בין מירוץ לפצצה

לקומה הרביעית של בניין דירקסן בקונגרס נהרו ביום שלישי עשרות עיתונאים, פעילים וסתם סקרנים. הם באו לעקוב מקרוב אחר ההצבעה של 19 חברי ועדת החוץ של הסנאט. על הפרק: חוק שיחייב את הנשיא אובאמה להביא כל הסכם גרעין עם איראן לאישור הקונגרס. לקראת תחילת הדיון, שהיה צפוי להתקיים בשעה 14:45, שב יו"ר הוועדה, הסנאטור בוב קורקר מטנסי, ללשכתו הצמודה לאולם הדיונים. הוא כבר ידע אז את הסוד הגדול: הבית הלבן התקפל.

"זהו יום גדול לקונגרס", אמר לי קורקר עוד לפני הדיון. לקהל הממתין - שכלל פעילים חברתיים רבים, איראניות חילוניות שלבשו אוברולים צהובים המתנגדות להסכם הגרעין בגלל הפרת זכויות אדם בארצן, ואפילו אימאם אחד מטנסי - הוסבר כי צפוי איחור של חצי שעה.

בדקות הבאות כבר החלו הציוצים ברשת. הבית הלבן, שעשה הכל כדי לבטל את החוק, החליט לזגזג כשראה כי ליוזמת הסנאטורים קורקר־מננדז יש רוב בבית, מפני שגם הנבחרים הדמוקרטים לא בוטחים באיראן. אובאמה החליט לבצע פניית פרסה, ומהתנגדות לחוק הוא עבר לתמיכה בו. לא לפני שדאג, באמצעות הסנאטור הדמוקרטי הבכיר בוועדה בן קרדין, לרכך את החוק, אבל בוודאי לא ברמה שתמנע מהקונגרס להיות כלב השמירה של ההסכם הנרקם עם איראן. אפילו ה"ניו יורק טיימס", האוהד בדרך כלל את הנשיא, כתב בכותרת בעמוד הראשון: "אובאמה נכנע לקונגרס בסוגיית איראן" - אף שלנשיא עדיין נותרו סמכויות רבות. עוד נחזור לשם.

בתוך סוגיית הגרעין האיראני הסתתר השבוע סיפור אמריקני נוסף, גדול לא פחות. ארה"ב נכנסה לאווירת בחירות, וב־2016 היא תהפוך דף. עידן אובאמה מתקרב לסיומו. ביום ראשון זו היתה הילארי קלינטון, שהודיעה על מועמדותה הצפויה לנשיאות בסרטון קצר באורך שתי דקות. למחרת הגיע תורו של הסנאטור מרקו רוביו מפלורידה, בן למהגרים מקובה, להצטרף לשני המועמדים הנוספים ממפלגתו - טד קרוז וראנד פול. רוביו הודיע על מועמדותו מול קהל של אלפים ב"מגדל העצמאות" במיאמי, שאיכלס מהגרים קובנים בשנות ה־60 וה־70.

בזמן שהגברת קלינטון נסעה בוואן המהודר שלה בין אוהיו לאיווה, חמושה במשקפי דיסטנס שחורים, נכנס ביום שלישי הסנאטור הצעיר והכריזמטי רוביו לחדר 460, שם עמד להתחיל הדיון בוועדת החוץ של הסנאט. הוא נכנס אחרון ותפס את מושבו המיועד במרחק כמה מטרים ממני. כאשר ניתנה לו זכות הדיבור, הוא חזר על הדאגה הגדולה שלו מפני הסכם רע עם טהרן: הרצון של איראן בהשמדת מדינת ישראל. "ולמה אני אומר את זה?" אמר רוביו לחברי הוועדה, "כי מנהיגה של איראן, עלי חמינאי, אומר את זה בהזדמנויות שונות".

המועמד הצעיר לנשיאות החזיק נייר שאת תוכנו הקריא בפני חברי הוועדה, ופירט את כל הפעמים שבהן חמינאי דיבר על השמדת ישראל רק בשנים האחרונות. זאת בזמן שהמעצמות מנהלות עם איראן מו"מ על הסכם גרעין. "ובדרך כלל", הוסיף, "אם מישהו אומר משהו, הוא גם מתכוון לזה". הסנאטור הצעיר הבהיר כי בדבר אחד אין מבחינתו פשרות: להבטיח את ביטחון ישראל. על דבר אחד קשה לערער: רוביו הוא אולי המועמד הכי פרו־ישראלי שיש לאמריקה להציע. בנאומו בסנאט, שנמשך רבע שעה, הגדיר רוביו את היחס שמעניק אובאמה לנתניהו כ"טעות היסטורית".

זה האיש שגנב להילארי השבוע את ההצגה, אם זה ברעננות, בכריזמה, בביוגרפיה, או בעיקר בדם החדש שהוא מזרים לאמריקה, המבקשת להתחדש תוך שמירה על הערכים שהפכו אותה לאומה המובילה. רוביו הוא מעין תקווה לעתיד עם געגועים לפעם. רוביו הוא הדמוגרפיה החדשה, וגם כור ההיתוך האמריקני. שילוב מנצח, יש הטוענים. אבל הדרך עוד ארוכה, ארוכה.

התנהגות מתנשאת. הילארי קלינטון // צילום: אי.אף.פי

סיפור ההצלחה האמריקני

מרקו רוביו הוא ללא ספק מי שמייצג את סיפור ההצלחה האמריקני. הפרשנים בארה"ב טענו השבוע כי הוא סיפור הסינדרלה המוצלח ביותר שהבחירות האלה יכלו לספק. צעיר, בן למהגרים מקובה - ברמן ומנקה במלון - שעבדו קשה למען ילדיהם. "אבי עבד מאחורי בר כדי שאני אעמוד כאן לפניכם", אמר רוביו בנאום המועמדות שלו. הוא היה נרגש, על סף דמעות. אמריקה אוהבת סיפורי הצלחה, והתרגשה איתו. גם הדמוקרטים התקשו להישאר אדישים למועמד עם הבייבי פייס, שעמד לצד משפחתו וריתק את הקהל.

ואגב הדמוקרטים, קצת יהיה להם קשה לתקוף את רוביו על גילו הצעיר (43) או על חוסר ניסיונו. אובאמה, לשם השוואה, היה ב־2008 סנאטור באילינוי במשך שנתיים, בטח לא קשיש. אם כבר, ניסיונו הפוליטי של רוביו אף רב יותר מזה שהיה לאובאמה כאשר רץ לנשיאות: הוא היה חבר בית הנבחרים של פלורידה בשנים 2008-2000, ואף עשה היסטוריה כאשר היה לקובני הראשון שעמד בראש הבית. לא רק שהגיל לא יציב בעיה, הוא אפילו יכול לספק לרוביו יתרון מול שני מועמדים רציניים מבוגרים ממנו בהרבה: הילארי קלינטון (67) וג'ב בוש (62) הרפובליקני, פטרונו לשעבר של רוביו עת כיהן כמושל פלורידה, שטרם הודיע כי ירוץ.

רוביו הוא ללא ספק מועמד מסוג אחר. היו כבר צעירים כריזמטיים כמו קלינטון (1992) ואובאמה (2008), אבל רוביו דווקא הזכיר לפרשן האמריקני הבכיר צ'ארלס קראוטהאמר את ג'ון קנדי ב־1960. מדהים איך רוביו, שהיה עד השבוע שעבר האופציה השנייה הטובה ביותר עבור קבוצות בוחרים שונות, הופך פתאום למועמד שצריך לקחת ברצינות רבה. הוא מבין זאת היטב, וחוץ מזה, העובדה שאינו מוביל בסקרים לא מבהילה אותו. כשהתמודד לסנאט פיגר בעשרות אחוזים אחרי יריביו, מה שלא הפריע לו להגיע ראשון לקו הסיום.

רבים משווים בין אובאמה לרוביו. אובאמה היה הנשיא השחור הראשון, והשני יכול להיות הנשיא ההיספני הראשון. שניהם צעירים, שניהם רהוטים ושניהם הכריזו על התמודדות לנשיאות במהלך כהונתם הראשונה בסנאט. אלא שלשניהם השקפת עולם הפוכה. האחד ליברל, השני שמרן. האחד המציא את המושג "להוביל מאחור" ולא מפסיק להתנצל על חטאי העבר של המעצמה מספר אחת בעולם, כולל בפנמה לאחרונה, והשני אוהב לדבר - וכך עשה השבוע - על גדולתה של אמריקה. האחד סבור כי אוטוטו ישכון שלום עולמי, השני מבין כי העולם שבו אנו חיים עדיין עתיר איומים. האחד לא באמת מאמין באופציה צבאית, והשני דיבר השבוע על החיוניות בהשקעה בצבא.

