שקט בביתן התערוכות במוזיאון אמנות השואה ביד ושם. המולת ההכנות לטקסי יום השואה מתרכזת ברחבת הטקסים ובמוזיאון המרכזי, ואילו בביתן נותרות הסערות דוממות על הקירות, בציורים וברישומים הרבים שיצרו אמנים יהודים בזמן השואה, לא פעם בזמן ששהו בתנאים קשים במחנות ריכוז. בקצה הביתן נחנך לאחרונה חלל חדש המוקדש לציורי קיר שצייר הסופר והצייר היהודי-פולני ברונו שולץ. סיפורם של ציורים אלה עד הגעתם למוזיאון, כמו סיפור חייו של שולץ עצמו, רצוף הומור, ערמומיות וצער, ומציאות ופנטזיה משמשות בו בערבוביה. ברונו שולץ נולד בדרוהוביץ' שבגליציה בשנת 1892 למשפחה יהודית חילונית. אביו יעקב היה סוחר בדים מקומי, ואמו הנרייטה היתה בתו של בעל מנסרה. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון נסע ללמוד אדריכלות בלבוב, ובהמשך שהה כמה חודשים בווינה והתקרב לחוגי ספרות יהודיים-גרמניים בפולין. כשחזר שולץ לעיירת הולדתו לימד ציור בבית ספר תיכון, צייר וכתב. הוא פירסם סיפורים בכתבי עת, ובשנת 1934 יצא לאור קובץ סיפוריו "חנויות קינמון", שהתבסס על התכתבות סוערת עם משוררת ומאהבת בשם דבורה פוגל וזכה לשבחים רבים. בהמשך כתב קובץ נוסף, "בית המרפא בסימן שעון החול", שפורסם בשנת 1937, ושני רומנים שלא פורסמו מעולם ועקבותיהם אבדו. בין לבין הספיק לפרוש משורות הקהילה היהודית לצורך אירוסים לצעירה קתולית בשם יוזפינה שלינסקי, לבטל את האירוסים, לצייר בהוראת השלטון המקומי את הציור "שחרור העם המערב-אוקראיני" ולאחר מכן להיחקר בגין "שימוש אסור בצבעי הלאום האוקראיניים". לאחר מותו תורגמו סיפוריו של שולץ לשפות רבות. הוא זכה להכרה כגדול מחברי הסיפורים הקצרים בפולין, ויש המכנים אותו "קפקא הפולני". ציור בפקודת האס.אס את גילויו המאוחר כצייר חב שולץ לבמאי סרטי תעודה שהגיע לדרוהוביץ' וחשף את הציורים שכוסו בינתיים בשכבות טיח. האחראי להעלאתם של הציורים לישראל הוא צוות מומחים מיד ושם, שלקח את הציורים תמורת תשלום של 100 דולר לתושבי המקום, מבלי לתאם זאת עם הרשויות. המעשה חולל תקרית דיפלומטית קטנה עם ממשלת אוקראינה, שבאה לסיומה לאחרונה, כשהוסכם כי הציורים יוצגו ביד ושם על תקן יצירות מושאלות. מבין שמונה ציורי קיר שיצר שולץ שרדו שלושה, והם מוצגים לצד שלושה תחריטים שיצר בשנות ה-20 המוקדמות. את ציורי הקיר, שנשמרו במצב גרוע מאוד, יצר שולץ בשנת 1942 בהוראת פליקס לנדאו - רס"ר אס.אס אכזר שביקש לקשט את חדר הילדים בווילה שבה התגורר עם המאהבת שלו, גרטרוד זגל. הציורים התבססו על אגדות ילדים, ואוצרת התערוכה, יהודית שן-דר, מספרת כי "לכאורה היה ניתן לצפות כי בנסיבות שנכפו עליו יוותר שולץ על סגנונו האישי, רווי הפנטזיה, ויתאימו לטעמו השמרני והמוגבל של פטרונו. ואולם במבט בוחן מתגלה הדבר המפתיע: בערמומיותו הצליח שולץ להטמיע איקונוגרפיה אישית בציורי אגדות העם, שמתברר שהן תמימות למראית עין בלבד". את התמימות המתעתעת יצר שולץ באמצעות תכסיס ציירים עתיק יומין שנקט, כששתל את דיוקנו ודיוקנאות של דמויות הסובבות אותו בציורים. כך הפכו מכשפות ואבירים בידיו של שולץ לדמויות היהודים שסבבו אותו. אמיל גורסקי, ששימש כשולייתו של הצייר, מספר על "האנשים המסכנים שהועברו על ידי שולץ מהמציאות הטרגית של חייהם אל ציורי הקיר, מוקפים בעושר ובפאר". למעשה חיבר שולץ בין הפנטזיה למציאות הקשה והחזקה מכל דמיון כשתיאר מכשפים כיהודים ואבירים כמרצחים. החיבור הטרגי בין בדיון למציאות בא לידי ביטוי בתחנות שונות בחייו של שולץ, כפי שניתן לראות בסיפור קצרצר משנת 1935. בסיפור, שתורגם לעברית בידי הסופר אורי אורלב, כתב שולץ על תמונת ילד "הנישא על ידי אביו דרך מרחבים עצומים של לילה, ילד המשוחח עם העלטה. האב חובק את ילדו, חוסה עליו בזרועותיו, יוצר חיץ בינו לבין איתני החשיכה שאינם פוסקים מדבר, אך זרועותיו של האב שקופות בעיני הילד, הלילה מגיע אליו מתוכן ומבעד לפינוקי האב הילד שומע כל הזמן את שכנועיו הנוראים. והילד המפוחד חש את גזירת הגורל, משיב לחקירות הלילה, מתוך נכונות טרגית, כל כולו נתון לכוח איתני החשיכה שאין מהם מפלט". אל אותה חשיכה שאין ממנה מפלט צנח ברונו שולץ בליל 19 בנובמבר 1942, כשנורה בעורפו על ידי קצין הגסטפו קארל גונטר, ונטמן בקבר אחים בסמוך לדרוהוביץ'.
