתי ללכת עם הבן שלי תום לשחק באולינג. הוא היה בן 12, והיינו הולכים סתם בשביל הכיף. לא היה לי מעקה, כמובן, פשוט הייתי שם את הרגל והיד על התעלה ומגלגל את הכדור". 

תום התאהב במשחק והחל להופיע בליגת הנוער. מאמנו היה גדי אבירם, שבעצמו שיחק בעבר בנבחרת ישראל בבאולינג.

"התחלתי לחפש באינטרנט וגיליתי שיש גם באולינג לעיוורים", אומר לזמי, "ככה גם נודע לי על המעקה שיש, אבל כמובן לא היה אפשר להשיג אותו בארץ, אז יחד עם אחי בנינו מין מעקה דומה מעץ. לפני ארבע שנים התחלתי להיכנס לעניין ברצינות והתקשרתי לגדי. הוא הסכים לאמן אותי".

גדי אבירם (67), גמלאי של התעשייה האווירית, הפך את הבאולינג למרכז חייו. הוא מאמן נבחרות ישראל השונות, בנו אור זכה באליפות העולם ב־2013, והוא עובד גם עם אוטיסטים ועם חירשים.

"לאמן עיוור זה אתגר גדול יותר", הוא אומר, "הפה שלי הוא למעשה העיניים שלו. ניסינו יחד כל מיני דברים ופטנטים, אבל כשהגענו לאליפות אירופה ב־2013, רכשנו מעקה. כיף לעבוד עם אחד כמו שלומי, הוא ספורטאי אמיתי. היום, בתוצאות שלו וברמה שלו, שלומי יכול להתברג בשליש העליון של הליגה למקומות עבודה, שבה משחקים שחקנים מדרג ב'".

לזמי: "אני זוכר שבפעמים הראשונות הצלחתי להגיע רק ל־20 נקודות, לפעמים ל־30. כל הכדורים היו נופלים לתעלה. אבל היתה לי סבלנות. אני חושב שלקח לי שנה עד שהגעתי לתוצאות סבירות.

"הרבה עיוורים באים לנסות, זורקים, תעלה, תעלה, תעלה, ומתייאשים. נמאס להם. אז אני לא יכול להגיד שהתאמנתי יום־יום, כי זאת הוצאה כספית לא קטנה, אבל התאמנתי הרבה והוצאתי על זה לא מעט כסף. היום, כשאני מייצג את המדינה, אני כבר מקבל מימון לאימונים מבית הלוחם ומארגון נכי צה"ל".

"כל הזמן מדמיין דברים"

הוא מדבר בקלילות ובחופשיות על הנכות שלו, מתבל את דבריו בבדיחות שחורות ובהומור עצמי. "זאת תופעה רווחת אצלנו. החבר'ה אוהבים כל הזמן להתבדח על חשבון אלה שמובילים אותם. למשל, יש כאלה שהולכים עם המלווה ואז מצביעים לאיזשהו כיוון ואומרים לו, 'תראה, תראה שם איזה יופי', והוא ברפלקס מפנה את הראש ומסתכל, עד שהוא מבין שבעצם אין כלום. אבל אני לא עושה את זה למלווים שלי. לא מסוגל".

אבל גם הפתיחות לא יכולה להסתיר את הפגיעה בנפש. "אני לא חושב שאי פעם אגיע להשלמה מוחלטת עם העיוורון שלי", מודה שלומי, "לפני כמה זמן ישבתי עם חבר שלי, גם הוא עיוור, שאיבד את הראייה במלחמת העצמאות. הוא כבר בן 80 ומשהו, עיוור קרוב לשבעים שנה, והוא אמר לי, 'די, נמאס לי כבר להיות עיוור'. אז אתה אף פעם לא באמת משלים עם זה.