רוביו גם מתנהג בטבעיות, דבר די נדיר היום בקרב פוליטיקאים. באתר השבועון "ניוזוויק" סיפרו כיצד האמריקנים גילו ב־2013 את רוביו בגלל... בקבוק מים. רוביו נבחר להגיב בפריים־טיים לנאום מצב האומה של הנשיא אובאמה. במהלך השיחה אחז לפתע בבקבוק מים מינרליים כאילו מדובר באוצר. האמריקנים אהבו את ההתלהבות, הפשטות. אהבו לראות אחד שלא משחק משחקים, ובטח לא פוחד להפגין רגשות, גם כלפי בקבוק מים.

רוביו לא היה בסנאט די זמן כדי להטביע חותם, אולם הניסיון שלו לחפש פשרה ברפורמת ההגירה הגיע אחרי עבודה רצינית. הוא אמנם הצליח להרגיז יותר מאדם אחד במפלגה הרפובליקנית, אבל זכה לכבוד בבית. תנועת "מסיבת התה", שעזרה לו לנצח ב־2010 את מושל פלורידה לשעבר צ'רלי כריסט, לא אהבה את הרפורמה. רוביו נאלץ לסגת, אבל העמדה שלו נשארה לפרוטוקול. הוא תמיד יוכל לנצל זאת כאשר יבקש את תמיכת המיעוטים בארה"ב מעבר לקהילה ההיספנית - אחת הבעיות הגדולות של המתמודד לנשיאות ב־2012, מיט רומני.

כשמסתכלים היום על המועמדים הרפובליקנים דרך פריזמת ההגירה, אפשר בהחלט למקם את רוביו במרכז. ג'ב בוש הוא הסממן השמאלי יותר, אחרי שהגדיר את ההגירה הבלתי חוקית כ"מעשה של אהבה", ואילו טד קרוז, ראנד פול ו־ווקר הם הקשוחים ביותר בנושא ההגירה. באמריקה החדשה, בכל מה שנוגע לנושאים אלה, לא מזיק אלקטוראלית להתמקם במרכז.

אפרופו ההגירה, מדובר בסוגיה בעייתית מאוד שיוצרת מלכוד בבחירות. במהלך נאום שנשא לפני כמה שבועות בניו המפשייר, פנתה תומכת רפובליקנית לרוביו ואמרה לו: "כאשר האזנתי לך בפעם הראשונה התלהבתי מאוד. תחילה הייתי איתך, אבל אחרי זה, כשהגיע נושא ההגירה, איבדת אותי. האם אתה יכול להבטיח שאם תיבחר לנשיאות, תשלח הביתה כל מהגר בלתי חוקי שמפר את החוק של ארצנו?"

"אני לא חושב שמישהו יכול להבטיח לך דבר שכזה", ענה לה רוביו בלי להסס לרגע. גם השבוע, כשנשאל שוב על הנושא בראיון ל"פוקס ניוז", אמר כי "אנחנו צריכים לעשות רפורמה בהגירה, ואי אפשר לעשות את זה בחוק בודד. אנחנו צריכים להוכיח לאמריקנים שאנחנו מפקחים על ההגירה, ואז נוכל לטפל ב־12 מיליון בני האדם שנמצאים כאן יותר מעשור".

משל הפנקייק

השבוע היה רק יריית הפתיחה של מירוץ ארוך ומתיש, עם הרבה הפתעות ומכשולים בדרך. כמובן, שם המשחק באמריקה הוא גם כסף. רוביו יצטרך להיות אטרקטיבי מספיק מבחינת התורמים של המפלגה. הישגים באיווה, בניו המפשייר ובדרום קרוליינה בתחילת הדרך יכולים לעזור, גם אם לא מדובר במדינות שבהן הוא אמור לנצח. אלא שעם הזמן, רוביו יכול להיות מועמד הפשרה הטוב ביותר שיש לרפובליקנים להציע.

שלשום, בזמן שהילארי ניהלה את תחילת הקמפיין שלה במדינת איווה, בחר דווקא העיתון "וושינגטון פוסט" להעניק כתבת שער גדולה למועמד מרקו רוביו - תחת הכותרת "חוסר סבלנות - מעלה". עוד הוכחה לעניין הגדול שהאיש יצר השבוע באמריקה כולה. "אפשר לראות זאת בדרך שבה הוא מקפיץ את רגלו, באנרגיה שלו, בתשובות שהוא יורה במהירות הבזק", כתבו ב"פוסט".

העיתון מציין כי רוביו בקושי עזב את גבעת הקפיטול, שם במליאת הסנאט קרע לגזרים את "מדיניות אובאמה כלפי ישראל", והוא כבר מסביר מדוע בגיל 43 הוא מוכן להיות הנשיא ה־45 של ארה"ב.

"מעולם לא הבנתי את ההיגיון של להמתין בסבלנות לתורך", צוטט רוביו ב"פוסט", "הריצה לנשיאות היא לא כמו מאפייה, שבה אתה לוקח פתק ומחכה. או שאתה משוכנע שזה ייעודך, או שאתה מתרחק מהמירוץ".

ורוביו לא חשב פעמיים. אומרים כי כבר כשרץ לסנאט, חשב על הבית הלבן השכן. בכלל, הוא הודיע השבוע כי הוא מוותר על המושב בסנאט ב־2016. הוא מתמודד אך ורק לנשיאות. מבחינתו, זה הימור. הוא יכול מצד אחד להיות נשיא, ומצד אחר גם להישאר קירח מכאן ומכאן.

רוביו לא מתרגש מהעובדה שהמנטור שלו, ג'ב בוש, מתעתד להודיע על מועמדותו. הוא גם לא נבהל מהעובדה שהוא טרם סיים כהונה ראשונה בסנאט, וגם לא מהעובדה שהמפלגה הרפובליקנית נוטה לבחור כמועמד לנשיאות אדם מבוגר ומנוסה יותר. זו המסורת שלה, אלא שרוביו ממהר והוא לא מסתיר זאת.

יועציו של רוביו, שעימם שוחחתי השבוע, ביקשו להזכיר כי הוא מעולם לא הפסיד בבחירות. הוא יודע להבחין בפרצות ומנצל אותן עד תום. "אילו הייתם אומרים לי לפני שמונה שנים שאני עתיד להיות סנאטור, לא הייתי מאמין", אמר השבוע, "אבל הנה אני כאן. צריך לדעת לנצל הזדמנויות".

אך כמובן שהכי חשוב יהיה לשכנע את הבוחרים. בינתיים רוביו מדבר על הפחתת מסים בעיקר בקרב השכבות החלשות, הפחתת התערבות הממשלה בחיי האזרח, על מודרניזציה של מערכת החינוך כדי למנוע תארים שלא יסייעו בהשגת משרות, חיזוק הצבא וחידוש הכבוד האמריקני. אומרים שהיום ידידיה של אמריקה סומכים עליה פחות ואויביה חוששים ממנה פחות, ואת זה רוביו רוצה לשנות.

משפחתו של רוביו הגיעה לארה"ב מקובה ב־1956, לפני המהפכה של קסטרו, במטרה לחפש עתיד טוב יותר עם בנם מריו. בפלורידה נולדה בתם ברברה, וכעבור 12 שנים נולד מרקו אנטוניו, שעד היום זוכה לכינוי טוני. כעבור 18 חודשים נולדה אחות נוספת, ורוניקה.

בספרו האוטוביוגרפי, "בן אמריקה", שיצא לאור ב־2012, רוביו מספר כיצד אמו היתה לוקחת אותו ואת אחותו ורוניקה לאכול פנקייק, וכבר כילד התקשה לגלות סבלנות עד שהגיעה ההזמנה לשולחן. עד היום הוא חסר סבלנות במסעדות, ורעייתו נוזפת בו בטענה שהוא מתנהג כמו ילד בן 6.

רבים משווים בין אובאמה לרוביו // צילום: אי.אף.פי

ומה עם קובה?

בזמן שמרקו רוביו זכה לכתבות אוהדות, ספגה הילארי קלינטון ביקורת. תחילה על ההתנהגות המתנשאת שלה במסעדה מקסיקנית באוהיו, אולם בעיקר על תפקודה בפרשת רצח השגריר בבנגאזי, על פרשת האי־מיילים המקצועיים בחשבון הדוא"ל הפרטי שלה ועוד. לא חסר.

היא נוסעת בוואן שלה, ה"סקובי ואן", והעיתונאים רודפים אחריה. היא רוצה לרדת אל העם. אמין זה לא. היא מעוניינת להיראות צנועה יותר, פשוטה ורגילה, אבל זו טעות - כי האמריקנים רוצים בבית הלבן מישהו יוצא מן הכלל. כך או כך, קלינטון משקיעה הרבה באיווה - המקום שבו הובסה ב־2008 על ידי אובאמה. הפעם היא חוזרת לשם כדי לבצע סוג של תיקון.

ובחזרה לרוביו, ובעיקר לנושא הגרעין. העובדה שהעניין עמד בראש החדשות השבוע בארה"ב - לעומת התעלמות מפתיעה בכלי תקשורת ישראליים מסוימים - העניקה לרוביו חשיפה נוספת. בזמן שהילארי דיברה עם מורים בפרטיות, רוביו דיבר למצלמה על איראן וקובה.

רוביו לא מסתיר את דאגתו מעיסקת הגרעין, כפי שהיא באה לידי ביטוי בהסכם המסגרת שהושג בתחילת החודש בלוזאן. "האיראנים משמרים לעצמם תשתיות גרעיניות, והם למעשה יכולים להפעיל וליצור פצצה בעזרתן. ואני משוכנע שהם לא יהססו לעשות כן בעתיד. המנהיג של איראן חמינאי מעוניין להחזיק את ארה"ב כבת ערובה, אבל גם להשמיד את ישראל".

אם זה היה תלוי ברוביו, העיסקה עם איראן היתה מחייבת הכרה במדינת ישראל. כדי שהחוק יעבור בוועדה פה אחד, הוא נסוג מדרישה זו, אך עמל כך שביטחונה של ישראל יופיע בהצעת החוק.

גם בעניין קובה לא מבין רוביו מדוע אובאמה מוותר, מה עוד שהאחים קסטרו כבר בני יותר מ־80 ולא רחוק היום שייעלמו מהזירה. אם ייבחר, רוביו מבטיח שקובה תשוב להיות חלק מרשימת מדינות הטרור, דבר שאובאמה, כידוע, החליט השבוע לשנות.

רוביו משוכנע כי הוא האיש שיכול לתקן את כל מה שאובאמה קילקל, בין השאר הפגיעה במעמדה של ארה"ב, מה שגם בא לידי ביטוי בהסכם הגרעין. יש להניח שמצאה חן בעיניו הכותרת שהופיעה ב"ניו יורק טיימס" ביום רביעי: "הנשיא התכופף כאשר איפשר לקונגרס להתערב בעיסקה עם איראן".

איבוד הדמוקרטים

כמובן, הוא לא היה היחיד ששמח. גם הסנאטור הרפובליקני מדרום קרוליינה, לינדזי גרהאם, התלהב מהתוצאה בוועדת החוץ: "הכותרת שלי למה שקרה השבוע היא שבעניין האיראני, אובאמה איבד את הנבחרים הדמוקרטים. וזה לא קורה כל יום. זה היה ניצחון גדול לקונגרס, והפסד גדול לטהרן".

עם זאת, היו במחנה הרפובליקני מי שביקרו את החוק, בטענה שלא היה צריך להתפשר, אלא לבייש אותו. הסנאטור רון ג'ונסון מוויסקונסין משוכנע שאת העיסקה היה צריך להציג כאמנה, ובמקרה כזה אובאמה היה זקוק לשני שלישים מהסנאט כדי לזכות באמון ובתמיכה. כעת, בחוק החדש, הסנאט זקוק לשני שלישים כדי למחוק וטו נשיאותי - אם וכאשר יוטל.

אלא שהעיתונאים שישבו לידי השבוע בקונגרס אמרו שבמצב הנוכחי, אין לאובאמה 34 סנאטורים דמוקרטים שתומכים בעיסקה. ובכלל - אין לו עדיין עיסקה.

כולם בסנאט דיברו השבוע על כניעה של אובאמה. "ג'ון קרי הגיע לכאן במשך יומיים, תחילה לבית הנבחרים ואחר כך לסנאט", אמר הסנאטור הרפובליקני מארקנסו, טום קוטון, "אין ספק שהנשיא נסוג. עד היום כל מה שראינו הוא רק רשימה ארוכה של ויתורים אמריקניים, כמו בעניין הפיקוח, האורניום המועשר ושימור מתקני הגרעין. איראן גרעינית מגבירה את האיום הגרעיני ואת הפגיעה בארה"ב, שלא לדבר על הרצון שלה לפגוע בבעלת הברית שלנו, ישראל".

משעמם לא יהיה באמריקה בעתיד הקרוב, זה בטוח, וכדי להבין את גודל ההישג של קורקר, רוביו וחבריהם הרפובליקנים, מספיק לשים לב שהמשפט הנכון ביותר נאמר דווקא על ידי הסנאטור הדמוקרט הבכיר בוועדה בן קרדין: "אין מחלוקת בוועדה, ואין מחלוקת בקונגרס - אנחנו לא סומכים על איראן".

למישהו זה עדיין לא ברור?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו