במים ובאש

"אני איש של שדה"

סמ"ר בני מייסנר, נהרג בשכם באינתיפאדה הראשונה

השיחה עם אמו ועם אחיו של בני מייסנר ז"ל שזורה בתמונות מהחיים, שרפי אחיו מציג לנו. סרטון של כחצי דקה ממהדורת חדשות משנת 1982, תמונות בשחור־לבן של הערוץ הראשון והיחיד דאז. הכתב הצבאי משה שלונסקי מסייר בדרום לבנון ומגיע לאזור היתקלות עם חוליית מחבלים דקות ספורות לאחר שוך הירי. גופות המחבלים עדיין מוטלות בשטח, בעוד חייל חסון מתאר בשקט את מה שאירע. בתחתית המסך מופיע שמו: בנימין מייסנר.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"הוא הציל שם את כולם", אמרו חבריו, "הוא זיהה מחבל מוציא נצרה מרימון, הזהיר את כולם ופתח באש. אחר כך הם חיסלו מחבל נוסף". השקט הזה היה חלק מבני, בשדה הקרב וגם בבריכה. "שקט של עוצמה". למרות מזגו החם, גם כשהיו עצבים, אצל בני הם כמעט אף פעם לא יצאו בצורה של כעס וצעקות.

סרטון בשחור לבן של שנות ה־70: רפי, בני ותמי אחותם הגדולה, בבריכה. "מגיל צעיר היינו במים", מספר רפי, תוך כדי שהוא עובר על תמונותיו, "תמי הייתה אלופת ישראל בשחייה וגם אנחנו שחינו, אבל מהר מאוד בני השתעמם ונמשך לכדורמים וכך החלה הקריירה שלנו". גם אמו, רותי, זוכרת: "הוא היה ילד נחוש והחליט שהוא רוצה לשחק כדורמים כבר בגיל 12. היתה לו ראיית משחק נהדרת ויכולת קבלת החלטה מהירה בטווח קצר". כמו בשדה הקרב.

כמו אצל שחקני כדורמים צעירים אחרים, גם אצל בני הלימודים לא היו תמיד בעדיפות ראשונה. רפי: "הוא היה ברדקיסט בעל דעה, שנטה למקצועות ריאליים כמו מתמטיקה, פיזיקה ואלקטרוניקה, אבל הכדורמים היה לא פעם חזק יותר. בני הגיע לנבחרת הנוער ושם היה קפטן הנבחרת, בעיקר בשל העוצמה, המנהיגות, הכוח, הרוגע וגם הבגרות".

עם התקרב מועד הגיוס הוצע לבני מעמד של "ספורטאי מצטיין", אבל הוא לא היסס. "זה לא עניין אותו", נזכרת אמו, "הוא תמיד רצה לתרום. זה לא היה העניין של האקשן, זה היה אתגר אישי שהתחבר למהות של מי ומה שהיה, ולכן לא היתה לו הרבה התלבטות". היעד שהציב לעצמו היה הגבוה ביותר - סיירת מטכ"ל. אלא שלצה"ל היו תוכניות אחרות עבורו.

"בצה"ל התעקשו שהוא ילך לקורס טיס. הנתונים הגבוהים שלו הביאו אותו לשיחה אצל האלוף יעקב טרנר, ראש אכ"א, ששיכנע אותו. בני הלך לגיבוש טיס ועבר", מספר רפי. אבל כשכל אחד הציג את עצמו, "הוא אמר 'קוראים לי בני מייסנר ואני פה בטעות'", נזכרת רותי, "בני אמר, 'לא מתאים לי הצווארונים המעומלנים, אני איש של שדה', ובאמת הוא היה איש של טבע ורגליים, לא מישהו שמפעיל מכונות וכך, בסופו של דבר, הוא הגיע לגיבוש מטכ"ל והתקבל לסיירת".

תמונה בשחור לבן של חייל בסיירת מטכ"ל, מחייך. "היה לו קשה שם", מספרת אמו, "אבל הוא המשיך והגיע למסכם מסלול. בשל המשקלים הכבדים שסוחבים שם, היד שלו נרדמה והשתתקה. אחרי שזה קרה שוב הציעו לו להישאר ביחידה אך לא כלוחם, אבל בני המשיך תמיד עם האמת שלו".

