לנֶצח אחי

ינואר 1995: את שיגרת הבוקר בתחנת האוטובוס המרכזית שבצומת בית ליד החריד הפיגוע הכפול הראשון שידעה מדינת ישראל. 18 חיילים, שתי חיילות ואזרח נרצחו בפיגוע, ובהם רב"ט סולי מזרחי, חייל בגדוד 202 בחטיבת הצנחנים. סולי, בן 18 וחצי במותו, חיכה לשוב לביתו בתחנת האוטובוס ועמד בסמוך למחבל. הוא היה הראשון להיפגע והאחרון שזוהה מבין הקורבנות. אביו, איציק, גילה לראשונה על מה שאירע לבנו כאשר על מרקע הטלוויזיה הופיע התיק הסגול של סולי נטוש בצד, כשמסביב המולה.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

שנה ושבועיים אחרי אותו בוקר נולדה בת לרותי ואיציק מזרחי, אחות קטנה למירית. היום, רב"ט דניאל מזרחי (19) גדולה מאחיה המת בפחות משנה. עיניה החומות מסגירות תוגה העומדת בניגוד גמור לחיוך הענק שהיא מרבה להפגין. אף שנולדה ימים ספורים אחרי האזכרה הראשונה למותו, היא מתארת את אחיה הגדול כאילו מדובר באדם שגדלה לצידו כל חייה, ומנסה להסביר איך זה לגדול בבית עצוב של משפחה מוכת שכול. "נולדתי בעל כורחי לתוך משפחה שכולה עצב, ובמובן מסוים, אנדרטת הנצחה. כארבע שנים אחרי שנהרג עברנו מרמת גן לבית חדש בקריית הסביונים ביהוד. החדר שלו עבר במלואו. הצילומים שלו פוזרו בכל מקום בבית. הכל סבב סביבו. רק לאחרונה החליטו לתת לנוכחות שלו ולתמונות פחות מקום", היא מספרת. "החיים אצלנו בבית היו אחרים. רק כשגדלתי הבנתי עד כמה הבית שלנו שונה מהבתים של החברים שלי".

האחות הקטנה שעליה חלם

במקום הקרוב ביותר לאחיה הבכור, למרגלות האנדרטה שהוקמה בסמוך לצומת הדמים, מספרת דניאל כיצד בכל שבוע, ביום שישי, "היו אוספים אותי הוריי מהגן וממשיכים לחלקה הצבאית שבבית העלמין בקריית שאול. שם, ב'בית של סולי', למדתי להבדיל בין הצבעים השונים לפי הפרחים שעל הקבר. "כל חג הכי שמח היה יום זיכרון קטן שמתחיל בעלייה לבית העלמין. רק כשגדלתי וביקרתי אצל משפחות של החברות שלי הבנתי עד כמה הילדות שלי לא היתה רגילה. כילדה הרגשתי שההורים דואגים לצרכים שלי, אבל אני זו שהיתה דואגת לנפש שלהם, לשמחה, לצחוק. הייתי עושה כל דבר בשביל לתת להם אנחת רווחה ושמחה. עם זאת, ידעתי שהשמחה לעולם לא תחזור לבית שלנו. החיים אחרי מותו שינו הכל בבית. אמא שהיתה בהלם מוחלט הפסיקה להאמין באלוהים. כל האחדות, ההליכה לבית כנסת, וארוחות ליל שישי - פסקו".

ההפריה שקדמה ללידתה של דניאל באה מתוך רצון הוריה השכולים למלא את החור העצום שנפער עם מות בכורם. "זו היתה אחת מבין הלידות הראשונות בארץ של אח לאדם שנהרג", היא מספרת. שמה לא נבחר במקרה. דניאל הוא השם שסולי וחברתו, חני, שאיתה חלם להקים משפחה עם שחרורו, תיכננו לקרוא לילדם לכשייוולד. "אחי מאוד רצה אחות קטנה. כארבעה חודשים לפני שנהרג אמא עברה הפלה בחודש שביעי. הוא יצא לחופשה מהצבא ובא ישר לבית החולים וביקש ממנה שלא תפסיק לנסות שוב, ושאם יום אחד היא תצליח - שתקרא לילד או לילדה דניאל. זו היתה כמו נבואה שמגשימה את עצמה. אמא אף פעם לא הפסיקה לנסות להיכנס להריון. המוות רק דחף אותה לזה".

הבית שאליו נולדה היה עצוב. "נולדתי לאמא עצובה. היא בכלל טיפוס מצחיק, אבל לא חוויתי את זה ממנה. זו לא היתה סיטואציה רגילה לגדול בה. אבא הוא זה שהחזיק את הבית, כי פשוט לא היתה לו ברירה. הוא תמיד דאג שלא יהיה לי את החסך הזה. אני זוכרת שהיה חוזר בשעות מאוחרות מהעבודה, תמיד הקפיד לחבק, לגעת". כילדה, היא מספרת, הפכה ל"מתנה שסולי שלח. הרגשתי כמו שליחות. חייתי בצילו. רציתי להיות כמו סולי, שיהיה גאה בי. למרות שמעולם לא הכרתי אותו - הרגשתי קרובה אליו, כמו גם את החוסר שלו. תמיד הייתי חושבת מה סולי היה אומר או חושב. הוא היה מוחשי עבורי, רק שהוא בשמיים, כמו שהסבירו לי כשהייתי קטנה. האח הזה נמצא בשמיים והוא לא יחזור".  

בבית משפחת מזרחי נותרו חוקים לא כתובים להתנהלות עם חפציו של הבן שנפל. הספל שלו, לדוגמה, המעוטר בזהב, עומד מונצח ללא שימוש. "מאז אף אחד לא נוגע בו, שחס וחלילה לא יקרה לו כלום. הוא בארון במטבח מסודר ליד כל הכוסות. כשהייתי קטנה, לפעמים הייתי מתעקשת לשתות ממנו", היא אומרת בחיוך נבוך. אותם כללים בלתי כתובים חלו גם על הישיבה בכיסאו וגלשו למקומות נוספים. "הטורטית והבירה", היא מציינת כדוגמה, "חברים שהיו עם סולי באותו היום סיפרו בשבעה שלפני הפיצוץ הוא יצא מהקיוסק עם בירה וטורטית ביד. זה משהו שנתקע לנו בראש. אבא מאוד אהב לשתות בירה, ומאז בכל פעם שניסה לשתות בירה - היה זז הצידה ומקיא. הגוף כאילו דחה את זה. אני מעולם לא טעמתי טורטית. משהו לא מרגיש לי טוב עם הידיעה שזה הטעם האחרון שאחי טעם לפני שנהרג. סולי איננו, אבל הוא חי ומורגש בכל דבר. תמיד דיברו על כמה יפה, חכם ואינטליגנט הוא היה, כמה עזר להורים ועד כמה אני דומה לו. אל הצל הזה נולדתי וכך גדלתי כל חיי. לא היתה לי אפשרות אחרת". 

"לפעמים", היא ממשיכה, "אני רואה את החרדים ואיך הם פועלים בכוח האמונה - 'השם נתן השם לקח', וממשיכים הלאה. קינאתי. הייתי אומרת 'הלוואי שהמשפחה שלנו היתה ממשיכה להיות מאוחדת ומלוכדת כמוהם, הלוואי שהמשפחה שלנו היתה יותר שמחה'. הלוואי שאני, עם כל שמחת החיים שבי, הייתי קצת פחות ילדה עצובה. גם היום אני יכולה להיות עם אנשים, או אפילו בבית, ועדיין להרגיש בדידות. אני רואה משפחות שכולות שלא מצליחות להמשיך הלאה - ההורים נפטרים מצער, מתאבדים או מאבדים את שפיותם. אני לא שופטת כי אני מכירה את הכאב מקרוב, איך זה להמשיך לחיות בשביל מה שנשאר".

"סולי רואה אותי וגאה בי"

ההיכרות עם אחיה והחיים סביב חייו ומותו נגעו גם בשירותו הצבאי בחטיבת הצנחנים, שהיה מושא לגאווה. כל החלומות הראשונים שחלמה דניאל עבור עצמה היו קשורים סביב הגיוס לחטיבת הצנחנים. "כילדה קטנה רק לראות כומתה אדומה היה ממלא את עיניי בדמעות. מבחינתי, כל צנחן היה אחי והיה לי ברור שאת שירותי הצבאי אני עושה בחטיבה הזו ובשירות משמעותי שהכי קרוב לקרבי". כיום היא משרתת כמדריכת חי"ר ומש"קית הרתק (כלים כבדים) החטיבתית הממוקמת בבסיס שפיפון, ביישוב שומריה שבדרום. "כאן, לראשונה, במקום הקרוב ביותר לסולי, אני מצליחה להתנתק מהשכול הכבד הזה ולהגשים את עצמי", היא מדגישה. "עכשיו אני סוף סוף מצליחה לבנות את החיים שלי לצד המוות שחייתי לצידו כל חיי. מבחינת כולנו, השירות הצבאי שלי הוא סגירת מעגל. עד עכשיו עשיתי מה שסולי עשה, את אותו המסלול. אבל זה נגמר. היום הוא אמור היה להיות בן 39, אבל בשבילנו הוא תמיד יישאר ילד בן 18.5. פתאום אני גדולה מאחי הבכור בשנה. עברתי אותו בגיל, עברתי אותו בדרגה. עכשיו, לראשונה, אני חיה את חיי ולא את חייו של אחי המת. זה מפחיד קצת אבל גם מאתגר".

החיים בצילו של סולי גבו לא רק מחיר נפשי, אלא התבטאו גם בחרדת ההורים שפחדו ממה שעשוי לקרות לבתם הקטנה. "בגיל 11 הרגשתי לראשונה שהוא משתלט לי על החיים. הוא היה הנושא העיקרי. במקביל, כילדה הוזמנתי לחברות לימי הולדת, ובשנים שאחרי התחילו היציאות בתיכון, הערבים במועדונים ובחוף הים - אבל אבא לא נתן לי ללכת. הוא תמיד חשש ממשהו שעלול לקרות לי. בתוך תוכי הייתי מוחה, וגם לפעמים אומרת להם, אבל הם תמיד פטרו אותי ואמרו, 'את עוד תודי לנו'".

בצבא, היא מספרת, אחרי שעברה את גיל 18, נסעה לבד לראשונה בתחבורה ציבורית. "זה לא היה פשוט, ההליכה לבד בחושך, השינה בחוץ, המחשבות על ההורים שלבד בבית ואיך הכל ריק בלעדיי. אבל היה לי את הגיבוי של ההורים, שהיו מאוד גאים בי. שיחת הטלפון הראשונה שבה הודעתי 'אני בצנחנים' היתה לאבא ואמא. אמא בכתה, אבא, שהוא בן אדם מאוד חזק, דמע מהתרגשות". 

היום היא עדיין מעדכנת את ההורים בכל חצי שעה, ולפעמים כשלא נוח לה מתקשרת לאבא שיבוא לאסוף אותה. "לפעמים זה בא ממני, מכוח ההרגל, ולפעמים אני פשוט יודעת מה עובר להם בראש אם אני לא מעדכנת. היום אני מבינה שהם לא החסירו ממני דבר, לבד מהחירות שלי. אמא היום הרבה יותר מחייכת ושמחה, אבל היא מתה מבפנים, וכלום לא יעזור כי לקחו לה את הדבר הכי יקר. אולי זו הסיבה שבוער לי להינשא ולהביא ילדים לעולם, דניאלים וסוליים קטנים".

למחרת הפגישה באנדרטה בצומת בית ליד, עידכנה דניאל כי היא קודמה לסמלת מחלקה. "עכשיו האחריות גדולה יותר", אמרה, "לאמן את הלוחמים למלחמה הבאה. למרות שאני חלק קטן בתוך המערכת הגדולה - זה מעורר בי אדרנלין ואמביציה. גם היום הרגשתי שסולי רואה אותי וגאה בהחלטה שלי ובדרך עם ההתמודדויות שבחרתי להתמודד כדי להיות הכי קרובה אליו, ולסיים לעשות את הדברים שהוא לא הספיק וגם אלה שלעולם לא יעשה עוד".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו