נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", חי חיים קצרים, מיוסרים, ולרוב - בלתי מובנים. מילות "תקוותנו", שמו המקורי של השיר בן תשעת הבתים, שאחרי גלגולים ושינויים רבים הפך ברבות הימים להמנון מדינת ישראל, נכתבו על ידי אחד האנשים היותר שנויים במחלוקת בתולדות התנועה הציונית. אימבר היה נווד, בן בלי בית, שתיין כרוני ורודף שמלות. המשוררים הידועים בני דורו לא העריכו אותו יתר על המידה, אבל הציבור אהב את שיריו, במיוחד את "התקווה".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
חוקרי התקופה הדביקו לאימבר את הכינוי "ההיפי הציוני הראשון". חזותו החיצונית והתנהגותו הרתיעו רבים; על לואי ליפסקי, מהבולטים שבראשי התנועה הציונית בארה"ב בראשית המאה ה־20, הותיר אימבר "רושם מוזר ביותר". "לא היו לו שום חפצים, פרט לאוסף מגוחך של מקלות טיול וחבילה של כתבי יד מאובקים", כתב ליפסקי על אימבר, "לא היו לו בגדים חוץ מאלה שלבש. את כל רכושו היה יכול להכניס לתרמיל צד. הוא ברח מהחיים ובמרוצתו לא חדל לשתות. הוא שתה כדי להלהיב את דמיונו, וכדי להקהות את חושיו. היה לו ראש של אינדיאני. פניו היו שחומים, שערותיו ארוכות, ובגדיו היו תמיד מרופטים ובלויים. הוא היה מלוכלך במידה שאין לתארה ותמיד נדף ממנו ריח וויסקי זול... רבים תמהו על התנהגותו המגוחכת".
הסופרת שולמית לפיד, בספרה "גיא אוני", כתבה כי כל אימת שכף רגלו של אימבר דרכה בראש פינה, גברי הגליל היו נחרדים ממנו ונוהגים להחביא את נשותיהם בבית. "כולו מסכת עוקצין", אמר עליו חוקר הספרות הנודע דב סדן, והעיר: "אילו אימבר האדם לא היה שונא גדול כל כך לאימבר המשורר, אהה, איזה אימבר גדול היה לנו" .
אין זה מפתיע, לכן, שעם מוניטין שכזה מערכת החינוך הישראלית התרכזה לאורך השנים בעיקר במילות "התקווה", בלחניו ובדרכי התהוותו וגלגוליו של ההמנון הלאומי. היא העדיפה לעקוף את המוקש ששמו אימבר ונמנעה מלכלול שירים נוספים שלו - והיו רבים כאלה - בתוכניות הלימודים שלה. גם לבן־יהודה ולאלתרמן היו שיגיונות וקפריזות, אבל להם מחלו. לאימבר - לא. אירוני הדבר שדווקא מילותיו של האיש השנוי במחלוקת הזה מסמלות כיום את הקונצנזוס היהודי־ישראלי בהתגלמותו.
"תקוותנו" של אימבר, שלימים הפך ל"התקווה", לא התמודד בשום תחרות זמר או שירה, ולמרות זאת הפך ללהיט מספר אחת של העם היהודי בדורות האחרונים. חוקר הזמר העברי וחתן פרס ישראל אליהו הכהן, שהתחקה אחר גלגוליו של השיר, מצא כי יותר מ־130 שירים הוצעו מאז שנת 1886 במסגרות שונות כמועמדים להמנון הלאומי. חלקם אף השתתפו בתחרויות רשמיות. אלא ש"התקווה" הוכר כהמנון הלאומי היהודי בפועל בלי שנקבע בחוק או בתקנות. הוא פשוט כבש את לב העם, וניצח.
לקראת הקונגרס הציוני הראשון, באפריל 1897 פירסם הירחון "ציון", שראה אור בברלין, מודעה מסתורית מעט, מטעם "ידיד השירה העברית", שהציע פרס כספי נאה עבור הנוסח הטוב ביותר של המנון לאומי יהודי. מאחורי ה"ידיד" הסתתר לא אחר מאשר בנימין זאב הרצל. בשעה שאת "התקווה" של אימבר כבר פיזמו איכרים וחלוצים במושבות, ניסתה ועדת הפרס של הרצל לבחור את השיר האולטימטיבי שיבטא טוב מאחרים את שאיפותיו של העם היהודי ואת תחייתה של התנועה הציונית.
התחרות כשלה. שותפו של הרצל לדרך ולרעיון הציוני, ההוגה והרופא ד"ר מקס נורדאו שגויס למשימת השיפוט של השירים, כתב להרצל בתסכול: "ידידי היקר, ביליתי עם השירים הללו יום עגום. הם מוכיחים שאף אחד מבעלי הכישרון שלנו... אינו נרכש לרעיון שלנו, ושהחובבים העלובים שהשתתפו בתחרות יודעים אך ורק חלקלקות מתחסדת או דברנות מתפארת... דווקא הישרים, שבהם הרגש מתבטא בכנות הגדולה ביותר, נחרבים על ידי כך שאין מחבריהם יודעים את השפה".
עשרות שירים השתתפו בתחרויות, אבל "התקווה" של אימבר ניצח כאמור בשטח. אליהו הכהן, שבשנות ה־60 ייחד ל"התקווה" שלוש תוכניות רדיו ומעמיק עד היום בחקר תולדותיו וגלגוליו של ההמנון הלאומי, מציין שהשיר לא חדל לעורר פולמוסים והשגות. "ותיקי היישוב וחוקריו נחלקו זה עם זה כמעט בכל פרט הקשור לשיר", אומר הכהן, "מתי חובר? היכן? ובהשפעת איזו יצירה? מתי והיכן הולחנה או הותאמה המנגינה בעבורו? מתי הפך בפועל להמנון העם היהודי? על ידי מי ומתי בוצעו שינויי הנוסח במילים המקוריות?" כל אלה, מזהה הכהן, הם ממאפייניו המובהקים של זמר עם. הכהן, כמו מנשה רבינא שחקר את "התקווה" לפניו וחוקרים צעירים יותר כמו המוסיקולוגית ד"ר אסתרית בלצן ורחל קולנדר, עשו עם השנים סדר בבלאגן הגדול שאפיין את סיפור "התקווה". הם דייקו עובדות, תיארכו התרחשויות היסטוריות, תיעדו עדויות וחשפו ניירות ומסמכים רבים. אך גם הם לא הצליחו לפתור את כל המחלוקות והחידות.
בית בכל יישוב
ראשון לציון הוא מקום טוב להתחיל בו את מסע ההתחקות אחר "התקווה". המושבה הראשונה שהקימו אנשי העלייה הראשונה, זו שבכיכר המייסדים שלה הונף ככל הידוע לראשונה הדגל הכחול־לבן (בשנת 1885), קושרת לעצמה כתרים גם בנוגע להמנון. במרתף ביתו של פייבל הייסמן, אחד מעשרת המייסדים של ראשון לציון, נכתבה על פי אנשי "ראשון" אחת מהגרסאות של "התקווה". המרתף, שבמקור שימש אסם תבואה, הוא כיום חלק ממוזיאון העיר ותולדותיה.
אלא שראשון לציון אינה היחידה שטוענת לכתר הראשוניות. כמעט כל יישוב שבו עבר אימבר במהלך חמש שנות נדודיו בארץ ישראל, מ־1882 ועד 1887, השמיע בשלב כזה או אחר טענת בכורה על השיר. אימבר התגורר תחילה בכפר הדרוזי דליית אל־כרמל, אחר כך עבר לירושלים, ומשם נדד רכוב על חמור בין ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה, עקרון, גדרה ומשמר הירדן.
אסתרית בלצן, שמריצה כבר שנים מופע על תולדות "התקווה", מציינת שאימבר כתב שיר מיוחד לכל מושבה וקרא בפני המתיישבים מבחר משיריו, ובהם את "תקוותנו": "במהלך סיוריו הוסיף לו בתים, עד שהשלים אותו בשנת 1884. כך קרה", מסבירה בלצן, "שכל יישוב חשב ש'התקווה' נכתבה אצלו ובמיוחד עבורו".
"את הטיוטה הראשונה של 'תקוותנו'", אומר אליהו הכהן, "אימבר כתב עוד לפני שהגיע לארץ, בשנת 1877, בביתו של משה ולדברג, בנקאי ומלומד יהודי מהעיר יאסי שברומניה" (בנקודה זו שוררת הסכמה מחקרית; נ"ש). עוד העלה הכהן במחקריו כי "אימבר עיצב סופית את השיר בחדרו שבירושלים, שכל קירותיו היו מכוסים שברירי פסוקים ופניני לשון. עדי ראייה מספרים כי בכל פעם שהבריק חרוז במוחו, היה ממהר להנציחו בעיפרון עלי קיר, עד לגובה שידו היתה מגעת".
רק בשנת 1886 הודפס השיר ב"ברקאי", ספר השירים הראשון של אימבר שיצא לאור בירושלים, ומתחת לכותרת רשם המשורר כי הוא נכתב "לבקשת אחד הלאומים הנודע".
תווים על המעקה
אך תעלומת מקום כתיבתו של "תקוותנו" פשוטה יחסית בהשוואה לתעלומת הלחן שלו. גם כאן הצליחו עם השנים אליהו הכהן וחוקרים נוספים לשרטט תוואי מדויק למדי, המלמד כי מדובר בלחן שהושפע מניגונים עממיים רבים מספור. הבכורה בעניין זה - והפעם באופן מבוסס פי כמה - אכן שמורה לראשון לציון. הניסיון הראשון להלחין את "התקווה" לא עלה יפה; ליאון איגלי, זמר במקצועו, נשלח ארצה על ידי הברון רוטשילד לצורך הכשרה חקלאית דווקא, אך התקשה להסתגל לעבודה הפיזית. ישראל בלקינד, הביל"ואי הידוע מראשון לציון, השיג עבור איגלי שחרור מפקידי הברון, ואיפשר לו להתרכז בהלחנת שירים. איגלי היה הראשון שהלחין את "התקווה", אבל החמיץ תהילת עולם, אולי מכיוון שהשתדל יותר מדי; הלחן שלו היה קשה ולא קליט, בעיקר מכיוון שלכל אחד מתשעת הבתים איגלי חיבר מנגינה אחרת.
בחלוף שנה בא ל"תקוותנו" גואל, כשבחור צעיר בן כ־18, שמואל כהן, איש העלייה הראשונה, קיבל מאחיו צבי את קובץ השירים "ברקאי". בזיכרונותיו של כהן, המובאים בספרו של מנשה רבינא ("התקווה", 1969), הוא מספר כי במולדתו, "היינו רגילים לשיר במקהלה את השיר הרומני - 'העגלה והשוורים'. בקריאה זו מזרזים את השוורים, בייחוד בשעת החרישה. בבואי לראשון לציון והנה, אין שרים את 'התקווה', כמו שלא שרו את השירים הרבים של 'ברקאי'. החילותי אני הראשון לשיר את 'התקווה' לפי המנגינה הזרה שידעתי, זו המושרת כיום בכל תפוצות ישראל, ואני חושב עצמי למאושר, כי זכיתי להיות ראשון השרים את 'התקווה'".
מתוך "מולדתי". אחד מגלגולי ההמנון
האיכר הצעיר כהן היה אפוא האיש שהעניק ל"התקווה" של אימבר את המנגינה שאותה אנו שרים עד היום. אבל פרנסי ראשון לציון שהשקיעו רבות בשימור מורשת עירם, לא השכילו להציל את הבית ברחוב אחד העם שבו התגורר שמואל כהן. על חורבות הבית הישן, ברחוב אחד העם 16, הוקם בית מגורים סטנדרטי בן חמש קומות, שבחזיתו חנויות ומסחר. רק עוברי אורח חדי עין יבחינו כי מעקות הברזל הסוגרים על מרפסות התריסים בבניין, מעוצבים בצורת תווי הנגינה של "התקווה". מורה הדרך וחוקר תולדות היישוב משה רימר, ממחיש זאת היטב בבלוג שלו "טיול בעיר", באמצעות סידרת צילומים.
שמואל כהן, מבארת אסתרית בלצן, העביר את "תקוותנו" תהליך שהמוסיקולוגים מכנים כיום "קונטרפקטה" - שימוש בלחן מוכר לתמליל חדש. הלחן הרומני העממי שהולבש על "התקווה", היא מציינת, לקוח אף הוא מלחנים שונים. "המוסיקולוג אברהם צבי אידלסון מצביע במחקריו על שמונה מקורות עממיים שונים ששולבו בנעימת 'התקווה'. מלחן נודד שעבר שנים רבות ברחבי אירופה, דרך פיוט מבית הכנסת הספרדי במאה ה־14, שיר איטלקי במאה ה־17, תפילות מבתי הכנסת באשכנז במאה ה־18 וכלה בשירי עם פולניים, ספרדיים, רומניים, צ'כיים, הונגריים ושבדיים במאה ה־19".
"המקור המוסיקלי הקדום ביותר ל'התקווה'", מגלה בלצן בספרה על "התקווה" שיצא לאור מטעם משרד החינוך, "הוא מנגינת ברכת הטל בנוסח העדה הספרדית, הברכה המסורתית הנאמרת כידוע ביום הראשון של חג הפסח, ומשמעות הדבר שמנגינת 'התקווה' המקורית היא בת יותר מ־600 שנה". היפה מהמקורות העממיים של "התקווה", להתרשמותה של בלצן, נמצא ב"מולדבה", יצירתו של המלחין סמטנה, שחוברה בשנת 1874, ארבע שנים לפני שאימבר כתב את מילות שירו.
אליהו הכהן סבור כי מנגינת "העגלה והשוורים", שהאיכר כהן התאים אותה למילות "התקווה", נשאבה משיר עם מולדבי בשם "עלה ירוק", "שצליליו משוקעים ונרמזים בעשרות שירי עם ויצירות מוסיקליות שחוברו לפניו ואחריו. שירו של אימבר", מספר הכהן, "היה תחילה קצבי ונמרץ, הוא עבר מפה לאוזן וממושבה למושבה, כבש לבבות, ונקלט כהרף עין. תחילה הושר בפי פועלים שיצאו עם שחר לעבודה. אחר כך, תוך כדי המעבר משיר לאומי המושר בקצב צעידה, להמנון לאומי המושר בעמידה, הוא עבר סידרה של שינויים וגלגולים במילים וגם בלחן: שמו שונה ל'התקווה', קצבו הואט, מספר הבתים המושרים צומצם בהדרגה, ומילותיו שונו פעמים אחדות, תחילה בראשית שנות ה־90 של המאה ה־19 ובעיקר בשנת 1905".
באותה שנה, שוב בראשון לציון, נקט המורה המקומי ד"ר יהודה לייב מטמן־כהן (לימים מייסד גימנסיה הרצליה) יוזמה, והכניס שינוי ב"התקווה". מטמן־כהן החליף את המשפט "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" ב"להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", ובמקום "התקווה הנושנה", שינה ל"התקווה בת שנות אלפיים". "התיקון", מזכיר הכהן, "התקבל רק בארץ; יהודי הגולה המשיכו לשיר במשך יובל שנים ויותר את הנוסח המקורי של השיר".
תשואות בקונגרס בבאזל
בקונגרסים הציוניים הראשונים לא שרו את "התקווה". רק לקראת הקונגרס הרביעי בלונדון, בשנת 1900, התקיימה בבירה האנגלית אסיפה ציונית רבת משתתפים בנוכחות הרצל, נורדאו, זנגוויל (פטרונו האנגלי של אימבר, שאף תירגם את "התקווה" לאנגלית), שבסיומה שר הקהל את ההמנון האנגלי ואחריו פרצה לפתע שירה ספונטנית של "התקווה". בסוף המאה ה־19, מספר הכהן, כבר חזה יצחק פרנהוף, המשורר והסופר בן עירו של עגנון, כי "בארץ ישראל תקום מדינה יהודית שתיקרא מדינת ישראל, הדגל הלאומי שלה יהיה דגל מרוקם מגן דוד וההמנון שלה יהיה 'התקווה'".
לקראת הקונגרס הציוני החמישי התעורר אימבר ופנה במכתב אל הקונגרס וציריו. הוא הזכיר להם שמלאו חצי יובל שנים ל"התקווה", וביקש שיכירו בו רשמית כהמנון. את ההכרה החצי פורמלית קיבל אימבר בקונגרס הציוני השישי בבאזל, "קונגרס אוגנדה", כאשר המילים "עין לציון צופייה" קיבלו משמעות מיוחדת. אחד הצירים הנרגשים שהתנגדו לתוכנית אוגנדה קרא בהתרגשות: "אבותינו הוציאו את נשמתם על המוקד בקריאת 'שמע ישראל' ואנו לא נחדול להילחם בעד הארץ, אפילו תהיה זו מלחמה מלווה בייסורים וכל עוד נשמה באפינו נקרא: 'עוד לא אבדה תקוותנו'". באי הקונגרס קמו למשמע הדברים על רגליהם וסיימו אותו בשירת "התקווה" אדירה.
גרסאות ותיקונים. "התקווה" בכתב ידו של אימבר
רם אורן, שכתב את הספר "נפש הומיה" (שם תיאר את פרשת אהבתם של אימבר ואליס אוליפנט, רעייתו של לורנס אוליפנט, שאימבר עבד אצלו), מתאר בצורה נוגעת ללב ונאמנה למקורות ההיסטוריים את מקומו של אימבר בקונגרס הזה: "כשנערך הקונגרס הציוני השישי בבאזל, נסע לשם אימבר בפרוטותיו האחרונות. בהגיעו לבניין הקזינו שבו התכנסו הצירים, סירב השוער להניח לו להיכנס בשל מראהו המוזנח. 'אני המחבר של "התקווה"', עמד אימבר על שלו. אבל השוער לא שעה לו. הוא איים שיזעיק משטרה אם אימבר לא יסתלק. אימבר פרש הצידה, ובעיניים כלות עקב אחר הכרכרות שבהן הגיעו צירי הקונגרס אל הבניין. הוא לא הכיר איש מהבאים ולא העז לבקש שיסייעו לו להיכנס פנימה. מבעד לחלונות הפתוחים נשמעו הדיו של ויכוח סוער. הרצל העלה לדיון את תוכניתו ליישב יהודים באוגנדה כפתרון זמני עד שישובו לארץ ישראל. רבים מהנוכחים התנגדו, אחדים מהם בכו והתיישבו על הרצפה לאות אבל. לפתע, בקעו מהאולם קולות שירה. צירי הקונגרס, כביטוי לשאיפתם להתיישב בארץ ישראל, שרו את 'התקווה'. אימבר הנרגש ידע שבאותה שעה התחולל סוף סוף המפנה שעליו חלם. שירו הפך להמנון לאומי. ועדיין לא הותר לו להיכנס אל האולם" (מתוך הספר).
מכאן ואילך, מספר הכהן, הסתיימו כל הקונגרסים בשירת "התקווה": "זו היתה ההכרעה הבלתי רשמית של העם, ללא מכרז, ללא משאל וללא החלטה של ההסתדרות הציונית".
הקלטה בברגן־בלזן
לצד "ירושלים של זהב", אבל עוד הרבה לפניו, היה אפוא "התקווה" לשיר העברי המוכר ביותר בעולם היהודי. הוא נישא במשך דורות בפי יהודים שלא ידעו מילה בעברית, שיר עברי אחד משותף שמילותיו לא נלקחו מהסידור או מהתנ"ך. שורותיו מצליחות להכיל עד עצם היום הזה מכנה משותף רחב בציבור היהודי. הרב קוק, שחיבר את "שיר האמונה", המנון נגדי ל"התקווה", העיר פעם שאצל היהודים אין "תקווה" אלא "אמונה". למרות זאת, איפשרה "התקווה" במשך השנים גם ליהודים שאינם דתיים "להאמין", בדרך קצת אחרת, יהודית־חילונית, מכיוון שביטאה זיכרון והמשכיות יהודית. את "התקווה" קידשו יהודים דתיים ושומרי מסורת כמו גם יהודים חילונים.