"יש דברים שנורא בא לי לעשות ואני לא יכול. למשל, לרכוב על אופנוע, או אפילו לנהוג במכונית. הדברים הכי בסיסיים שהופכים אדם לעצמאי. הרבה פעמים אני תלוי במלווים שיוליכו אותי. אז את הבאולינג בחולון אני מכיר, ואני כבר יודע איפה כל דבר נמצא, ואני שם בעצמי את הדברים בלוקר ויכול לנוע ממקום למקום במגרש הזה.

"אבל כשאני מגיע למקום חדש, אני לא יכול לזוז צעד אחד לבד. לכן אני שונא לצאת לחופשות. אשתי צריכה את זה לפעמים, אבל ברגע שאני מגיע למלון, אני מרגיש כלוא. התלות באנשים אחרים מבאסת לגמרי".

חושים אחרים התחדדו אצלך בעקבות איבוד הראייה?

"השמיעה לא, כי גם היא נפגעה בזמן הפיצוץ, ועד היום יש צפצוף באוזן שמלווה אותי כל הזמן. אני יכול להגיד שדי התרגלתי אליו. מה שכן התחדד אצלי זה הריכוז. דברים שבעבר יכלו לעבור לי ליד הראש, שהייתי רואה אותם בזווית העין ולא מתייחס אליהם - היום זה אחרת. הנה, עכשיו, כשאנחנו יושבים ומדברים, אני שומע ברקע את האנשים שמשחקים באולינג עם הילדים, צוחקים ומדברים. אני צריך להתרכז בשיחה איתך כדי שזה לא יפריע לי".

בניגוד למי שנולד עיוור, אתה יודע איך העולם נראה. אתה משתמש בזה? מדמיין דברים?

"כל הזמן. כל הזמן. אני מדמיין עכשיו איך אתה נראה, ואיך נראה הבאולינג פה, ואיך הילדים רצים ומשחקים וצוחקים. כל הזמן יש לי איזשהו דמיון בראש. זו לא ממש תמונה, אבל דמיון. בעבר הייתי מנסה להיזכר באירועים שקרו כשעוד ראיתי, והייתי מדמיין אותם. אבל באיזשהו שלב זה היטשטש לי. אני נזכר באירוע מהעבר, ולא תמיד מצליח לזכור אם ראיתי אותו או לא, ואני מרגיש שזה אותו דבר וכבר לא משנה לי. 

"אלה החיים. ככה אני, ואלה החיים שלי. עיוורון הוא נכות קשה, אחת הקשות שיש, אבל אם תשאל אותי אם הייתי מעדיף במקום זה לאבד שתי רגליים ולהיות משותק? לא יודע. לי טוב עם הנכות שלי, התרגלתי אליה. אני מניח שנכה שמרותק לכיסא גלגלים יעדיף את הנכות שלו על פני עיוורון. בכל מקרה, זה לא שבאמת נותנים למישהו לבחור".

אתה מרגיש אם אנשים נועצים בך מבטים?

"קודם כל זה לא נורא, כי אני לא רואה אותם", הוא צוחק, "אבל האמת היא שזה לא מפריע לי. אשתי אומרת לי לפעמים 'מסתכלים עלינו', אבל מה אכפת לי? אני אומר לה שתעזוב. שיסתכלו. לא אצל כולם זה ככה. יש לי חבר אחד שאשתו לא הצליחה לחיות עם זה, והם התגרשו".

אוהב "לצפות" בטלוויזיה

לזמי מציג בפניי את הסמארטפון שלו, שאותו הוא מתפעל בקלות. המכשיר מדבר, והוא מפעיל אותו בעזרת האצבע. יש לו חשבון בפייסבוק, ואחרי הראיון הוא שולח לי הודעה בווטסאפ בעזרת מקלדת מיוחדת לעיוורים. את ההודעה שאני שולח לו בחזרה הוא קורא בזכות תוכנה שמשמיעה לו הודעות כתובות.

