"לפעמים מערכת יחסים בין אנשים שלא מבינים זה את שפתו של זה עדיפה על מערכת יחסים של מי שדוברים את אותה שפה", אומר הסופר, התסריטאי והבמאי הצרפתי עמנואל קארר. "כשהדיבור אינו אפשרי, השפה היא אינטלקטואלית ולא מילולית ומתנועות הגוף ניתן לפרש מחוות ורגשות שאי אפשר להעביר בדיבור". קארר בן ה-51 - שספרו "חלום רוסי" שפורסם בצרפת ב-2007 ראה אור לאחרונה בעברית (בהוצאת "מטר", בתרגומה של עדינה קפלן) - נע כל חייו בין שפות, ויותר מכך, בין תרבויות. הוא נולד בבית פריסאי בורגני, ואמו, הלן קארר-ד'אנקוס, היא אחת החוקרות המפורסמות בעולם להיסטוריה של בריה"מ. לאחר התיכון למד קארר באקדמיה היוקרתית בפאריס למדעי המדינה "Sciences Po", ומאוחר יותר החל לעשות סרטים ולכתוב. הוא תמיד נע בין האהבה לנרטיב הוויזואלי לבין הרצון ליצור רב-ממדיות ספרותית, כמו זו של "חלום רוסי" וכמו זו של שאר הרומנים שלו, ששניים מהם - "הצד האחר" ו"כיתת שלג" - ראו אור בעבר בעברית. הכל התחיל מסרט עלילת "חלום רוסי" האוטוביוגרפי מתחילה במסע של קארר לבית חולים פסיכיאטרי בקוטלניץ', עיר שדה קטנה 800 ק"מ ממוסקבה, במטרה ליצור סרט תיעודי על אנדראש טומה, חייל הונגרי מהוורמאכט שנשבה על ידי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה ונשכח בבית החולים. מוכה אלם ופיסח נשאר טומה בקוטלניץ' במשך 55 שנה, ורק במקריות מצמררת התגלה סיפורו הטרגי והוא הוחזר בזיקנתו, לאחר שנות דור, לבודפשט. אבל הנסיעה לקוטלניץ' והסרט על החייל ההונגרי היוו רק נקודת פתיחה עבור קארר. שם, בעיר השדה הקטנה, החלו להציף אותו זיכרונות מבית ילדותו. הרכבת הטרנס-סיבירית שחולפת ללא תקווה בתחנה, הטיפוסים המיוחדים שמסתובבים בעיר והיחס החשדני שלו זכה מהתושבים הזכירו לו את הסיפורים על סבו, אב-אמו, שנעלם ב-1944 בבורדו ומעולם לא שב הביתה. הם גם הזכירו לו את הדיבורים ברוסית, את השתייה הכבדה כמפלט נפשי, ויותר מכל - את הזרות האינסופית שהיא מנת חלקם של התושבים במדינה העצומה הזו. "בהתחלה לא חשבתי לכתוב רומן אוטוביוגרפי, ובטח שלא עלילה שמתרחשת ברוסיה", אומר קארר ל"ישראל היום" בשיחת טלפון מפאריס, "אבל כששהיתי בקוטלניץ', שהיא עיר מאוד עצובה ועם זאת מאוד מחממת לב, הבנתי שיש משהו משותף בין הטרגדיה של אנדראש טומה לבין הסיפור של סבא שלי. כך נולד הספר". עם זאת, קארר מודה שלא יכול היה להסתפק בהיסטוריה המשפחתית וגלש למחוזות המוכרים של הכתיבה הצרפתית העכשווית - מערכת היחסים האינטנסיבית שניהל באותה תקופה עם בת זוגו, סופי. "כתבתי על החיים שלי באותה תקופה וסופי היתה חלק משמעותי מהם, לצד המסע לקוטלניץ'", הוא אומר. וכך נוצר רומן שהוא יציר כלאיים: מסע רגשי מרתק למקום נידח כדי לפענח היסטוריה, בד בבד עם כתב אשמה על מערכות יחסים אובססיביות ומשחקי כוח בין המינים. היסטוריה מסקרנת קארר מספר ש"כילד אהבתי מאוד את השפה הרוסית כי זו היתה השפה האינטימית שלי עם אמי, שהיא יקרה לי מאוד. אבל כשגדלתי התרחקתי מהשפה, והיא אף נשתכחה ממני". כאדם בוגר, הוא אומר, חש שוב רצון עז ללמוד את השפה. זה ניכר היטב ברומן, כשקארר מספר ללא הרף על ניסיונותיו הכושלים לדבר עם האוכלוסייה בקוטלניץ'. "הניסיונות הללו היו אבסורדיים, בייחוד בהתחשב בעובדה שהם לוו בשתייה בלתי פוסקת של אלכוהול עם הסובבים", צוחק קארר. כבר כתבת בעבר רומנים על סיפורים של אחרים, כמו זה של ז'אן-קלוד רמון שרצח את משפחתו ללא סיבה ב-1993, אבל נדרש לך זמן רב לכתוב את הסיפור שלך ושל משפחתך. התהליך היה קשה- "מאוד. את 'הצד האחר', שמבוסס על סיפורו של ז'אן-קלוד רמון שרצח בוקר אחד את אשתו, ילדיו, הוריו וחותנו, כתבתי בשנת 2000. לאחר מכן עשיתי בעיקר סרטים, דוקומנטריים וגם סרטי עלילה, עד שהגיעה הנסיעה ההיא לקוטלניץ'. "כשראיתי את הדמויות בעיר הבנתי שאני חייב לכתוב עליהן ספר. הן היו בלתי נשכחות, כמו למשל דמותה של אניה, הבחורה הרוסייה שידעה צרפתית ולמרות השאיפות שלה והאופן הנוגע ללב שבו היא שרה בסרט, היא נתקעה בקוטלניץ' וסופה הוא טרגי. אבל לא, מעולם לא חשבתי שהנסיעה הזו לרוסיה תגרום לי לכתוב על משפחתי". מה משך אותך למקום נידח כל כך- "המשיכה שלי לרוסיה נמצאת כל העת מכיוון שזו מדינה בעלת היסטוריה בהתהוות. הרי הקומוניזם נפל ממש לא מזמן. עבורכם, בישראל, זה לא כל כך מרגש כי גם אתם נמצאים בתהליך של היסטוריה מתהווה. אבל עבורי כצרפתי זה מסקרן מאוד". ובכל זאת, למרות המטען הרגשי ברוסיה והזיכרונות המשפחתיים, אתה לא מפסיק להתעסק ברומן במערכת היחסים שלך. "כן, כי זו פשוט היתה מערכת יחסים טוטאלית שלא הניחה לי. חשתי אז שאני חייב לשלוט בקשר הזה, וזה כלל גם סיפור ארוטי קצר שכתבתי ופירסמתי ב'לה מונד' ושהוקדש לבת הזוג שלי (ומופיע במלואו ברומן - ע"ל). אבל מאז אני מקפיד שלא לנסות לשלוט במערכות היחסים שלי. זה לא מועיל". קארר מודיע בחגיגיות שהוא שמח על פרסום הספר החדש בישראל ("אם כי אני לא יודע מה עלה בגורל הספרים הקודמים שלי שתורגמו לעברית. בדרך כלל כשלא שומעים מהם זה אומר שהם לא ממש נמכרים"). ועל אף שהוא מופתע שבגלל ספרו המפורסם של מאיר שלו תירגמו את שם ספרו ל"חלום רוסי" (במקום "רומן רוסי", שהרי בצרפתית הוא נקרא "Un Roman Russe"), לדבריו השינוי מקובל עליו ואף מוצא חן בעיניו. כתסריטאי ובמאי וגם כסופר, איזו אמנות מפרה אותך? מה אתה קורא- "אני כמעט לא קורא רומנים או ספרי עלילה אלא מתרכז בספרי היסטוריה ועיון. לאחרונה קראתי את 'אבודים' של דניאל מנדלסון, שבו המחבר יוצא למסע בעקבות שורשי משפחתו שנספתה בשואה. "ברור שהייתי מרותק על ידי הספר הזה, כי הוא דיבר על תחושת זרות ועל דחיפות שמוכרת לי מאוד. חשתי איזושהי אחוות אחים עם המחבר".