לוחמי האצ"ל והלח"י "עולי הגרדום", שרו את "התקווה" קודם שנתלו למוות על ידי הבריטים. "התקווה" נוגנה מעל פיסגת הר הצופים, במעמד הניצחון שהתקיים שם מייד לאחר מלחמת ששת הימים. היא נוגנה כמובן גם במעמד הכרזת המדינה בשדרות רוטשילד בתל אביב. בשנים שלפני קום המדינה אסרו הבריטים על "קול ירושלים" להשמיע את "התקווה" במסגרת שידוריו ומעת לעת השמיעו עורכי הרדיו את "מולדבה", שכאמור דומה ל"התקווה" בנעימתה.
ההשמעה המרטיטה ביותר של "התקווה" התרחשה, כך נדמה, ב־29 באפריל 1945, במחנה ההשמדה ברגן־בלזן, חמישה ימים בלבד לאחר שחרורו. בלב הזוועה שחוללו הנאצים, כשמסביב עדיין ערימות מתים וחולים, כינס הרב הרטמן, רב צבאי בריטי, את האסירים היהודים במרכז המחנה, ושר עימם את "התקווה". שדר ה־BBC פטריק גורדון ווקר הקליט את "התקווה" המיוחדת ההיא ותיאר במילים נרגשות את שראו עיניו: "מסביב עדיין היו מוטלות אלפי גוויות שלא הספיקו לקבור; לא הרחק היו גם אנשים שקיבלו טיפול, אך נטו למות. בתפילה השתתפו כמה מאות מניצולי המחנה שנותר בהם הכוח לעמוד ולהניע את שפתותיהם. המתפללים ידעו ששירתם מוקלטת ורצו שהעולם יידע: עם ישראל חי. הם היו זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להשמיע קולם, והצליחו לשיר את ההמנון כולו בקול צלול": (ובנוסחו הישן)
"עוד לא אבדה תקוותנו/
התקווה הנושנה/
לבוא לארץ אבותנו/
לעיר בה דוד חנה".
גם שיר המעלות התמודד
קורות חייו של אימבר כבר נכתבו בהרחבה. הוא נולד בעיר זלוצוב שבגליציה, ובגיל 10 כבר ידע בעל פה חלקים גדולים מהתנ"ך ואף נתפס מעיין בספר הזוהר הקבלי. מלמדיו הגדירו אותו כעילוי מופלג. כשבגר, התוודע לאנשי ההשכלה, התרחק מאורח חיים דתי והחל נודד ברחבי אירופה עד שפגש בדיפלומט הנוצרי־אנגלי לורנס אוליפנט. אימבר התיידד עם אוליפנט, הפך למזכירו ולמתרגמו האישי ונסע איתו לארץ ישראל. על קשריו של אימבר עם אליס, רעייתו של אוליפנט, נכתב רבות.
אימבר, שבא לארץ עם משפחת אוליפנט, שהה בה חמש שנים בלבד, ולא רכש לעצמו כאן ידידים רבים. הוא יצא בכתיבה חריפה נגד הברון רוטשילד ופקידיו ומתח ביקורת על יחסם למתיישבים. על רקע זה גם התעמת עם לא מעטים, ובהם אליעזר בן־יהודה. לאירופה שב ב־1887, ובשנת 1892, לאחר נדודים נוספים, עקר לארה"ב, שם חי חיים רצופים של סבל ומחסור. הוא לא האריך ימים, לא חזה באימי השואה וגם לא בתקומת מדינת ישראל. עשר שנים לפני מותו נשא לאישה את הגיורת אמנדה קטי - נישואים שהחזיקו מעמד חודשים ספורים בלבד, אך הסתיימו רשמית רק בשנת 1906. אימבר נפטר בעוני ובחוסר כל בשנת 1909 כשהוא בן 53, ממחלת כליות שנגרמה כתוצאה משתייה מופרזת. אחרי מותו פורסם כי ימים אחדים לפני פטירתו ביקש מאחד ממכריו שישיר באוזניו את "התקווה", ובשארית כוחו אימבר עוד קפץ ממיטתו וריקד.
לאורך השנים, לפני ואחרי קום המדינה, הוצעו שירים רבים נוספים כהמנון לתנועה הציונית ואחר כך למדינת ישראל. המתחרה הרציני ביותר של "התקווה", בתקופה שלפני קום המדינה, היה שירו של ביאליק "ברכת עם", הנפתח במילים "תחזקנה ידי כל אחינו". בלוחות שנה וביומני מולדת משנות ה־30 של המאה הקודמת נדפסים שני השירים זה לצד זה, כאשר בדרך כלל "התקווה" ראשון.
מאבק בין ערים ויישובים על הראשוניות של "התקווה. שחזור חדרו של אימבר במוזיאון ראשון לציון
הפולמוס בין מצדדי "תחזקנה", רבים מחלוצי העלייה השנייה, לבין מצדדי "התקווה", גלש לא פעם למאבק של ממש כשחסידי המחנה האחד הפריעו ליריביהם לשיר את השיר המועדף עליהם. "התקווה", למרות שחובר על ידי דמות שנויה במחלוקת, גבר על "תחזקנה" של המשורר הלאומי המוערך ביאליק.
שיר אחר שהוצע כהמנון היה כאמור "שיר האמונה", שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק. השיר נפתח במילים "לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה, לשוב לארץ קדשנו עיר בה דוד חנה". עוד שיר שדובר בו רבות כהמנון אפשרי היה "שיר המעלות" הידוע (פרק קכ"ו בספר תהילים) הנפתח במילים: "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים..." גם שירם של ישראל דושמן וחנינא קרצ'בסקי, "פה בארץ חמדת אבות", הוזכר כמועמד. אחרי מלחמת ששת הימים היה זה אורי אבנרי שהציע לקבוע את "ירושלים של זהב", שחיברה נעמי שמר, כהמנון המדינה.
"המנון לא מפברקים"
למרות מעמדו ההמנוני הבלתי פורמלי, "התקווה" הפך להמנון המדינה באופן רשמי רק בנובמבר 2004. הוא הצטרף בכך לאחיו החוקיים מן העבר, סמל המנורה והדגל הכחול־לבן, שעוגנו בחוק 55 שנים לפניו. מה שעיכב את התהליך היו, כנראה, הסתייגויות רבות שהועלו מעת לעת בעיקר על ידי גורמים מן המגזר הערבי, המגזר החרדי והשמאל, וכמעט תמיד חוללו סערה ציבורית ופוליטית.
המנהיג הרוחני הנוכחי של ש"ס, למשל, הרב שלום כהן, הגדיר במהלך מערכת הבחירות האחרונה את "התקווה" כ"שיר מטומטם", וגילה שגם יחסו של מרן, הרב עובדיה יוסף המנוח, ל"התקווה" לא היה אוהד יותר. ח"כ לשעבר שלמה בניזרי טען בעבר ש"התקווה" הוא שיר חילוני שאין בו שום מוטיב יהודי.
גם הערבים הסתייגו, ויותר מפעם אחת: בשנת 2013, מייד לאחר שהצהירו אמונים בכנסת ורגע לפני שירת "התקווה", נטשו רבים מחברי הכנסת הערבים את אולם המליאה. שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן נמנע אף הוא מלהצטרף לשירת "התקווה" במהלך טקס בשנת 2012, שבו הוכתר השופט אשר גרוניס כנשיא ביהמ"ש העליון. ועד ראשי המועצות הערביות טען בעבר שההצעה לעגן את מעמדו של "התקווה" בחוק היא גזענית. השופטת ומבקרת המדינה לשעבר, מרים בן־פורת, הציעה להנהיג המנון שני שעימו יוכלו להזדהות גם אזרחי המדינה הערבים. הח"כים הערבים חזרו והסבירו בהזדמנויות שונות שלהם אין "נפש יהודי הומייה", בעוד החרדים הדגישו את היעדרו של האל מההמנון ומתיאור "התחייה הציונית".
הרגישות לכל שינוי ב"התקווה" גולשת הרחק לימי המדינה הראשונים. בשנת העשור למדינה, דוד בן־גוריון רתח מזעם וביקש לנזוף במנצח גארי ברתיני, כאשר סיפרו לו שהמנצח אילתר ושינה מהלחן המקובל. בסופו של דבר, התברר שהתאורה הגרועה באולם הסתירה מהתזמורת את המנצח, ובן־גוריון נרגע.
רה"מ הנוכחי בנימין נתניהו הביע בעבר התנגדות לשינויים השונים שהוצעו במילות ההמנון, והמשורר נתן יונתן פירסם מכתב תמיכה גלוי בעמדתו. בנובמבר 1996 כתב יונתן בעיתון "מעריב" כי "התקווה הפכה להיות הזכה והחזקה שבתפילתנו. המנונים", סבר יונתן, "לא מפברקים - לא ממשלות, ואפילו לא משוררים.
'התקווה' הוא פרי עטו של משורר כמעט אלמוני, נפתלי הרץ אימבר. בצידו", הזכיר יונתן, "נוסו טקסטים אחרים, שרצו להיות להמנון. בתנועות הנוער החלוציות היינו שרים איתו את 'תחזקנה' של ביאליק, ו'התקווה' היא שנותרה. היא שעמדה לאבותינו ולנו, בימי שגב וגדולה ובימי יגון ותבוסה. טבולה בדם, בדמעות, בצלילי ניצחון ואושר.
"היעלה על הדעת", שאל יונתן עוד, "לתרגם ולשפץ את ה'קדיש' שמלווה כל יהודי בלכתו אל עולמו - והרי ה'קדיש' כתוב ארמית... גם התקווה הפכה לתפילה. היא מבטאת את היהודיות שלנו, את הציונות שלנו... 'נפש יהודי הומייה' - לא חצוצרות ולא קריאות קרב והלל. המיית נפש בלב, פנימה ועין צופייה אל מזרח, שהוא גם מקום זריחת השמש, וגם ציון וירושלים".
נקדימון רוגל, שחיבר את הספר "תיק אימבר" ונפטר לפני כארבע שנים, נשאל פעם אם אימבר היה ציוני. תשובתו היתה מדויקת מאוד. "תפיסת הציונות של אימבר", הסביר רוגל, "היתה אגוצנטרית..." רוגל הקריא קטע קצר ולא ידוע מכתבים שהותיר אחריו אימבר עצמו, ושבהם הסביר: "אני ציוני משום שאני בבואה של עמי, וביודעי מה דרוש לי, אני יודע מה חסר לעמי ומה דרוש לו. חסר לי מקום מנוחה. דרוש לי בית, וכמוני - גם עמי".
באחד משיריו ביקש אימבר שיטמנו את עצמותיו בארץ ישראל ומשאלתו הוגשמה ב־1953. ארונו הובא לקבורה בירושלים, והמשורר נתן אלתרמן סיכם אז במילים חכמות את פרשת חייו של המשורר והמנונו/המנוניו:
"כן, כמסתבר זה דרך המנונים: / מתחילים כשיר של חבר תמהונים, / מתחילים במושבה של הבארון / על פיסת נייר כתובה בעפרון, / מתחילים מבלי להתכוון כאילו / אלא לסטודנטים אחדים של ביל"ו, / ולבסוף, הנה... פתאם או לא פתאם... / תזמורות עוברות ועם מצדיע דום.
"לא שלם בגוף הגיע זה השיר: / את מרבית בתיו הוא בדרכים השיר / ואשר נותר בו לפלטה גדולה / מתקן כפי הצורך ומטולא, / אך לכן אולי דומה הוא בשוא-רוח, / לפעמים, לדגל-מלחמות קרוע, / ועל אף כל מום - יוגד נא ביודעים - / אין אולי יקר ממנו ליהודים". ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