"בשנים האחרונות נכנסתי לתחום המחשבים. יש לנו תוכנות קוראות מסך, כך שאנחנו יכולים לעשות הכל. אני נכנס לאינטרנט, מוריד קבצים ושירים, וגם מסייע לעיוורים נכי צה"ל בכל ענייני המחשוב. כל מי שיש לו תקלה מתקשר אלי, ואני עוזר לו להתקין את התוכנה לעיוורים. זה ממלא לי את הזמן". 

לזמי קורא ספרים בעזרת ספרייה לעיוורים, שמקליטה ומאפשרת למנויים להוריד את הספרים מהרשת. לא תאמינו - הוא ממש אוהב "לראות" טלוויזיה. "אני פשוט יושב מול המסך ומדמיין מה קורה, ובמקרים רבים מצליח להתחבר לעלילה. אני חולה על סדרות ישראליות ונהניתי מאוד מ'הבורר' ומ'זגורי אימפריה'". 

באוטובוסים הוא לא נוסע ("אני זקן מדי בשביל זה, זה נורא מתיש. אם אני צריך להגיע לאנשהו ואין לי מי שייקח אותי, אני פשוט נוסע במונית"), אבל הוא מודה שהנגישות לעיוורים בישראל השתפרה בשנים האחרונות, גם אם היא לא אידיאלית. "היום יש ליד תחנות אוטובוס מערכת כריזה שמבשרת איזה קו מגיע ולאן הוא נוסע, ובתוך האוטובוס מודיעים בכל תחנה איפה אתה נמצא. בעבר היה צריך לחכות שהנהג יפתח את הדלת כדי לשאול אותו.

על המגרש. "אם אצליח לשמור על הממוצע שלי, אני בהחלט יכול להביא מדליה. ואם לא? אני אתבאס, וזהו"

"יש התקדמות ויש מודעות, אבל זה עדיין לא זה. לפעמים משקיעים הרבה מאוד כסף באיזשהו אלמנט, אבל אם היית שואל את רוב האנשים שמשתמשים בו, הם היו אומרים לנתב את ההשקעה לדברים אחרים. לדוגמה, לפעמים, כשאתה מגיע לצומת מרומזר, יש מכשיר שמשמיע תקתוקים בקצב אחד כשהרמזור ירוק ובקצב אחר כשהרמזור אדום, כדי שעיוורים יידעו מתי אפשר לחצות. אני לא יודע כמה זה עולה, אבל אני חושב שזה מיותר, כי בדרך כלל אתה חוצה רק צמתים שאתה מכיר. אתה בכלל לא מגיע לצומת שאתה לא מכיר. במקום מוכר, אם אתה טיפה מקשיב לתנועה, אתה יודע בדיוק מתי ירוק ומתי אדום".

מה חסר לך בתחום הנגישות?

"אני חושב שבמיוחד היום, בטכנולוגיה המתקדמת, חסרה תוכנת GPS שתעזור לנו לנווט. אני לא חושב שזה דבר יקר לפיתוח. כרגע יש כל מיני תוכנות לא מוצלחות. גם הקטע של נגישות בדפי אינטרנט חשוב מאוד. אתה, כאדם רואה, לא מודע לכך, אבל דף אינטרנט צריך להיות ערוך בצורה מיוחדת כדי שיהיה נגיש גם לנו ולתוכנות קוראות המסך שלנו. צריך שיהיו בו קיצורים, שכאשר אתה לוחץ על אותיות מסוימות, הן יקפיצו אותך לכותרת, ללינקים או לשדה עריכה".

לסיאול ייצא לזמי עם מאמנו, עם אחיו יוסי ועם שחקן באולינג נוסף מישראל, מימון אמזלג. "גם הוא היה שחקן כדור שער טוב, ורק אותו הצלחתי לגרור לבאולינג", הוא צוחק.

ואם שוב לא תזכה במדליה?

"אני אתבאס, אבל זה יעבור לי אחרי כמה שעות. דבר אחד כבר למדתי: לקחת הכל בפרופורציות".

aralew@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו