אהרון הרשלר נולד בהונגריה ב-1850. הוא מת בירושלים ב-1873. מתי מעט יודעים מי היה. הרשלר לא ידע שום דבר על מדינת ישראל או על צבא ההגנה לישראל. איש מבני דורו לא ידע על מדינת ישראל משום שמדינת ישראל, לא כל שכן צבאה, עדיין לא נהגו אז בכלל, אפילו לא בדמיונו הקודח של בנימין זאב הרצל. כשהרשלר נרצח על ידי ערבים מחוץ לחומות העיר העתיקה, הרצל היה בן 12. רחוק מחיבור "מדינת היהודים", רחוק מהקונגרס הציוני הראשון. אהרון הרשלר לא חירף את נפשו במערכה. הוא רק היה יהודי שבא עם משפחתו לארץ ישראל כדי ליישבה, ומסיבה זו נרצח. על פי רישומי מדינת ישראל, הוא היה החלל הראשון במערכותיה. עוד עשרות גברים ונשים מבני היישוב היהודי המתחדש נפלו אחריו, הרבה לפני שמישהו כאן תיכנן מדינה. כולם נמנים עם משפחת החללים. מי קבע היכן מתחיל הזיכרון? מהי נקודת הזמן המדויקת שבה החל המאבק על הקיום הציוני המודרני בארץ ישראל? סיפורם של הנופלים הראשונים כרוך בשאלות רבות שאין להן מענה. המסע אחר זהותם הוא סיפור בלשי כמעט שבו משמשים בערבוביה דמיון, אגדה וסיפורים שעוברים מדור לדור, לצד ההיסטוריה הרשמית. מערכות ישראל לא החלו ב-1948, ואפילו לא בימי המחתרות. הן החלו אי שם במחצית השנייה של המאה ה-19, בימי היישוב הישן וניצני העלייה הראשונה, ימים שבהם לא היו טנקים ולא טילים, ואפילו לא מקלעים. כלי הנשק היו אקדח, שברייה, ולעיתים סתם אבנים. שדה הקרב לא היה בגבול מדינת אויב אלא בבית עצמו: טחנת הקמח, מחסן התבואה, הפרדס, לול התרנגולות. אבל האנשים, הלוחמים - הם היו ממש כחללים של ימינו. בחייהם ובמותם. רעש מטחנת הקמח לא בכדי בחרה מדינת ישראל את סיפורו של אהרון הרשלר כמקרה הראשון שבו נפל לוחם יהודי על משמרתו ביישוב המתחדש בארץ. משפחת הרשלר היתה אבן יסוד בחזרתה של ירושלים להיות עיר יהודית. הרשלר נולד באוסטרו-הונגריה למשפחה אורתודוקסית שעלתה ארצה והתיישבה מחוץ לחומות, בשכונת משכנות שאננים. נינתו של אהרון, בלהה שמיר, היום בת 81, מתגוררת בירושלים וזוכרת היטב את הסיפורים על סבא-רבא הגיבור. אחיה, אהרון עציוני (79), הקרוי על שמו, לחם בחטיבת הראל בפלמ"ח, היה ממקימי קיבוץ מלכיה בגליל העליון וחי היום בנתניה. שמיר מספרת שהרשלר ירש את התעוזה מאמו האמיצה, שנחשבת עד היום מיתוס במשפחה: "כשביקר הקיסר פרנץ יוזף בארץ, ב-9 בנובמבר 1869, ניגשה אליו חנה, אמו של אהרון, ואמרה לו שאינה יכולה להוריד בפניו את כובעה מכיוון שלא מאפשרים לקהילתה לסיים את בניית גג בית הכנסת בעיר העתיקה. תעוזתה הרשימה את הקיסר, ולאחר ביקורו הושלמה בניית בית הכנסת". הרשלר ואשתו הטרייה הודס (הדס) קבעו ביתם בבתי טורא, לימים שכונת ימין משה. "הוא הקים טחנת רוח על פי מודל הולנדי, אבל הטחנה לא היתה תקינה והיא הוסבה למחסן ולטחנת קמח", מספרת שמיר, "השכונה שבה גרו צופה על אזור טחנת הקמח, וניתן לשמוע ממנה כל רחש". על פי אתר "יזכור", ביום ב' בטבת תרל"ג פרצו כמה ערבים לבית המשפחה, אבל לשמיר גירסה שונה: "היה לילה, ואהרון חשב שהוא שומע רעש מכיוון טחנת הקמח. הוא חשש שמדובר בגנבים שחדרו למחסן התבואה או בערבים שרוצים להרעיל את בארות המים. הוא יצא מביתו ופגש בפורעים, ואלה נמלטו מפניו. אהרון לא ויתר ורדף אחריהם כשאבן בידו. המרדף ארך זמן והוא התרחק מהבית, ואז אחד הפורעים הסתובב וירה בו". באתר ההנצחה מספרים כי הרשלר "נפגע מ-12 כדורים והועבר לבית החולים". ארבעה ימים לאחר מכן, ב-ו' בטבת, מת מפצעיו. נסיבות מותו פורסמו ב"הלבנון", העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, שהיה מזוהה עם המתנגדים ליישוב הארץ. שמיר מוסיפה כי בכמה אתרים נכתב שהשאיר אחריו "אלמנה, הורים ואחים". "הגירסה הזו כמובן לא נכונה. בתו בת החצי שנה, פייגה, היא הסבתא שלי". כשגדלה, נישאה פייגה לדוד שלה, אחיו של אהרון, כדי להמשיך את שושלת הרשלר. וכך, במרדף טרגי, נרשם בספרי ההיסטוריה החלל הראשון במערכות ישראל. הרשלר היה שונה מהנופלים לפניו, בעיקר מאנשי היישוב הישן (ראו מסגרת), כיוון שיזם מרדף, ולמעשה נקט פעולה קרבית. הוא הקדים כמעט בעשור את חללי העלייה הראשונה, זו העלייה שמהווה את נקודת האפס שממנה החל המאבק על הקמת המדינה. שמואל הירש, סוציולוג שמתמחה בתקופה, מסביר כי "בעלייה הראשונה הגיעה לארץ מסה קריטית של עולים, בעיקר מרוסיה, ובניגוד ליהודים שהיו כאן קודם, הם עשו מעשים שאפשר להגדיר 'לאומיים'. חלק מהותי מהם אף הגיעו לכאן עם כוונה לכונן בית לאומי לעם היהודי, כמו אנשי ביל"ו. הגם שרבים מהביל"ויים שבו לתפוצות בגלל מחלות וקשיי הסתגלות ובארץ נותרו רק כ-20 מהם, ההיסטוריונים קבעו שהם היו ההתחלה. הם הקימו מושבות רבות בארץ, ולמרות הקשיים הרבים היתה להם אידיאולוגיה ברורה מאוד: יצירת מדינה חדשה לעם היהודי בארץ ישראל. לכן המיינסטרים של הכתיבה ההיסטורית קובע שראשית הציונות - שהיא תנועה חילונית בבסיסה - היא בעלייה הראשונה". ועם זאת, ההתנגשויות הראשונות בין יהודים לערבים לא היו בהכרח על בסיס לאומי. פרופ' אביבה חלמיש מהאוניברסיטה הפתוחה אומרת כי "רוב העימותים היו סכסוכי שכנים שמעבדים את האדמות, כמעט כמו בתנ"ך - ענייני רכוש, מרעה של עדרים על שטחים מעובדים וכו'. הניצנים הראשונים להתנגשויות על רקע לאומי החלו דווקא בתקופת העלייה השנייה, ובצורה משמעותית לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, כשהצהרת בלפור הכירה בשאיפה של היהודים לבית לאומי". כוחו של גורל: ארבעה דורות לאחר נפילתו של הרשלר נהרג נינו, נכדה של פייגה, במלחמת העצמאות. רב"ט נחמיה הרשלר, בן הזקונים של שרה ויוסף, נולד בירושלים ב-1928, למד בתלמוד תורה "יבנה" בירושלים ובישיבת "תפארת ישראל" בחיפה, עבד כאורג בבית החרושת "אתא", וב-1946 התגייס למשטרת היישובים העבריים ועלה לדרגת מ"כ. בפרוץ מלחמת העצמאות התנדב לחטיבת כרמלי והשתתף באבטחת הדרכים לחיפה. ב-13 באפריל 1948 נהרג בהגנה על רמת יוחנן, והוא בן 20. הוא נקבר בבית העלמין בכפר אתא. מוות ממכת חרב משרד הביטחון ואתר "יזכור", המכיל את כל חללי מערכות ישראל, נאמנים להיסטוריוגרפיה המקובלת. עם זאת, יש היסטוריונים כמו פרופ' אריה מורגנשטרן, שכתב את הספר "השיבה לירושלים", שטוען כי דווקא עליית תלמידי הגר"א, החל מ-1808, היא תחילת הציונות. "היום אנחנו יודעים שהאידיאולוגיה של תלמידי הגר"א היתה לקרב את הגאולה באמצעות יישוב הארץ", אומר פרופ' מורגנשטרן, ומספר על אברהם שלמה זלמן צורף, שהצליח להעביר לידיים יהודיות את חצר החורבה ברובע היהודי בירושלים, ונרצח ב-1851. מורגנשטרן כתב חוות דעת כי יש להכיר בצורף כחלל מערכה, אך בסוף הוסף שמו לרשימת נפגעי פעולה האיבה. החלל הבא לאחר אהרון הרשלר, ישראל חיים שעהנבוים, נפל על פי הרישומים ב-4 באפריל 1881. אולם גם הוא היה בן היישוב הישן. הוא נולד בשכונת בתי מחסה בירושלים ב-1846. סיפור נפילתו מזכיר את זה של הרשלר, ומלמד על האיומים באותה התקופה: "בליל שבת, ג' בניסן תרמ"א (1881), פרץ פורע לתוך שכונת מאה שערים והגיע לבית האופה גדליהו בקר. האופה הופתע מבואו של הערבי ובעוד הוא מעסיקו בתוך הבית, חמקה אשתו. ישראל חיים היה מן הנחלצים לתפיסת המתפרץ. הוא היכה אותו בפניו, ואף הצליח עם כמה מתושבי השכונה לכפתו בחבלים, אך הפורץ השתחרר ופצע בחרב את רגליו של ישראל חיים. הוא המשיך להיאבק בפורע ושוב נפצע ממכת החרב, הפעם פצעים אנושים. "בינתיים הצליחו שאר תושבי השכונה, ובהם הנשים והילדים, להניס את הערבים המתגודדים סביב השכונה. מצבו של ישראל חיים הידרדר, העזרה הרפואית המועטה שאפשר היה להגיש לו לא הועילה, וכעבר שבעה ימי ייסורים קשים, ביום י' בניסן תרמ"א, הוציא את נשמתו". שעהנבוים הובא למנוחות בהר הזיתים, ובדברי ההספד אמר אביו השכול: "...עיני עיני תרד מים, כי נקטף בני היקר התמים, ירא ה' וחפץ במצוותיו, יחיד חמדת ליבי וחיי נפשי, האהוב והחביב". ארנון עץ הדר, בן 73 מהוד השרון, נינו של שעהנבוים, מספר כי אביו של ישראל חיים, מאיר, עלה לישראל בתחילת המאה ה-19. בנו של ישראל חיים, סבו של ארנון, שירת בגדוד העברי. לא מזמן עלה ארנון לקברו של ישראל חיים בהר הזיתים יחד עם אחותו, אורה עץ הדר-טנא. גם אמיר החלל השלישי הוא אישה - רחל חדד הלוי מפתח תקווה, אמו של השומר האגדי סנדר חדד שהטיל מורא על הפורעים עם "נאבוט" שבעזרתו היה מרוצץ את גולגולותיהם. באחד מלילות החורף של 1886 העלו ערביי יהודיה, הכפר הערבי הסמוך לפתח תקווה, את עדרם על שטח המושבה. "השומרים, ובראשם סנדר חדד ויהודה ראב, ארבו להם, הפליאו את מכותיהם ולקחו את העדר. למחרת יצאו כמעט כל הגברים יחד עם העדר והוליכוהו ליפו, אל המושל הטורקי. הערבים ניצלו את העובדה שהמושבה התרוקנה מגברים ופשטו עליה, שברו וזרעו הרס. רחל, שניסתה להתנגד, הוכתה קשות. היא הובאה גוססת לבית חולים בירושלים, ושם נפטרה ביום כ"ו באדר ב' תרמ"ו (2 באפריל 1886)". ההתנגדות שהפגינה היא שהפכה אותה לחלל. מכאן ואילך היו ההרוגים בעיקר אנשי העלייה, ביניהם אנשי ביל"ו. אברהם ילובסקי, הנפח שעבד במקווה ישראל ובראשון לציון והיה מחלוצי נס ציונה, נהרג ב-י' בטבת תרמ"ח (1888) בבקתתו, על אם הדרך לראשון לציון, אחרי מאבק עיקש עם מרצחיו, בעודו אוחז בגרזן. ארבעת ילדיו המשיכו שושלת ילובסקי ענפה, ובנס ציונה יש עד היום צומת מרכזי שקרוי על שמו. ישראל רוזמן (מוגילביץ), שעלה לארץ ישראל ב-1884, היה הפועל הראשון במושבת הביל"ויים גדרה. הוא היה בן בית אצל משפחות פיינברג ובלקינד, ובהמשך הפך לשומר של המושבה. באחד מלילות אוגוסט 1890, בעמדו על משמרתו, נפגע מירייה וכעבור חודש נפטר. באתר "יזכור" מצוין כי "מקור הירייה לוט בערפל, ואין יודע אם ישראל נורה בידי ערבי או בשגגה, על ידי חברו לשמירה". הוא היה הקורבן הראשון של השמירה בגדרה, וקברו חנך את בית הקברות של המושבה. בכור מושין נולד בבולגריה ועלה לארץ ישראל בעלייה הראשונה. הוא עבד כפועל בפתח תקווה, ולאחר זמן עזב את המושבה והיה לאיכר במטולה. חיי האיכרים במטולה היו קשים; הממשלה הטורקית התנכלה להם ביום, ושכניהם הדרוזים לא הניחו להם בלילות. מעשי שוד וביזה היו דבר יום ביומו. בכור, שהיה איכר, נרצח על משמרתו בחודש אלול תר"ס (1900). דרוזים התנפלו עליו באכזריות, תקעו בו חרבות וסכינים והתעללו בגופו. הוא נפצע קשה והתענה כמה ימים בייסורים, עד שנפטר. הוא היה הקורבן הראשון של מטולה והובא למנוחות בבית הקברות ליד מפל התנור. השאיר אחריו אישה. כשנתיים לאחר מכן, בכ"ב באלול תרס"ב, נפל יעקב אברמוביץ, אולי הדמות המוכרת ביותר מבין עשרת הנופלים הראשונים. אברמוביץ, ממתיישבי ראשון לציון, היה איכר מיתולוגי ורוכב סוסים מעולה. הוא נהרג כשהתקומם נגד ערבים נוצרים שנטפלו לצעירות המושבה. שנים לאחר הרצח פייס הרוצח את אלמנתו של אברמוביץ כשפיצה אותה ב-10,000 פרנק זהב. מוזיאון ראשון לציון הוקם על אדמה בבעלות משפחת אברמוביץ. גופה נפלטה לים הרשימה מתארכת ומסתעפת. נסיבות המוות שונות, התקריות מגוונות, טרגיות. לעיתים ההרוג רק מתכוון להפריד בין ניצים, כמו יצחק כהן המנוח מיסוד המעלה, ולפעמים המארב חורץ את גורלו של השומר, כמו בנסיבות מותו של חבר "פועלי ציון" חובב הספרות ישראל קורנגולד. חלק מהשמות מוכרים, אחרים אלמוניים. מדי פעם אופפת תחושת מסתורין את אחד המקרים, כמו במקרה של בתיה מיטלמן, השומרת בת ה-22 מעמק יזרעאל שגופתה נפלטה מהים לחופי חיפה ב-1913 בנסיבות בלתי ידועות. ובכל זאת, דבר אחד היה משותף לכל האנשים האלה, כמו לשתי רבבות הנופלים שבאו אחריהם. כולם רצו להקים כאן את ביתם. כולם נהרגו בהגנה על הבית הזה.
עץ הדר, בן 38 מבית"ר עילית, דור שביעי לשעהנבוים, נזכר כי סבו אברהם כתב ספר, "אילנות", שמגולל את סיפור הגבורה.
