סיפורו המופלא ורצוף התלאות של שמואל בוגלר הוא בבחינת ניצחון מוחץ של הרוח היהודית המפעמת בקרבו, ושל תשוקתו העזה לחיים. בוגלר, צעיר נצחי וזקוף קומה שיחגוג בעוד כחצי שנה את יום הולדתו ה-80, ממשיך לחייך ושומר על זיק תמים של שובבות בעיניו אף שעבר את הגרוע מכל. הוא הצליח למלט את נפשו מזוועות הצורר הנאצי, התגבר על הקשיים הרבים שהערימו בפניו הבריטים בדרכו לארץ ולא נשבר גם כאשר נשבה בידי הירדנים, עד שהצליח להקים משפחה ולהפוך לאחד המפקדים הנערצים במשטרת ישראל. "בצל האנטישמיות" שמואל נולד ב-1929 בכפר בודרוגקרסטור בהונגריה כבן הזקונים של משפחת בוגלר, שהיתה דתית אדוקה ועסקה במסחר של עופות וביצים. הוא בילה את שנותיו הראשונות ב"חדר", שם למד תורה, בעוד האנטישמיות באזור מתגברת. "זכור לי מקרה שבו התחריתי בריצה למאה מטר וזכיתי במקום הראשון", משחזר שמואל, "אבל למרות שהגעתי ראשון הילד הנוצרי שהגיע שני הוכרז כמנצח במירוץ". שמואל זוכר גם כיצד בשנת 1942 טענה אחת הנשים הנוצריות כי שמעה את אביו אומר בשוק: "חכו גויים מסריחים, עד סוף המלחמה לא יישאר מכם אפילו אחד". "למרות שאבא זוכה מכל אשמה במשפט והוכח שהאישה שהעלילה עליו היתה חירשת, הוא נשלח למעצר של שנה", משחזר שמואל. במארס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה ומיד החלה החמרה של ממש בגזרות נגד היהודים. נאסר עליהם לנסוע בתחבורה ציבורית ורישיון המסחר של המשפחה נלקח ממנה. בחג הפסח באותה שנה התבקשו היהודים להתאסף בבית הכנסת המרכזי. בייאושם פתחו היהודים את ההיכל במהלך ההמתנה ונשאו תפילה לבורא עולם. בסיומה הובלו עד לרכבת, כשבצידי הדרך נאספו תושבי הכפר הגויים שהריעו למחזה המשפיל בשמחה גלויה. הנער שמואל הגיע יחד עם הוריו, אחותו הלן ואחיו חיים לגטו שבו רוכזו יהודים רבים מהאזור עד שנשלחו אל מחנות המוות. באחת השבתות במאי 1944 עלו בני משפחת בוגלר על הטרנספורט השני שיצא מהגטו לאושוויץ. הם הובלו ברכבת מסע שהיתה מיועדת לבהמות בצפיפות מחרידה, בלי אוכל או מים. במהלך הנסיעה, שארכה מספר ימים, עצרה הרכבת ואביו של שמואל שאל את אחד מעובדי הרכבת מהו יעד הנסיעה. "אושוויצים", השיב לו העובד והותיר את האב המום. "באותו הרגע הוא נשבר לגמרי", מפרט שמואל כשעיניו דומעות. "השיער של אבא הלבין עד שהגענו לאושוויץ, שם הפרידו הנאצים בין הנשים לגברים ולא הספקתי להיפרד מאמי ומאחותי. צעדנו בטור עד שהגענו לפני קצין אס.אס, שהיה הסלקטור שסימן לאבא ללכת שמאלה", ממשיך שמואל בשברון לב. "אבא פנה לקצין ואמר 'אני עוד צעיר, אני יכול לרוץ', אבל זה לא עזר והוא הלך מבלי שהספקתי להיפרד או לחבק אותו. אח"כ ראיתי את אחותי מרחוק, והיא צעקה לי שגם את אמא שלחו שמאלה". התלאות בדרך לחופש את השנים עד תום המלחמה העביר שמואל יחד עם אחיו חיים בצריף ענק. "בלילה הראשון הובילו אותנו החוצה, ראינו מרחוק אש ושמענו זעקות איומות והרחנו בשר חרוך. היינו בטוחים שנחרץ גורלנו, אבל לפתע פנינו לצריף ובו דרגשים ארוכים. שם התחילה ההישרדות שלי". שמואל עבד בפרך בבניית בונקרים עבור הנאצים ובפברואר 1945, כשהגרמנים הבינו שהסוף קרב, הם הורו לכל מי שיכול היה ללכת לצאת לצעדת מוות. "יצאנו 700 איש והלכנו קרוב לחודשיים וחצי בלי נעליים בשלג, בבוץ ובגשם. במהלך הצעדה כל מי שלא היה יכול להמשיך קיבל כדור בראש". בסוף אפריל 1945 מחצית מהמשתתפים בצעדה הגיעו לבוכנוואלד, שם הועלו לטרנספורט למחנות המוות, אך שמואל ואחיו חיים הצליחו להסתתר. אחרי המלחמה שמואל הוברח למחנה עקורים בגרמניה. מסע התלאות שלו נמשך כשיצא על ספינת המעפילים "מורדי הגטאות" לארץ ישראל. האנגלים עצרו אותם בדרך והעבירו את שמואל ואחיו לארבעה חודשים בקפריסין. מהשבי לעמדת המפקד גם לאחר שהצליח לעלות לארץ לא תמו תלאותיו של שמואל. הוא התגייס לפלמ"ח, אך נפל בשבי הירדנים. "הועברנו לבית סוהר בחברון, שם היינו דחוסים 40 איש בתא במשך שלושה שבועות ללא אוויר ונחלשתי יותר מאשר במחנה הריכוז". משם נשלח שמואל לעבר הירדן והיה בשבי במשך 11 חודשים. במארס 1949, במסגרת עיסקת שבויים שכללה 11 ערבים עבור כל לוחם ישראלי, הוחזר בוגלר לארץ וכעבור שבועיים התגייס למשטרה. לאחר שהתחתן יצא לקורס קצינים והפך קצין מוערך. הוא התקדם בסולם הדרגות ושימש ראש מחלקת התנועה הארצית וסגן מפקד המחוז הדרומי, וסיים את שירותו במשטרה ב-1985 בדרגת תת-ניצב. בוגלר, שמתנדב במחלקה לחסידי אומות העולם של יד ושם אף יצא למצעד החיים כאיש עדות. "הנקמה שלי בגרמנים היא לראות את הנוער שלנו מתעטף בדגלים ושר 'עם ישראל חי'. נסעתי מתוך מחשבה לסגור מעגל, אולם הוא לא ייסגר. עדיין יש לי סיוטים שהגרמנים לוקחים אותי. אבל ניצחתי למרות הכל. הם לא הצליחו להשמיד אותי בגופי וברוחי".
