כבר שבוע, מאז ראיתי את "קוקו לפני שאנל", אני חפה מתכשיטים. ממעטת להתאפר, ממעטת להתקשט. בחצות הליל, לאחר תום ההקרנה באולם הקולנוע שבקניון, מצאתי עצמי הולכת סהרורית בינות חלונות ראווה ומבקשת לי חולצת פסים. פשוטה. נטולת אפליקציות, הדפסים או אבני סברובסקי. נקייה ומפוספסת. כמו שהתקינה לעצמה קוקו שאנל אחרי שפגשה בדייגים על חוף ימה של דוביל הקסומה עת טיילה שם עם אהובה. כן, אני מושפעת. אולי קצת פתטית, אבל מותר לי. פעם ראשונה שנגעתי באייקון שלי. שמעתי אותה, הבנתי מה עבר עליה וצפיתי בעולמה דרך עיניה החודרניות והאסתטיות. בסרט, שיעלה לאקרנים ביום חמישי הקרוב (11 ביוני), מגוללת הבמאית אן פונטיין ברגישות רבה את סיפור חייה של גבריאל "קוקו" שאנל בטרם הפכה לאימפריית טקסטיל משמעותית ומובילת טרנדים. מילדותה בבית יתומים, דרך פתרונות הפרנסה והמחיה שמצאה לעצמה ואשר הביאו לבידולה משאר נשות החברה הדקדנטיות וסרות הטעם. הסרט אמנם מסתיים בתצוגת אופנה של דגמיה האותנטיים של קוקו שאנל, אבל אן פונטיין, במאית הסרט שהגיעה ארצה כאורחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי (20-8 ביוני), מדגישה בפני כי "הסרט אינו עוסק באופנה גרידא. זהו סרט ששם במרכזו את תקופת חייה הראשונה של אישה ענייה וחסרת חינוך, אך מצוידת באישיות מיוחדת שהועידה אותה מראש לעמוד בראש תקופתה". פונטיין כתבה את התסריט אחרי שקראה יותר מפעם אחת את הביוגרפיה של אדמונד שארל רו על שאנל, והיא מעידה כי מהתחלה היה לה ברור שמי שתגלם את דמותה של שאנל תהיה השחקנית הצרפתייה אודרי טוטו ("אמלי"). "אלה אותם מקרים בודדים שבהם מתקיים מיזוג אופטימלי בין שחקן לבמאי. לא הייתי מוציאה את הסרט הזה לפועל בלעדיה", מתוודה פונטיין, "מעבר לדמיון הוויזואלי בין השתיים אודרי טוטו נחושה ומדויקת בחיים בדיוק כמו דמותה בסרט". על עיצוב התלבושות, אספקט קולנועי משמעותי כל כך בסרט שכזה, הופקדה קטרין לטרייה, שכבר זכתה פעמיים בפרס סזאר. לדידי, הפרס השלישי בדרך אליה. פונטיין מספרת כי "במשך שבועות של עבודה מאומצת היה עלינו לפצח אותו 'קוד שאנל' שמעוגן בקווים נקיים, פשוטים, מונוכרומטיים ששיחררו את האישה מכבלי המחוכים ושינו לעד את צלליתה המהודקת והמיוסרת. סקרנו אינספור תמונות וסקיצות כדי להגיע לתוצאה הזו. היה לנו חשוב להעביר את המינימליזם והניקיון בבגדים ובהופעה הנשית בכלל - קוד לבוש שאליו שאפה שאנל. היא בעצם ביססה את הקלאסיקה של האופנה הצרפתית, שעד היום מתחקים אחריה בכל העולם". כשאני מתוודה בפניה על תאוותי לחולצת פסים אחת פשוטה ונקייה היא מחייכת, ומרגיעה כי אני לא היחידה שמגיבה כך בתום הסרט. חולצה אחת, כסימבול להליכה נגד הזרם ללא חשש, למהפכה, לקלאסיקה.
