אחרי החתימה על ההסכמים הקואליציוניים עם הליכוד נשמו נציגי יהדות התורה לרווחה. היה זה מו"מ ארוך ומתיש, אולם גם הם יודעים כי מנוחתם תהיה קצרת מועד. המלחמה האמיתית היא לא זו שהתנהלה במשך חודש וחצי בחדר המו"מ בכנסת, אלא זו שתתנהל עכשיו מול רוח הפופוליזם הזול מכיוונם של האופוזיציה, השמאל, התקשורת, וכל אלה שרק חיכו להזדמנות אחרי שנתיים נטולות חרדים בחייהם. אחד מהם, שועל קרבות ותיק בכנסת, אמר בחיוך מר לבן שיחו כשיצא מחדר המו"מ: "אצל בוז'י היינו מקבלים אותו דבר, וכנראה שאפילו יותר".
גם לפיד הסכים לכל דרישות החרדים. כשהתנהלו המגעים להקמת ממשלה חלופית בכנסת הקודמת, בניסיון שאיתו הגדיר מאוחר יותר ראש הממשלה "פוטש" כשפיטר את מחולליו מבית יאיר לפיד וציפי לבני, החלו המגעים עם החרדים. דרישותיהם היו ידועות לכל: החזרת המצב שלפני כינון הממשלה האחרונה. הרצוג הסכים. לבני הסכימה. לפיד הסכים. גם ליברמן ראה זאת בחיוב. אבל אז ערך נעלה יותר עמד אל מול עיניהם: הדחת נתניהו. כעת, כשנתניהו הוא שמעניק לחרדים את אותן דרישות בדיוק, הם שבים לתקוף.
בסביבת נתניהו ישנם באופן מסורתי כמה חובשי כיפות סרוגות. בתחילת הדרך להרכבת הממשלה, אחרי שנודעו תוצאות הבחירות, הציע אחד מהם, המכיר היטב את הציבור הנדון, להציע ליו"ר הבית היהודי נפתלי בנט את תיק החינוך. ראשית, כי זו היתה הדרך הטובה ביותר לגרום לו לוותר על תיק החוץ שאותו דרש. שנית, כדי למנוע ממנו לחבור ליו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן ולדרוש יחד את החוץ והביטחון.
והיתה גם מחשבה שלישית, שעשויה להביא גם לפתרון סוגיית משרד הדתות שעדיין, נכון לשעת סגירת העיתון, נותרה פתוחה. החשש של הציונות הדתית מפני שר דתות מש"ס מובן. אולם מבחינת ש"ס, שר חינוך מהציונות הדתית עשוי להיות התגשמות כל הסיוטים. כשדרעי בדתות ובנט בחינוך נוצר מאזן אימה שבו לא צריכים הצדדים לחשוש אחד מהשני מאחר שכל צד יודע שכל מהלך ללא תיאום שיפגע במגזר השני, יביא לפעולת תגמול מיידית. אותו מאזן אימה הוא שאמור להביא ליציבות הממשלה הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