"הייתי אז בעורב צנחנים והצעתי לו לבוא, אבל הוא סירב", נזכר רפי, "הוא היה עקשן והלך בדרכו שלו לגדוד 202 של הצנחנים. היה לו חשוב לחנך לוחמים והוא אמר ששם יוכל להכיר את עם ישראל. הוא היה סמל מחלקה ויחד עם החיילים שלו היה בלבנון, שם נתקלו באותה חוליה שרואים בסרט של שלונסקי". רותי זוכרת שבכל פעם שבני היה מגיע מהצבא, הוא היה שם את התרמיל והנשק ומייד הולך למקום אחד ויחיד - אימון כדורמים. "זה היה לפני הכל, תמיד".

תמונה צבעונית של איש צעיר בנוף מדבר, מביט אל האופק. "הוא אהב מאוד את הטבע ולכן הלך אחרי השחרור לבית ספר שדה באילת", מספרת רותי, "הוא לא היה סגור מה הוא רוצה לעשות בחייו, אז בינתיים היה מדריך שם וזה עשה לו המון טוב. הוא היה מאושר שם".

שכם, 1989, האינתיפאדה הראשונה. בני היה בכוח מילואים, היה לו מכשיר קשר על הגב. הכינו להם מארב מתוכנן. קבוצת ילדים זרקה עליהם אבנים ונמלטה לתוך סמטה בקסבה. הכוח רדף אחריהם, ומחבלים שהמתינו על אחד הגגות זרקו עליהם סלע ענק. בני נפגע בראשו ונהרג במקום.

ועוד תמונה של חיים: ילד בבריכה, חייל צעיר מחייך ואיש שיושב בשקט במדבר ומביט רחוק.

בין הנבחרת לשדה הקרב

איתן רותם, נהרג בכביש ביירות־דמשק במלחמת לבנון הראשונה

יום שישי, יולי 1981. שעות אחה"צ, חום כבד. בגבול הצפון מנהלים תותחי צה"ל קרבות ארטילריים עם תותחי אש"ף, אבל בקיבוץ גבעת חיים איחוד נתונה עתה מלוא תשומת הלב לקרב אחר, שנערך בבריכה של הקיבוץ. מאות צופים מקיפים את מלבן המים הכחול שמתקרב לנקודת הרתיחה, עת מתייצבות זו מול זו שתי קבוצות הכדורמים הטובות בישראל למשחק על אליפות המדינה.

בכובעים הלבנים: הפועל גבעת חיים, בעלי הבית, ובעצם המועדון הגדול ביותר בתולדות הענף בישראל עם 22 אליפויות ו־18 גביעי מדינה, מעין גירסה רטובה של מכבי תל אביב בכדורסל. ממול, בכובעים הכחולים, הפועל קריית טבעון, הטוענת הנצחית לכתר.

לצערם של האורחים, שיחקו באותם ימים בגבעת חיים כמה מהכוכבים הגדולים ביותר בתולדות הכדורמים הישראלי: זוהר "איירון מן" רהב, עופר "אייס מן" פרידמן, טל "טורבו" סנונית, ד"ר מיכה קניץ (הישראלי הראשון שסיים את תחרות "איש הברזל"), בנו אייל קניץ והקפטן המזוקן בני לנג. אבל מי שהכריע את המפגש הזה, לטובת גבעת חיים, היה טורפדו אנושי שהכובע הלבן לא הצליח כמעט אף פעם להכיל את רעמת תלתלי הזהב שלו, עם חיוך כסמל מסחרי - איתן רותם. "כן, תמיד היה לו חיוך על הפרצוף", מאשרות רבקה'לה אמו ומיכל אחותו, "זה עזר לו מאוד בבית הספר, עם המורים".

כמו שחקני כדורמים רבים, גם איתן התחיל בשחייה והיה אלוף הארץ לנוער במשחי גב, אבל בגיל צעיר עבר לכדורמים. "שיעמם אותו לשחות מקיר לקיר", מספרת רבקה'לה.

מהרגע הראשון היה ברור שצומח כוכב בקיבוץ, וגם יותר משלושה עשורים לאחר מותו בני לנג זוכר הכל. "איתן עף על המים", מספר מי שהיה קפטן הקבוצה ולוחם בסיירת מטכ"ל, "תמיד אומרים דברים טובים על מי שהלך, אבל אצלו היו תכונות שהבדילו אותו מאחרים. היו לו מהירות, עוצמה, חוכמה, ולא לחינם הוא הפך מהר מאוד לבורג חשוב בקבוצה".

על בית הספר איתן היה מספר לא פעם כי "שלחו אותי לחמם את הדשא", אבל בבריכה הפך הבחור הצעיר לשחקן בכיר. "כולם אהבו אותו", מספרת מיכל, "החברים לקבוצה, ומחוץ לבריכה גם לא מעט בחורות".

הגיוס לצה"ל הציב דילמה בפני איתן. "לחצו עליו לקבל מעמד ספורטאי מצטיין כדי שיוכל להמשיך לשחק בנבחרת ישראל באופן סדיר", נזכרת מיכל. בני לנג מספר על שיחות ארוכות בנושא: "חלק אמרו לו לקחת את ההצעה וחלק, ובהם אני, אמרו לו שלא יעז". אבל לאיתן לא היתה התלבטות.

רבקה רותם עם הבת מיכל והבן יובל. "איתן עף על המים" // צילום: אלברט סדיקוב/ג'יני

"הוא לא חשב להיות ג'ובניק", מספרת רבקה'לה, "הוא הלך לגיבוש סיירת מטכ"ל ולא עבר ואז התנדב לצנחנים והוצב בגדוד 890". למרות זאת ובאופן חריג למדי, נותר איתן בהרכב נבחרת ישראל וקיבל מדי פעם בפעם שחרור לנסיעותיה למשחקים. "בכל חופשת סוף שבוע הוא היה בבריכה", זוכרת אמו, ובני לנג מאשר: "הוא לא נזקק לאימונים ובאופן מדהים היה תמיד בכושר ולא משנה כמה זמן לא היה בבריכה".

ואז פרצה מלחמת לבנון הראשונה. איתן לחם עם חבריו כל הדרך עד ביירות, אבל לא היה אפשר לוותר עליו, וכאשר יצאה נבחרת ישראל למוקדמות אליפות העולם באקוודור בקיץ 1982 הוא "נשלף" מיחידתו היישר להרכב הראשון. נסו לדמיין כיום כוכב ספורט בכל ענף שהוא, מגיע מהחזית היישר להרכב הראשון של הנבחרת. "אלו היו ימים מופלאים עבור איתן", מספר לנג, "הוא כיכב במשחקי הנבחרת, אירחו אותנו כיד המלך. בדרך חזרה מהטורניר היינו במלון עם משתתפות מיס עולם, וכמובן ששני הצדדים שמחו. כשנחתנו בישראל אחרי החוויה הזו, באופן הסוריאליסטי ביותר, רבים מאיתנו מיהרו לחזור ליחידותיהם בעומק לבנון".

גם איתן חזר. "הוא נחת בחמישי ומפקדו אמר לו שישאר לסופ"ש בבית, אבל הוא אמר ש'אם החיילים שלי לא יוצאים שבת, גם אני לא' ועלה חזרה לכביש ביירות־דמשק", מספרת מיכל. עם הגיעו יצא איתן לסיור באזור, ובשובו למוצב התברר כי אחד מחיילי הסיור הבא אינו יכול לצאת. איתן התנדב להחליפו - ושילם על כך בחייו. הסיור נתקל במארב, ובחילופי האש הוא נהרג.

"היו לו כל כך הרבה הזדמנויות", אומרת מיכל בשקט, "להיות ספורטאי מצטיין, לעשות את השבת בבית ואפילו שמישהו אחר ייצא לסיור, כי הוא רק חזר מסיור והתנדב שוב". "אחת לכמה שנים אני רואה ילד כמוהו,  ואומר 'הנה איתן', אבל עדיין לא מצאתי מישהו כמוהו", מוסיף לנג. 

חוץ מהגעגועים ומהחיוך שלו, שמציץ כמעט מכל תמונה, איתן השאיר עוד משהו. "יותר מ־20 איש שהכירו אותו קראו לבניהם על שמו", מספרת מיכל, "כל מי שהכיר אותו, אהב אותו".

"במשחק הזה כולם הפסידו"

סגן אלעד שילה נהרג באסון צאלים

5 בנובמבר 1992, השעה 06:10 בבוקר. מעל מרחבי החול הצוננים של מתקן האימון בצאלים נשמעת ברשת הקשר הלחישה של מילות הקוד: "שלח מונית". מתוך המשגרים מגיחים בשריקה רועמת שני טילי תמוז ודוהרים את 12 הקילומטרים עד למטרתם.

מארס 2015. בבית הנעים בגבעת ברנר מספר שאול, אביו של אלעד שילה: "אלעד רצה להגיע לסיירת מטכ"ל בעיקר כי אורי, אחיו הגדול, שירת שם כלוחם וכקצין, אבל בכיתה י"ב הוא עבר ניתוח אורתוסקופיה בברך, מה שמנע ממנו להיות לוחם. עם זאת, על החלום הוא לא ויתר".

את התכונות שהפכו את אלעד לקצין מבצעים ביחידה היה אפשר לראות כבר שנים לפני כן, בתוך הבריכה, כשהכובע מספר 5 תמיד על הראש והכדור ביד. "בתחילת שנות ה־80, כילד בן 10, התחיל אלעד להתאמן בכדורמים וכבר אז התבלט, בעיקר בזכות השקט הנפשי שלו ומנהיגותו במים. הוא הצטיין בהבקעת שערים ומהר מאוד רכש לעצמו מעמד בקבוצת הנוער של הקיבוץ", נזכר שאול, "לקבוצה שבה שיחק היו הישגים של אליפות מדי פעם בפעם, וגם גביעים".

הנער הלך והתבגר והחלום לשרת ביחידת העילית הלך וצמח, עם ההתקדמות הספורטיבית. שאול מספר על נער שלא ויתר על אימונים, נער שבדרכו השקטה היה מנהיג. "היה כאן מאמן בשם בוריס קיפניס שהיה אישיות, היה מחנך והשפיע מאוד על הילדים. בשלב מסוים הוא דחף את אלעד להגיע לנבחרת ואכן, אלעד התקבל לנבחרת הנוער. אני זוכר שהייתי מסיע אותו לאימונים שנערכו במכון וינגייט והוא היה ממשיך להתאמן בקבוצה בקיבוץ נוסף על האימונים בנבחרת. הוא אהב מאוד לשחק כדורמים".

מילים שכתב לו נמרוד צור, אחד מחבריו לקבוצה, מספרות: "הכדורמים הבליט את תכונותיך: הגמישות, הזריזות וחוכמת המשחק, היכולת להתעלות כשצריך שער ולתת כתף ועזרה כשצריך למנוע שער. הפרגון התמידי - אהבת את המשחק והוא אהב אותך".

שאול שילה. "פתאום אני מבין עד כמה החיים ארעיים", כתב הבן // צילום: אלברט סדיקוב/ג'יני

ואז הגיעה העת להתגייס, להגשים את החלום. "בשל הניתוח בברך אלעד התקבל לסיירת מטכ"ל לתפקיד מטה", מספר שאול, "אבל לאחר כמה חודשי שירות מפקדיו עמדו על יכולותיו והוצע לו לצאת לקורס קצינים. אלעד היתנה את הסכמתו לצאת לקורס בכך שיחזור לשרת ביחידה. הובטח לו שכך יהיה ואחרי כשנה בצבא הוא יצא לקורס. הוא סיים אותו כמצטיין, עבר השלמת מודיעין שהוא תחום עיסוקה המרכזי של היחידה ואז חזר לשורותיה".

אלעד קיבל תפקיד של קצין תיאום והדרכה, אלא שגם השירות האינטנסיבי לא מנע ממנו לשוב ולקפוץ למים בכל רגע אפשרי.

"בימי שישי ובשבתות שבהן הוא היה בבית הוא לא ויתר על אימוני כדורמים ועל המפגש עם החבר'ה", מספרת עדה, אמו, "יש בכדורמים משהו מחנך, מחבר, והם אהבו מאוד להיפגש גם כשכולם כבר היו בצבא". מאז נפילתו של אלעד נערך בגבעת ברנר בכל שנה "טורניר הבנים" לזכרו ולזכר שני שחקנים אחרים.

אלעד נהג לכתוב מכתבים ובאחד מהם, שנכתב שישה חודשים לפני אסון צאלים, אחרי ששני חיילי סיירת מטכ"ל מצאו את מותם, הוא מספר על תחושותיו בעת ההלוויה במילים שהפכו מעט אחר כך לבעלות משמעות גם עבורו: "פתאום אתה מבין עד כמה החיים ארעיים, עד כמה הכל זמני. הכל מתגמד ונעשה חסר חשיבות".

בנובמבר 1992 עסקה היחידה בהכנות למבצע, שעל פי פרסומים זרים נועד להתנקשות בחייו של סדאם חוסיין, שליט עיראק דאז. אלעד, בתפקידו כקצין תיאום והדרכה, היה חלק מהכוח שעסק בביום אויב באתר התרגיל בצאלים. שני טילי תמוז שנורו בטעות פגעו בכוח, הרגו חמישה ופצעו שישה.

"אלעד, היה תענוג לשחק לצידך ואולי תענוג יותר גדול לראותך משחק", כתב נמרוד, חברו, "במשחק הזה כולם הפסידו, והכואב מכל שאי אפשר לתקן. אין משחק חוזר".

הצטיין בכל דבר שעשה

סג"מ בר רהב, נהרג בחאן יונס במבצע צוק איתן

על הקיר מאחורי הדלת תלוי עדיין בגד הים של בר. פריט לבוש קטן שמספר את הסיפור הגדול. "בר למד לשחות כבר מכיתה א'", מספרת נעמה, אמו, "מגיל אפס הוא ראה במורן, דוד שלו, דמות לחיקוי בכל נושא, וכמובן גם בתחום הכדורמים".

בכיתה ד' החל להתאמן בכדורמים. "כדורמים זה סוג של חינוך", אומרת נעמה, "זה חינוך למצוינות, השקעה והתמדה כי יש אימון כמעט הכל יום וזה מלמד מה חשוב ומה פחות". מורן זוכר את בר כילד צנום אבל זריז, וחשוב יותר - פייטר: "הוא לא היה מוותר, צנוע באופי אבל מנצח".

כך הלך הכדורמים ותפס נפח גדל והולך, והילד הצנום הפך לבורג חשוב בקבוצתו. "בר ידע לשחק בכל עמדה", נזכר מורן, "הוא התקדם במהירות, ובגיל 15 כבר לקחתי אותו לשחק בבוגרים בליגה הארצית, שם שיחק גם נגד בני 40 ללא רגשי נחיתות כי הוא תמיד דחף קדימה". בגיל 16 הפך בר לשחקן קבוע בהרכב הראשון בקבוצת הבוגרים של הפועל קריית טבעון בליגה הלאומית. "הוא היה שחקן נהדר, היתה לו זריקה מצוינת, מהירות וכושר גבוה. בשנה השנייה שלו איתנו בבוגרים זכינו בדאבל, באליפות ובגביע", נזכר מורן.

גם בנבחרת ישראל שמו עין על הכישרון הצעיר. "בר שיחק בנבחרת במוקדמות אליפות אירופה נוסף על הקבוצה", מספר אפי, אביו, "היו שבועות שבהם היו לו עשרה אימונים והוא ידע לשלב בין כל הדברים".

סיפור קטן מעיד על הילד שלא אהב להפסיד אבל ידע להפסיד. "באחד המשחקים שהפסדנו בר הכניס אגרוף לאחד השחקנים בקבוצה היריבה", מספר מורן, "זה כנראה לא נתן לו מנוח, ואחרי המשחק הוא סימס לאותו בחור שהוא מתנצל והזמין אותו לאחת המסיבות שאותן ייחצן. את הסיפור הזה שמענו מהבחור עצמו בשבעה של בר".

באותן שנים החל השירות הצבאי המתקרב לתפוס מקום גדל והולך בעולמו של בר. "בר לא ידע מה להחליט, אם להיות ספורטאי מצטיין או לוחם", מספרת אמו, "הוא דיבר עם חברים, עם מורן ואיתנו. היה ברור שאם הוא הולך להיות ספורטאי מצטיין זה אומר בהמשך לקבל מלגה ולנסוע ללמוד לשחק כדורמים בארה"ב".

נעמה ואפי רהב. "השארנו לבר את ההחלטה באיזו דרך לבחור" // צילום: אלברט סדיקוב/ג'יני

ההתלבטות הזו שיחקה תפקיד מכריע בשירותו הצבאי. "בר הלך לגיבוש מטכ"ל ו־669 ועבר, אבל בשיחה עם הפסיכולוגית העלה את ההתלבטות הזו, אם להיות לוחם או ספורטאי מצטיין, והפסיכולוגית אמרה לו שאם כך, היא לא מעבירה אותו. כהורים החלטנו לתת לו לקבל לבד את ההחלטה", אומר אפי, "גם אני שוחחתי איתו על זה לא מעט, האמנתי שיהיה לו טוב יותר בשירות קרבי", נזכר מורן, "עד שאשתי אמרה לי לתת לו להחליט לבד". 

לבסוף בחר בר ללכת לשירות קרבי, אך הוצב בתותחנים ולא השלים עם זה ("הוא אמר שלא בשביל זה ויתר על מעמד הספורטאי המצטיין", נזכר אפי), ובעקבות בקשתו להעבירו לחיל אחר הוצב בגדוד 605 של ההנדסה הקרבית ויצא לגיבוש של היחידות המובחרות של חיל ההנדסה - יעל ויהל"ם.

"הוא התייבש בגיבוש ולא עשה אותו שוב, אבל את הטירונות סיים כמצטיין מופת פלוגתי, למרות שלא אהב את היחידה ואת האימונים בטירונות ובאימון המתקדם", מספרת נעמה, "אחרי מבצע עמוד ענן הוא עבר למחס"ר (מחלקת סיור) ושם מצא את מקומו".

מדובר במחלקה מובחרת מנוידת על "האמרים", שעוסקת בפעילויות חי"ר. "חבר הביא אותו לשם. זו יחידה קטנה, ללא היררכיה, ומקובל שכעבור זמן מה כולם מצביעים אם להשאיר אותך בצוות. הם הצביעו בעד בר והוא עשה איתם שנה בקווי לבנון, גולן וג'נין. היה לו טוב מאוד שם והוא אהב את החבר'ה ואת השירות, אהב את האקשן", מספר אפי. אחרי שנה ושמונה חודשים בצבא בר יצא לקורס מ"כים ובהמשך לקורס קצינים. 

למרות ההשקעה במסלול הצבאי, הוא לא זנח לרגע את אהבתו הראשונה. "בר המשיך להתאמן בכדורמים, אירגן את הקבוצה, דחף שנביא שחקנים והמשיך להתאמן ב'רגילות'", מספר מורן, "הייתי מסתכל עליו ושואל את עצמי איך הוא מצליח להיות בכזה כושר משחק תוך כדי השירות".

קיץ 2014 הגיע ואיתו סיום השלב הראשון בקורס הקצינים (בה"ד 1). "בר היה באילת ברגילה ואז התחילו לגייס את הכוחות למבצע צוק איתן. אותו הקפיצו ברביעי בבוקר", מספר אפי, "הוא היה שבוע באימון הקמה בבסיס הנדסה בצוקי עובדה ואז ירדו לרצועה. עם תחילת הכניסה הקרקעית ביום חמישי בערב הם פרצו דרך לכיוון חאן יונס, הקימו מגנן חטיבתי ובשבת היו צריכים ללוות D9 לתוך הרצועה. לפני היציאה, כהרגלו, בר שאל במה עוד אפשר לעזור. מפקד המחלקה ביקש ממנו שיבדוק שלא שכחו כלום ואז הגיע הטיל". 

אחרי המשפט הזה משתררת דממה בסלון, דממה המופרת רק מדי פעם בפעם בקולותיה של נוגה, התינוקת שנולדה למורן ולשירי שלושה שבועות בדיוק אחרי שבר נהרג ותכיר את בן דודה הגדול רק מהסיפורים. 

באוויר עדיין מרחפים הזיכרונות שהועלו כאן בשעה האחרונה וממול, מעל המדרגות, שורת תמונות של איש צעיר יפה תואר מחייך בפה מלא, איש צעיר שבגד הים שלו עדיין תלוי על הקיר מאחורי הדלת.

 צילום: גיל אליהו/ ג'יני

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו