דורות וצללים
"עלים אדומים" הוא סרט ביכורים מעורר סקרנות שעוסק במתחים בין־דוריים בקהילה האתיופית • "דירה בפריז" צפוי להסב מעט נחת למי שהתגעגע לקווין קליין
,עודכן
"עלים אדומים", סרט הביכורים הצנוע והחלוצי של בזי גטה, ממשיך בדרכם של כמה סרטים מן העת האחרונה - דוגמת "שרקייה" ו"שקופים" (שעסקו שניהם בחברה הבדואית), "ערבאני" (שעסק בחברה הדרוזית) ו"מנפאואר" (שעסק בעולמם של מהגרי עבודה מאפריקה) - וחושף בפני הקהל הרחב פיסת חיים פריפריאלית־ישראלית שכמעט ולא מצאה את דרכה למסך הגדול עד היום.
זוהי דרמה סקטוריאלית אותנטית ומשוחקת היטב שלוקחת את הצופים אל תוך הקהילה האתיופית שחיה בארץ ומציגה אסופה אמינה של דמויות, ואת הבעיות והקונפליקטים שמעסיקים אותן. במרכז העלילה ניצב מסגניו (כוכב התיאטרון האתיופי דבבה אשטו) - אלמן טרי בן 70 ומשהו, שמחליט למכור את ביתו ולבלות את שנותיו האחרונות במעבר בין בתי ילדיו. הבעיה היחידה היא שלילדים שלו, ולמשפחות שלהם, אין ממש כוח אליו.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהדרמה העיקרית ב"עלים אדומים", שזכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל ירושלים האחרון, נובעת מהפער שהולך ונפער עם השנים בין הדורות. מסגניו הגאוותן, הזועף וירא השמיים - שלא ממש הצליח להשתלב בארץ, אף שהוא גר בה כבר כמה עשורים - נאחז במסורת ובהרגליו הישנים כאילו חייו תלויים בכך. זה כל מה שהוא מכיר, וכנראה מאוחר מדי עבורו ללמוד טריקים חדשים. ילדיו ונכדיו, לעומת זאת, כבר יותר ישראלים מאתיופים, ויותר מזרח־תיכונים מאפריקנים. השפה שלהם מערבבת באגביות בין אמהרית לסלנג עברי, ומעגליהם החברתיים ותחומי העניין שלהם מקרבים אותם באיטיות אך בבטחה אל עבר העולם המערבי והחילוני.
כצפוי, החדירה הפתאומית והלא מאוד מעודנת של מסגניו הכוחני וחסר הטקט אל תוך מרחבי המחיה הצפופים של ילדיו יוצרת שלל מתחים ומשברים. עד מהרה הדינמיקה בין הדמויות הופכת אגרסיבית, וריב רודף ריב עד לבואו של הפיצוץ הבלתי נמנע (והבלתי הפיך). גטה מיטיב להדגים את חוסר המנוחה של מסגניו ואת חוסר היכולת שלו למצוא מקום שבו יוכל להרגיש רצוי. במשך רוב רובו של הסרט המצלמה נדבקת אל עורפו כמו זבוב טורדני ועוקבת אחר שיטוטיו, בעודו חוצה את הארץ בדרכו מבית זמני אחד לבית זמני אחר. עם זאת, התסריט, שגם עליו חתום גטה, אינו מתיר לדמותו של מסגניו להתפתח ולצבור נפח, וגם הדמויות שמסביבו נותרות שטוחות למדי.
לכן, אף על פי שהקונפליקטים שעימם מתמודד הסרט מנוהלים באופן אפקטיבי, הדרכים הלא מאוד מתוחכמות שבהן הם נוצרים מותירות לעיתים טעם מעט בוסרי ומלאכותי. מתקבלת תחושה שנקודת המבט הצרה וחמורת הסבר של גטה, שכמעט אינו עושה שימוש בהומור, מונעת מהסרט מרחב שבו יוכל לנשום ולגדול באופן טבעי יותר.
מסגניו העקשן נותר נאמן לעצמו עד הסוף המר. אך מלבד כמה הצצות חטופות, הצופים לא מקבלים הזדמנות להכיר אותו באמת. מה עשה לפני שהפך פנסיונר? מה מסב לו נחת? האם הוא שלם עם החלטתו לעלות לישראל? ולמה הוא אינו מוכן להתפשר במילימטר? הניחוש שלכם טוב כשלי. כך או כך, העובדה שכל תכליתו של מסגניו בסרט היא לייצג את "הדרך הישנה" קצת מונעת מסיפורו העצוב להדהד במישור הרגשי, ומותירה את הצופים בתחושת החמצה קלה. בתור סרט ביכורים, "עלים אדומים" בהחלט עובר את המבחן. אבל כולי תקווה שבסרטו הבא גטה יצלול עמוק יותר אל תוך הדמויות שלו ואל תוך הסיפור שהוא רוצה לספר. התוצאות צפויות להיות מרתקות.
"עלים אדומים", כתב וביים: בזי גטה. ישראל 2014
קליין וסמית ב"דירה בפריז". מקומדיה לדרמה
חייבים לדבר על קווין
"דג ושמו וונדה" הוא לטעמי אחד הסרטים המצחיקים ביותר שנעשו אי פעם, וחלק גדול מהקרדיט לכך ללא ספק נזקף לזכות הופעתו הקומית הגאונית של קווין קליין, שמגלם בסרט את אוטו, אחיה האידיוט (והפטריוט) של וונדה (ג'יימי לי קרטיס).
אך אף על פי שקליין זכה באוסקר על התפקיד, ואף על פי שהוא גם כיכב בכמה קומדיות מצליחות בשנים שלאחר מכן, קשה שלא לחוש שהקריירה שלו קצת התפספסה, שלא לומר התחרבשה כליל. בעשור האחרון, הסרטים שבהם הוא משתתף אינם זוכים לתשומת לב רבה, הסוכן שלו לא השכיל להשחיל אותו לסידרת טלוויזיה יוקרתית של אחת מרשתות הכבלים או לאחד משוברי הקופות של אולפני מארוול (הוא דווקא יכול היה להיות אחלה נבל־על), וקאמבק בסגנון מייקל קיטון אינו נראה באופק בשלב זה.
אבל קליין עדיין עובד. וב"דירה בפריז", דרמה קומית זעירה שעולה על מסכינו השבוע, הוא אפילו מספק תזכורת די מוצלחת לכך שהוא עדיין שחקן מצוין. הופעתו כאן אמנם לא זיכתה אותו בכותרות או בפרסים, אך בתור מעריץ ותיק, אני מוכרח להודות ששמחתי לחזות בו נושא שוב סרט על גבו.
קליין מגלם את ג'ים - סופר אמריקני כושל, תפרן וגרוש בשלישית שמגיע לפאריס כדי לתפוס בעלות על הבית היקר שהוריש לו אביו. הבעיה? בבית מתגוררות זקנה בת 90 ומשהו (מגי סמית, "אחוזת דאונטון") והבת שלה (קריסטין סקוט תומאס), ומסתבר שעל פי חוקי הדיור הצרפתיים, עד שהזקנה לא תמות אי אפשר לפנות אותן משם.
כך מתחיל לו מאבק מריר ומשועשע שבמהלכו מנסה ג'ים למכור את הבית בכל זאת. הוא נפגש עם מתווך מקומי ועם רוכש פוטנציאלי, ומברר אצל הרופאה של הזקנה כמה זמן, פחות או יותר, נותר לה לחיות. אך שלל סודות מהעבר שהולכים ונחשפים מכניסים את חייו של ג'ים לסחרור רציני ומסיחים את דעתו מהמשימה, ומה שהיה נדמה בתחילה כקומדיה קלילה ולא מחייבת על פערי תרבות הופך באיטיות אך בבטחה לדרמה אפלה על הורים, נישואים וכישלון.
"דירה בפריז" הוא סרטו הראשון של ישראל הורוביץ - מחזאי אמריקני ותיק ומוערך שהחליט בגיל 75 שמתחשק לו גם לביים. התוצאה אמנם מעט מנומנמת ומיושנת, אך גם מסבירת פנים ולא מזיקה. הופעתו המשוחררת והסרקסטית של קליין בהחלט מסייעת לשמר את העניין בעלילה, שלוקחת כמה תפניות צפויות למדי בדרכה אל ה"דרמה", ואילו סמית וסקוט תומאס מצידן מקפידות לספק תמיכה מהימנה ועתירת קלאסה מהאגפים.
ברור שזה רק עניין של זמן עד שהקסם של פריז יחלחל לעצמותיו של ג'ים ויגרום לו להבין כל מיני דברים בקשר לעצמו ובקשר לחיים, אך בזכות המקצוענות של השחקנים המסע לשם לפחות עובר בנעימים. בסך הכל דרך לא רעה להעביר אחר צהריים. במיוחד אם עברתם את גיל 50.
"דירה בפריז" ("My Old Lady"), כתב וביים: ישראל הורוביץ. בריטניה/צרפת/ארה"ב 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו