בלעדי. באחריות

לא כל כך נעים להודות, אבל השיר "רק בישראל" לא עמד במבחן הזמן. הנה, השורה הפותחת של השיר הנוסחתי הזה: "כל העם במילואים". נו, באמת. אמנם "הכרמל יורד לים" היא אמת נצחית, אבל מה נאמר על הרוח התמימה, נמשים וסנדלים ממש, שעומדת מאחורי החרוז: "דיסקוטק נסגר מוקדם"?

השיר הזה אולי לא כל כך חשוב, אבל היתה לנו פעם רשימה די דומה. הסכמנו עליה כמעט ללא ויכוח וחזרנו ושיננו אותה כמו תפילה בכל פעם שמישהו חזר מחוץ־לארץ או עמד לנסוע לשם. כולנו היינו קצת בסוכנות פעם, וכולנו עסקנו קצת בעלייה וקליטה. לכן האמנו בכל לב שבניו יורק, למשל, אדם יכול פשוט למות כמו כלב באמצע הרחוב ואיש לא יגיש לו עזרה. והמקומות הכי אירופיים באירופה מתמלאים שיכורים עם רדת ערב, ושומר נפשו ירחק. מול זה כמובן ניצבה האמונה היוקדת שאצלנו כולם חלק מאותה משפחה, מאותה פלוגה ומאותו הכפר. אצלנו אין שיכורים. בישראל שותים רק בקידוש. מי חלם אז על תאונות פגע וברח, או על מסיבות שתייה מתוך הבגאז'?

מה שקרה מאוחר יותר הוא שהישראלים התחילו לנסוע בעולם, ולהשוות - הרי למה אנחנו נוסעים בכלל אם לא כדי להשוות? - וסדקים החלו להסתמן. המשכנו להודות שאין כמו בארץ, אבל לא באותה אנרגיה. אט אט התפתח מין פולקלור עממי של "רק בישראל". נאלצנו להסכים שפה האבטיח הכי טעים, הבנות הכי יפות והחומוס אבו שוקרי הכי מקורי. המעבר מ"כל העם במילואים", ואיזו אמונה נסתרת בחברת מופת, לקשקושי אבטיח וחתיכות היה ירידת ליגה כואבת. הרגשנו קצת כמו החסידים שמת להם המשיח: גם אצלנו חלק עסקו בהכחשה והדחקה, והיתר טענו שזה זמני והוא עוד ישוב.

• • •

אז ככה, אני באופן אישי כבר טעמתי אבטיחים מעולים בבולגריה, וגם בבוכרה, ושמעתי שמועות על איזה אזור בטורקיה שאתם לא רוצים שנשווה לאבטיחים שלהם. בחורות אני לא משווה בכלל. להשוות בחורות זה החפצה מובהקת, ואני יש לי א' אישה פמיניסטית, ב' אמונה בפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". כל מה שיש לי לומר בעניין זה שלמען האמת אני שמח שרוב תיאוריית ה"רק בישראל" הופרכה, והפולקלור שלה התפורר לאבק. אני שמח כי זה משאיר אותנו עם המהות הבסיסית והאמיתית של מה שאנחנו עושים פה.

רק בישראל אני יכול להיות חלק מהפרק המופלא ביותר בסיפורו של העם שלי. רק בישראל זה קורה בעברית. רק כאן זה שלנו. ובאחריותנו. וגם אחרי שמנינו את כל החסרונות והמגרעות, והישראבלוף, אסור לשכוח שרק בישראל החיים פועמים על פי המחזור היהודי.

גם הביקורת שלנו על כל מה שצריך תיקון היא שריד לאמונה בחברת מופת שעוד תקום כאן, ולכן היא חלק מהמסורת. רגעי הביקורת הם גם בדרך כלל הרגעים שבהם אנחנו נוטים לצטט איזה משפט עתיק מפרקי אבות או מהנביאים. זה לא מקרי. אפילו חוסר היכולת שלנו לנפנף באדישות ולהגיד "מה לי ולזה?" הוא עברית, או יהודית, או ישראלית. וגם הטשטוש בין עברי, יהודי וישראלי קורה רק בין מטולה לאילת. בין קטטת שיכורים ושליפת סכין לבין ציטוט גזעני נוסף של איזו "אושיית תרבות" (שגם הם בעברית) יש אלף רגעים קטנים שבהם קופאית אומרת לך "שבת שלום"; ילדים חוזרים מבית הספר עם עציץ לט"ו בשבט או שיר ליורה; מכוניות עמוסות בסכך ועגלות סופרמרקט סוחבות עצים לל"ג בעומר. בשום מקום אחר בעולם זה לא קורה בכזאת פשטות.

זה, לטוב או לרע, כל מה שיש רק בישראל. ואכן, מי שהתדר הזה זר לו ימצא את עצמו רוב הזמן מנוכר וממורמר. הוא יחפש את פגמיה ויהלל באדיקות כל מקום אחר. וגם זה עצמו, חייבים להודות, יכול לקרות רק בישראל. אם כי בשמחה הייתי מוותר על התענוג.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו