גבריאל ששון. "אומרים שהשם לוקח אליו את הטובים ביותר. הילדים שלי באמת היו הטובים ביותר" // צילום: יהונתן שאול
"קשה לי לתפוס שכבר חודש עבר מאז שאיבדתי את שבעת הילדים שלי בשריפה הנוראית הזאת", אומר גבריאל ששון בקול חרישי. "רק ציפורה שלי נשארה לי, ואשתי, שעדיין מורדמת ומונשמת בבית החולים בניו יורק. היא עדיין לא יודעת על האסון שפקד אותנו, לא השתתפה בהלוויה, לא התאבלה עליהם. היא מאוד חסרה לי. אין לי עם מי להתייעץ, אין לי עם מי לחלוק את מה שעובר עלי. החברים והמשפחה כל הזמן סביבי, אבל זה לא אותו הדבר. זה לא כמו לחלוק את הקושי עם אשתי".
שלושים יום עברו מאז ליל שבת הארור של 20 במארס, ליל שבת שגבריאל ששון (52), חרדי שהתגורר בשנה וחצי האחרונות בברוקלין, לא ישכח לעולם. ברגע אחד השתנו חייו מן הקצה אל הקצה. ממשפחה של עשר נפשות שהיתה לו - הם נותרו שלושה. הוא, אשתו ובתו.
"מתגעגע לבקרים רועשים". מימין, בכיוון השעון: יהושע, יעקב, שרה, משה, רבקה, ציפורה (היחידה ששרדה), אליען ודוד
אשתו גייל (גילה), בת 45, מאושפזת עם חמישים אחוזים של כוויות בכל חלקי גופה. הרופאים אומרים שההחלמה תימשך עוד זמן רב, ושמצפה לה תהליך שיקומי ארוך. בתו ציפורה (15), שנפצעה בשריפה, מאושפזת בבית חולים אחר עם כוויות ברגליים ובידיים, ומחלימה לאיטה. בשבוע האחרון אפילו התחילה לדרוך על הרגליים ולהתהלך קצת במחלקה.
"בשבועיים הראשונים ציפורה היתה מורדמת ומונשמת, ולא ידעה בכלל מה קרה", מספר גבריאל בדמעות. "כשהיא התחילה להתעורר ולשאול שאלות על אמא שלה, אמרתי לה שגם היא נפצעה, ושהיא מאושפזת בבית חולים אחר, שמתמחה בכוויות. בגלל שהגוף שלה היה חלש מאוד, הרופאים המליצו לדחות את הבשורה בכמה ימים נוספים כדי לאפשר לה להתחזק עוד. כשהיא שאלה על האחים שלה, הרגעתי אותה ואמרתי לה שהם במקום טוב, ושלא תדאג.
"לפני שבוע וחצי, שני פסיכולוגים נכנסו לחדר שלה כדי לספר לה. הם ביקשו ממני להישאר בחוץ, ואחרי עשר דקות אמרו לי להיכנס. היא בכתה, היתה נסערת מאוד. חיבקתי אותה ובכינו ביחד.
"היא הרגישה אבודה, ושאלה מה יהיה איתנו עכשיו ואיפה נגור. היא רצתה לשמוע על ההלוויה ולראות תמונות. כל הזמן שאלה על אמא שלה ורצתה לראות אותה.
"בהתחלה היא גם לא הסכימה שיבואו לבקר אותה, אבל בימים האחרונים הסכימה, והחדר שלה כל הזמן מלא בחברות מבית הספר ובבני משפחה. היא אפילו שאלה מתי תוכל לחזור כבר לבית הספר. היא ילדה חזקה מאוד ותהיה לה תקופה לא קלה, אבל בעזרת השם, היא תעבור אותה".
אנחנו נפגשים בבית חברו של גבריאל, הרב שאול גבאי, ראש ישיבת "אמרי דעת" בירושלים. גבריאל, שמאז האסון כבר הגיע לארץ כמה פעמים מניו יורק, עייף ומותש. גופו התמיר מכווץ, ונראה כאילו לרגליו אין כוח לשאת את משקלו. הזקן שעל פניו מסתיר את ארשת העצב והכאב, אך העיניים החלולות מספרות את סיפורו הקשה.
הוא מדפדף בין התמונות הספורות שנותרו למזכרת בטלפון הנייד שלו, ולא מאמין שזה כל מה שנשאר לו מהם. עיניו מתמלאות בדמעות. "את התמונה הזאת צילמנו רק לפני כמה חודשים בטיול משפחתי רגיל ברחוב בברוקלין. אליען בת 16, רבקה בת 13, דוד בן 12, יהושע בן 10, משה בן 8, שרה בת 7 ויעקב בן 5", הוא מונה את שמם בזה אחר זה ברכות, מלטף את התמונה באצבעו.
"אני מתגעגע לבקרים הרועשים, שבהם היה צריך להכין אותם לבית הספר. את יכולה לתאר לעצמך שלהכין שמונה ילדים זה לא פשוט, הבית שרוי בתוהו ובוהו. כולם מחפשים את הנעליים, הסנדוויצ'ים לא מוכנים בזמן, אבל זה כיף. השגרה הזאת, החיוּת הזאת של הבוקר, חסרות לי מאוד. אני לא מסוגל להיות עכשיו בחברת ילדים, זה מאוד קשה לי".
שבע המצבות, שאותן עיצב בקפידה, כבר מוכנות. עומדות בשורה אילמת, בגב כל אחת כתובה מילה אחת, וביחד מרכיבות המילים את הפסוק "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". בחזית כל מצבה נכתב שם הילד לאורכה, וכל אות בשם מתחילה משפט המתאר אותו. על משה, למשל, כתב אבא גבריאל:
"משה היה גיבור נפש,
"שבאהבתו לתורה לא נתן לשום קושי לעמוד נגדו,
"האיר באהבתו כל סובביו באור פניו".
במרכז כל מצבה נכתב המשפט המצמרר "נשרף יחד עם ששת אחיו ואחיותיו, קורבנות קודשי שמיים".
"היה חשוב לי שעל כל מצבה יהיו דברים שמעידים מי היו הילדים שלי", אומר גבריאל. "כל אחד מהם היה מיוחד במינו. המוות שלהם קירב הרבה לבבות, ואולי זאת הסיבה שזה קרה. אני מרגיש כאילו במותם הם ציוו על עם ישראל להתאחד".
גייל עם שבעה מילדיה. "אין לי עם מי להתייעץ או לחלוק את מה שעובר עלי"
שלא ירגישו לבד, אפילו לרגע
גבריאל ששון נולד וגדל ביפן למשפחה חאלבית מסורתית, שהיגרה לשם מסוריה לפני מלחמת העולם השנייה בגלל המיתון הקשה בסוריה באותה עת. בגיל 25, לאחר תואר בכלכלה, החליט לבוא לישראל ללמוד בישיבה.
"נמשכתי לרוחניות, ולאו דווקא לדת. כשעבדתי בבנק ביפן נראה לי לא הגיוני שמטרת החיים שלנו פה היא לעבוד כל השנה כדי לזכות בשבועיים חופש. בהחלטה של רגע הצטרפתי לחבר שבא ללמוד בישיבת 'אש התורה' ברובע היהודי. תיכננתי להישאר חודשיים, ונשארתי כל החיים".
את גייל פגש בהמלצת רב מברוקלין, כשבאה לביקור עם חברות בארץ. "הייתי אז בן 31 ואמרתי לעצמי שאני צריך כבר להתמסד. תמיד רציתי משפחה גדולה עם הרבה ילדים. מאוד אהבתי את האישיות שלה, אבל היה ברור לי שאני רוצה לחיות בארץ, וידעתי שהיא משתייכת לקהילה הסורית־החאלבית בברוקלין, ושאין סיכוי שהיא תעזוב ותבוא איתי לארץ".
אחרי שלוש שנים, כשגבריאל נסע ללמוד בישיבה בניו ג'רזי, הוא חידש את הקשר עם גייל, והם נישאו. "להפתעתי, היא הסכימה לעבור לגור בישראל. גרנו 16 שנים בשכונת הר נוף שבירושלים. כל הילדים שלי נולדו פה. רק בשנה וחצי האחרונות, עקב נסיבות משפחתיות, נאלצנו לחזור לארה"ב. התגוררנו בבית בשכונת מידווד בברוקלין, ששייך להוריה של גייל".
הבית המפויח בברוקלין. "אני לא יכול לחשוב על מה שהם עברו" // רויטרס
גבריאל לא עובד, ואת רוב שעות היום שלו הוא מקדיש ללימוד תורה. הוא מתאר חיים שמחים ומאושרים של משפחה חרדית מודרנית, שמעבר לעיסוק בדת גם נהגה לטייל ולעשות דברים ביחד.
"בחנוכה האחרון אפילו נכנסנו לאולפן והקלטנו שיר של הזמר החסידי יעקב שוואקי. השיר, 'Cry No More', הוא שיר תפילה שמדבר על אחדות. כשאני מקשיב למילים, 'ילדים קטנים וחסרי אונים, מחלות ובלבול, בבקשה לא עוד / אנשים תשושים ובודדים, רעב, מלחמות ורוע, בבקשה לא עוד', אני מצטמרר. מבחינתי זאת צוואה שהילדים השאירו לי ולעם ישראל".
כשהוא מתאר את ילדיו, נדלק זיק בעיניו. הוא מתקשה לדבר עליהם בלשון עבר, והעברית שיוצאת מפיו קצת משתבשת. "הילדים שלי היו הדבר הכי טהור והכי אהוב עלי אדמות. בכולם היו חריצות, אצילות, ענווה ושמחת חיים. תמיד כשירד שלג הם היו מתנדבים לסייע לאנשים המבוגרים שגרו סביבנו לפנות את השלג מהשביל.
"אליען היתה מאוד חרוצה, תמיד רגישה למצוקה של ילדים אחרים. רק לאחרונה נודע לי שהיא עזרה לילדה מבית הספר שלה, שלא היתה מקובלת, להיפתח ולהתחבר עם עוד ילדים. נהגת האוטובוס שהסיעה אותן בכל בוקר לבית הספר סיפרה לי שמאוד ריגש אותה לראות באיזו רכות ובאיזו עדינות אליען גרמה לאותה ילדה להיפתח עוד ועוד, ממש כמו פרח.
"רבקה היתה מלאת שמחת חיים. כשהיתה הולכת ברחוב, תמיד דילגה ושרה. כל הבנות תמיד רצו להיות לידה, והן היו נרשמות למחנה קיץ רק לאחר שהן ידעו לאיזה מחנה רבקה הולכת.
"דוד היה עדין נפש. היתה לו תובנה כמו של אדם מבוגר, והוא תמיד דאג שאמא שלו לא תעבוד קשה מדי. יהושע בן ה־10 היה ילד יצירתי מאוד. הוא היה ממציא משחקים. משה שלי, בן ה־8, היה גיבור בעיניי. הוא היה מתקשה בקריאה, ותמיד היה צריך להתאמץ יותר מכולם ולעבוד קשה. אבל אף פעם לא נשבר או ויתר.
"שרה בת ה־7 היתה השחקנית של המשפחה. בשבילה כל העולם היה במה. ויעקב הקטן, שרק מלאו לו 5, היה הליצן של המשפחה. הוא אהב לשמח את כולם, ובגלל שהיה הכי צעיר, כולם היו מנשקים ומחבקים אותו. אני זוכר שהוא תמיד היה אומר שכואב לו כבר בלחיים מרוב חיבוקים ונשיקות.
"היה חשוב לי שהילדים יחוו את העולם כמקום בטוח, והקפדתי להעניק להם הרבה חום ואהבה. הייתי מקלח אותם, מספר להם סיפורים לפני השינה, יושב לידם עד שיירדמו - רק שלא ירגישו לבד אפילו לרגע אחד. גייל אהבה לאפות איתם עוגיות וחלות, ותמיד ידעה איך לגרום לכולם לשתף פעולה, באהבה. זה לא פשוט עם שמונה ילדים, אבל היא היתה מומחית בזה".
שורת הקברים. "הם היו הדבר הכי טהור והכי אהוב עלי אדמות. בכולם היו חריצות, אצילות, ענווה ושמחת חיים" // צילום: יהונתן שאול
הילדים צעקו, אך לשווא
השבת ההיא היתה אחת הבודדות שגבריאל לא בילה עם משפחתו. הוא נסע לכנס של קירוב לבבות במנהטן.
"גייל והילדים היו אמורים לבלות את השבת עם הוריה בניו ג'רזי, אבל בגלל השלג הכבד הם החליטו להישאר בבית. אני זוכר שאמרתי לה שמסוכן לנסוע ככה בכבישים. לא ידעתי שהסכנה אורבת לה דווקא בתוך הבית.
"כשיצאתי מהבית ביום שישי, לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותם. עוד הספקתי לעזור לארגן את הילדים לבית הספר. אחר הצהריים, לפני כניסת השבת, דיברתי עם חלקם בטלפון ואיחלתי להם שבת שלום".
קצת אחרי חצות, גייל ושמונת הילדים ישנו שנת ישרים בביתם שבשדרות בדפורד. רק פלטת השבת, שעליה התחמם האוכל, עבדה. בסביבות חצות וחצי התלקחה שריפה באזור המטבח. ההערכות הן שהפלטה היא שגרמה לכך, אבל עדיין אין מסקנה ודאית.
הלהבות התפשטו מהמטבח אל הסלון שבקומה התחתונה, ועלו במהירות לקומה העליונה, שבה ישנו בני המשפחה. גייל וציפורה הצליחו לקפוץ מהקומה השנייה ולהינצל. שבעת הילדים האחרים נלכדו בלהבות.
"סיפרו לי שהילדים צעקו לעזרה, אבל אי אפשר היה להיכנס אל הבית", אומר גבריאל וקולו נשבר. "אני לא יכול לחשוב על מה שהם עברו ברגעים האלה".
הבית נשרף כליל, מקומת המרתף ועד חדרי השינה שבקומה השנייה.
על האסון הוא שמע רק בשבת בבוקר, מפי השוטרים שבאו לקחת אותו לתחנת המשטרה. "בהתחלה לא אמרו לי מה קרה, ונבהלתי. רק כשנכנסתי איתם לניידת, הם סיפרו לי שפרצה שריפה בבית שלי, ושאשתי והילדה שלי ציפורה נפגעו והן בבית חולים. נורא דאגתי, והתחלתי לבכות. שאלתי את השוטרים מי נמצא עם הילדים הקטנים, והם אמרו לי שהם מסודרים, ושאני צריך לבוא למשטרה לתת את כל הפרטים שלהם.
"בשלב הזה עדיין לא חשדתי בכלום. רציתי רק להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים ולהתפלל למען גייל וציפורה. בתחנת המשטרה בברוקלין עיכבו אותי עד שיגיע גיסי.
מסע ההלוויה בירושלים, בחודש שעבר. "הקיפו אותי, חיזקו אותי. לא הייתי לבד לרגע" // צילום: רויטרס
"בזמן שהטרידו אותי במשטרה עם כל מיני שאלות לא רלוונטיות על הילדים, שלושת האחים של גייל כבר ידעו הכל. אח אחד נסע לבית החולים להיות איתה, והשניים האחרים נסעו עם פרמדיק לבית הוריה, לבשר להם. הם פחדו שההורים ישמעו על המקרה מהרחוב, והם אנשים בני 80. אחותי בינה נסעה עם ציפורה לבית החולים, ועל בעלה, סטיב, הוטלה המשימה לבוא לתחנת המשטרה לבשר לי את הבשורה.
"כשהוא הגיע, הייתי מאוד מבולבל ומפוחד, לא הבנתי מה קורה. ואז הוא הנחית עלי את המכה הגדולה".
גבריאל עוצר, והדמעות שוב חונקות את גרונו.
אחרי דקה ארוכה הוא מצליח להוציא מפיו שני משפטים שבורים. "פשוט נשכבתי על הרצפה וצעקתי צעקה גדולה... הרגשתי כאילו לקחו לי את הנשמה".
מאותו הרגע, הובל גבריאל על ידי בני משפחה וחברים בכל צעד. הוא לא היה מסוגל להבין מה קורה סביבו. בשלב הראשון לקחו אותו לבתי החולים, לראות את בתו ואת אשתו. "ציפורה אושפזה בבית חולים שמתמחה בבעיות נשימה, בגלל שאיפת העשן. גייל אושפזה בבית חולים שמתמחה בכוויות. כשהגעתי אליה היא עדיין לא היתה חבושה בפנים, וראיתי את כל הכוויות. זה שבר אותי. עכשיו, אחרי שהיא מורדמת ומונשמת כבר חודש, הרופאים רוצים להתחיל להפחית לה את כמות חומרי ההרדמה, ולאט לאט לנתק אותה ממכשיר ההנשמה.
"אני מאוד רוצה שהיא תתעורר כבר, אבל אני חרד מהרגע שבו היא תבין ששבעת הילדים שלנו מתו. אני מפחד שהיא לא תצליח להתמודד, הם היו כל עולמה".
היה ברור לו שההלוויות חייבות להתקיים בישראל, "בירושלים, הכי קרוב לאלוהים". הרשויות בניו יורק נרתמו לעזרתו, במטרה להביא את הגופות לארץ במהירות האפשרית.
"בארה"ב, לפני שמוציאים לקבורה, יש המון בדיקות רפואיות של הנפטר כדי לוודא את זהותו, ורק כשיש אישור רפואי חתום אפשר לקחת לקבורה. הבעיה שלי היתה שביום ראשון עובדים במתכונת מצומצמת, ואני רציתי כבר להגיע לארץ עם הארונות. בתי החולים נרתמו למשימה ואיפשרו לי כבר בצהריים לקיים הלוויה ללא קבורה בברוקלין.
בגילוי המצבה, השבוע. "אני בטוח שיש הסבר, רק שאני עדיין לא לגמרי יודע מה הוא. אם היינו מאוחדים, לא היה צורך בכפרה ולא היה צורך בקורבנות" // צילום: נעם ריבקין פנטון
גם השוטרים בכו
"לטקס הזה באו אלפי אנשים. המוות של הילדים שלי נגע בכל אחד מהאנשים בניו יורק. כל השוטרים שהיו שם בכו. גוי אחד ניגש אלי ואמר לי שהוא קיבל ממני חיזוקים רבים. הרגשתי שהכאב האישי שלי משפיע על כולם".
שיירה של מאה מכוניות ליוותה את גבריאל ואת שבעת הארונות אל שדה התעופה, בכביש שנסגר במיוחד. בזה אחר זה הועלו הארונות אל בטן המטוס, ומבחינת גבריאל, מסע ההלוויה החל.
"מישהו קנה לי כרטיס טיסה למחלקת עסקים, כדי שאוכל להתכנס בתוך עצמי. הייתי מותש, חסר כל. אפילו בגדים לא היו לי. לבשתי בגדים שאנשים טובים בקהילה קנו לי. אני לא זוכר הרבה מהשעות האלה, מרוב תשישות נרדמתי, אולי זו היתה הדרך שלי לברוח מהמחשבות.
"כשהגעתי לישראל, אנשים הקיפו אותי וחיזקו אותי. לא הייתי לבד לרגע. זה מאוד מחזק".
מסע ההלוויה התקיים יומיים וחצי אחרי האסון, בהר המנוחות בירושלים. אלפים באו ללוות את הנספים בדרכם האחרונה ולתמוך באב, שאיבד ברגע משפחה שלמה. רבים מהם כלל לא הכירו את המשפחה.
גבריאל נכנס לאולם, שבו חיכו לו גופות ילדיו עטופות בתכריכים. הוא ניגש לכל אחד מהם, לפי הגיל, חיבק אותם ונפרד מהם בפעם האחרונה. "אמרו לי לא להרים את התכריכים כדי לראות אותם, כנראה הם נכוו קשה, ולכן רק הרמתי קצת את הראש של כל אחד ונישקתי. אמרתי להם שאני אוהב אותם. את יעקב הקטן הרמתי על ידיי והכנסתי אותו בעצמי לקבר", הוא מתאר, ושוב קולו נשבר, והדמעות זולגות על לחייו.
"אם רואים רק את העולם הגשמי שבו אנחנו חיים, קשה להסביר ולהבין אסון כזה. אבל אם בוחנים את זה בעיניים רוחניות, אני בטוח שיש הסבר. אני עדיין לא לגמרי יודע מה הוא.
"הנחמה שלי היא שהאובדן הזה פתח לבבות של אנשים מכל המינים ומכל הסוגים. בהלוויה אמרתי שכל אסון שפוקד את העם היהודי קורה כדי לעורר אותו, לגרום לו להתאחד. אם היינו מאוחדים, לא היה צורך בכפרה ולא היה צורך בקורבנות. אני מקווה שילדיי הם הקורבנות האחרונים, ושעם ישראל יתאחד. אם זאת היתה המטרה של השם, אני מקבל את זה".
זה מחיר כבד מאוד.
"לא אני בוחר את המחיר. אני עצוב מאוד וכואב. הם היו אהבת חיי, אני מתגעגע אליהם כל כך. אני לא חושב שאני אפילו יכול לבטא במילים את עוצמת הגעגוע שלי אליהם. ברור שהייתי מעדיף שהם יישארו בחיים וילמדו תורה. אבל השם החליט, מסיבותיו, שהם צריכים להיות איתו. אני לא יודע מה הסיבות, אבל אומרים שהוא לוקח אליו את הטובים ביותר. הילדים שלי באמת היו הטובים ביותר.
"אנשים שואלים אותי איך זה שאני כל כך חזק, אחרי שאיבדתי את כל היקר לי. אבל אני לא חזק. דברים חזקים נשברים. אני מכניע את עצמי ונותן לקב"ה מקום להיכנס. האמונה בעולם הרוחני מקלה מאוד, כי בעולם הרוחני, כשאדם נפטר, הנשמה שלו נמצאת איתנו כל הזמן והאהבה היא אינסופית. החיים הגשמיים, לעומת זאת, הם זמניים. אם מסתכלים על זה ככה, הרבה יותר קל להתמודד".
עכשיו הוא צריך להתחיל לבנות את חייו. בינתיים הוא מתגורר אצל חבר בניו יורק, מעביר את רוב הזמן בין בתי החולים. "אין בי כוחות לכלום. אני לא יכול לנהוג ולא מצליח אפילו לקרוא תורה. קשה לי להתרכז. אני עדיין לא יודע מה אעשה. אני אתקדם צעד צעד ואני מאמין שכשאגיע לגשר, השם יכוון אותי ויסייע לי לקבל את ההחלטות הנכונות. אני מאוד רוצה לחזור לישראל, אבל אי אפשר לדעת מה יהיה. אני קודם כל צריך להתרכז בהחלמה ובשיקום של גייל וציפורה".
ההחלמה של גייל צפויה להיות ארוכה. ציפורה בת ה־15 צפויה להשתחרר מבית החולים כבר בעוד חודש. "חשבתי שנעבור לגור במרתף של בית שבו גרות חברות שלה, כדי להקל עליה את המעבר", אומר גבריאל. "היא תזדקק להרבה עזרה ותמיכה מסביב, כי האחים שלה היו הכל בשבילה. אני מקווה שהיא תצליח להתמודד, ושנתמוך זה בזה. זה כל מה שנשאר לנו עכשיו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו