מכריזים בזאת

לב שדרות בן־גוריון במרכז תל אביב, עומד בינות לבניינים הגבוהים והמטופחים בית קטן מוקף גדר חיה, שבו התגוררו דוד בן־גוריון ובני משפחתו. בנובמבר האחרון מלאו להקמתו של הבית הקטן והמפורסם 40 שנה, ולקראת יום העצמאות ה־67 של מדינת ישראל, הוקמה בשבוע האחרון לאורך השדרה וכן בתוך הבית עצמו תערוכת כרזות שאותן אצר המעצב, המרצה והעיתונאי יובל סער. את הכרזות איירו ועיצבו מיטב מעצבי ארצנו בהשראת בן־גוריון, משנתו וביתו ההיסטורי. "המשימה שניתנה למעצבים ולמאיירים לא היתה פשוטה", מספר סער. "לעצב כרזה שתאיר את הבית, תביא למודעות לקיומו ותציג את מורשת בן־גוריון הנגזרת מתוך הבית, אך גם רלוונטית לימינו אנו; הקמת המדינה וצה"ל, קיבוץ גלויות וחזון הנגב, העברת המורשת של אדם ומנהיג שכל כך הרבה נכתב וסופר עליו, וכל זאת בלי ליפול לקלישאות".

במותו, הוריש בן־גוריון את ביתו למדינתו האהובה כדי שהקהל הרחב יוכל לבוא להתארח בו, ללמוד על ההיסטוריה של עם ישראל ועל ראש הממשלה הראשון, ולספוג את הנוסטלגיה של ימים עברו. כיום הבית פתוח, ומספר את סיפורו של האיש ושל משפחתו, ואת סיפורה של מדינה שלמה. 

על פי חני הרמולין, מנהלת הבית, בית בן־גוריון נשמר כמות שהוא בצורתו המקורית. כשנכנסים, הדבר הראשון שמכה הוא הריח הטחוב והמעט נוסטלגי ששורר בבתים ישנים, כאלה שמחזיקים בין קירותיהם את סיפורם של דורות שלמים. "חייה הפרטיים של משפחת בן־גוריון היו כחייה של כל משפחה אחרת", מספרת הרמולין. "חיו פה איש ואישה, וילדים שגודלו ונשלחו לבית הספר ולצבא. לפולה היה בוסתן בחצר האחורית וילדי השכונה היו מתגנבים אליו לקטוף קלמנטינות ותפוזים. אלה לא היו אנשים מורמים מעם או מרוחקים. הם היו חלק ממרקם החיים של השכונה".

צנוע אך חזק

תערוכת הכרזות הוצבה בשלושה מוקדים הנושאים את שמו של ראש הממשלה הראשון: לאורך שדרות בן־גוריון, מפינת בן־יהודה ועד כיכר אתרים, שם תוצג עד אמצע מאי, באוניברסיטת בן־גוריון בנגב עד תחילת שנת הלימודים, ובאולם מקבלי הפנים בנתב"ג, שם תורד אחרי יום העצמאות. 

מרבית המעצבים שאליהם פנה סער הסכימו בשמחה להשתתף בתערוכה, ולפני שהתחילו לעבוד הגיעו לסיור מקדים בבית בן־גוריון, על מנת להכיר את הבית ולקבל ממנו השראה. הכרזות שונות זו מזו, ומהוות את ראי האינטרפרטציה של הנושא בעיני כל מעצב. כל אחד החליט להתמקד בפן אחר באישיותו של האיש או במהות של הבית עצמו. התוצאה היא שלל כרזות מרתקות ובעלות אסתטיקה עיצובית יפה.

מימין לשמאל: אמנון אילוז, ליאורה גרוסמן, יואב גתי וורד חג'אג' // צילום: גדעון מרקוביץ'

אמנון אילוז, מעצב בכיר, בעל משרד "רה לבנט" למיתוג ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, החליט להתמקד בסימן ההיכר המפורסם ביותר של בן־גוריון - השיער שלו - ועל כן בכרזתו נראות שלוש פדחות: של בן־גוריון, של יצחק רבין ושל בנימין נתניהו. "אחד הדברים שהכי מזוהים עם בן־גוריון זה התסרוקת שלו", אומר אילוז. "כשבחנתי את התמונות ההיסטוריות של האיש, קלטתי פתאום כמה חופש יש בתסרוקת שלו: היא פראית, אמיתית, מלאת חזון ותשוקה ולא מפחדת מה יגידו עליה. החלטתי לבחון את הנושא הזה והסתכלתי על תסרוקות של מדינאים ופוליטיקאים, וראיתי תהליך הדרגתי - שבפוסטר רואים רק שלוש יחידות ממנו - שבו לאט־לאט התסרוקות מתעצבות, נעשות שטוחות, מלוקקות, גנריות כאלה, כמו בארה"ב.

"זה לאו דווקא ביבי; מבוז'י ועד קלינטון - כולם עם אותו עיקרון של ה'וויש' הזה של השיער 

ורד חג'ג' ויואב איינהר

המוקפד, וזה מסמל בעיניי תרבות של צריכה, שבה התוכן כבר לא מעניין, וזה להבדיל מאיש של עשייה וחזון, שלא משנה לו איך הוא מצטלם כי לא היתה טלוויזיה אז.

"מה שמעניין זה מה שהולך מתחת לתסרוקת הזו. הביקורת פה היא לא על המנהיגים שלנו אלא על תרבות הצריכה. המנהיגים התאימו את עצמם לעולם שבו אנחנו חיים, האשמה היא לא בהם, הם מייצגים משהו שעובר על כולנו".

ועדיין, למרות שכרזתו של אילוז לא מבקרת מנהיג פוליטי כזה או אחר, היא אינה מוצגת עם כל הכרזות בנתב"ג. "היא נתפסה כפוליטית", הוא מסביר, "וכנראה ברשות שדות התעופה לא רצו להתעסק איתה. נראה כי לכולם חשוב יותר שיהיה יפה ונעים, מאשר להעביר ביקורת או לומר משהו משמעותי".

יונתן פופר ויעל קשלס

הסטודיו למיתוג ולעיצוב אינטראקטיב "Be "Awesome, המורכב ממעצבים צעירים יוצאי שנקר, עיצב כרזת קלף, שבה מעוצב בן־גוריון כקינג. מנהל הקריאייטיב, יואב גתי, נכח עם צוות משרדו בסיור המקדים בבית, ולאחר מכן הם ישבו ועשו סיעור מוחות כיצד לתקוף את הסוגיה.

"פתחנו את הבריף לכולם במשרד", אומר יואב, "ובסוף הגענו לרעיון הקלף: מדובר בקלף של דוד המלך, ה'קינג'. מה שדיבר אלינו בבית הזה היה חיי הצניעות על סף הסגפנות שמאפיינים אותו, וזה הדיסוננס שהדליק אותנו: הגדולה של האיש שמגיעה מהצניעות שלו. פה מדובר במלך שלא רודף אחרי העושר ולא מגדיר את עצמו על פי אלמנטים של יוקרה. רצינו להראות אותו כאדם צנוע אבל חזק, והקלף הזה מסמל את החוזק ואת הגדולה שלו. השחיתויות והפער בין העושר הברור שבו חיים ראשי הממשלה והפוליטיקאים של ימינו צרמו לנו מאוד. כך גם העובדה שאשת ראש הממשלה פותחת את ביתה הגדול והעשיר בפני הציבור ומסבירה כמה הוא 'צנוע'".

ורד, עובדת המשרד שעיצבה את הכרזה, שאבה את השראתה מכרזותיהם של האחים שמיר, שעל פי דבריה, "הציבו רף גבוה מאוד לעיצוב גרפי בארץ, ובהשראתן בחרתי לעצב את הכרזה בגוונים מעט חלוציים של כחול וחרדל". 

הנגב כפריפריה עכשווית

הכרזה היחידה בתערוכה שאוירה ביד שייכת לליאורה גרוסמן, אחת המעצבות היחידות בארץ שעוד מאיירת כך. בכרזה שאיירה נראה צריפו המפורסם של בן־גוריון בנגב, מארובתו עולה עננת עשן ומעליה ניצבת עיר גדולה ומרשימה. "כאשר נטלתי על עצמי את ההשתתפות בתערוכה, ישבתי וקראתי עליו הרבה", אומרת גרוסמן. "הכרתי רק את המידע הבסיסי על בן־גוריון, כי עליתי מליטא בגיל 5 ואיכשהו פיספסתי את המסרים שלו. פתאום גיליתי שיש לי מחלוקת גדולה איתו, כי הוא המציא את כור ההיתוך, ואני תוצאה של כור ההיתוך ואני סולדת ממנו בכל נפשי. היו לי עוד כמה מחלוקות איתו, בעיקר בהתייחסות שלו לשואה. לא מצאתי כיוון שבו אני יכולה להתחבר אליו ומשם לשאוב השראה.

"לבסוף התחברתי לפועלו בתחום יישוב הפריפריה. אני גרה בפריפריה, ואני רואה בפועל את הזלזול בה: החל מחוסר השקעה בתחבורה ציבורית, דרך חוסר השקעה בחינוך ועד תשתיות גרועות. כל חיי גרתי בתל אביב, ולפני עשור עברנו לכרכור, כך שאני מכירה על בשרי את העובדה שאין לנו אפשרות לקיים מדינת ישראל בתוך מדינת תל אביב. מדינת תל אביב קטנה מכדי להכיל את כל תושבי מדינת ישראל, ואני מתכוונת לכולם - דרוזים, ערבים, בדואים, יהודים - צריך להשקיע בהם, באותה רמה שבה מתייחסים לתושבי המרכז. 

"מבחינתי, בן־גוריון עשה מעשה שאף מנהיג לא עשה; זה לא כל כך פשוט להעתיק משפחה שלמה לנגב. פולה התנגדה מאוד למעבר: הרי היו לה חיי חברה בתל אביב, היא לא בישלה אז, מלון דן שלח לה טייק אוויי, לדעתי הטייק אוויי העברי הראשון. בן־גוריון אמר שלשכנע את פולה לעזוב את תל אביב ולעבור לנגב היה גרוע יותר מלשכנע אותה לעזוב את ארה"ב. לא מדובר פה בסתם גבורה הרואית אלא במחיר אישי קשה מאוד. הנה הוא והיא, תקועים בדרום העמוק, לא היתה רכבת ולא היתה תחבורה ציבורית. ממש כמו בחלקים מסוימים של הפריפריה היום. לכן בחרתי לצייר את 'הצריף החולם', אי שם במדבר, לצד שיח קקטוס יחיד, והוא חולם על העיר הגדולה שתבוא".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו