אבנר שלו, יו"ר מוזיאון יד ושם, מזוהה יותר מכל עם הנצחת זכרם של מיליוני היהודים שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. שלו, שנולד ב־1939 בירושלים, הקדיש יותר משני עשורים מחייו להנחלת זיכרון השואה והפך במרוצת השנים את הגוף שבראשו הוא עומד למוסד חינוכי בינלאומי מהמעלה הראשונה. עמידתו בראש יד ושם שאבה אותו באופן מוחלט לתוך העשייה החשובה, ובאופן טבעי גם הוא נערך ליום שבו לא יישארו ניצולים שיוכלו לספר את הזוועות שחוו בתקופת השואה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"אחת הסיבות שבגללן הגעתי ליד ושם היא מתוך חזון ומחשבה לטווח ארוך לקראת העידן שבו לא יהיו איתנו עוד ניצולים", הוא מספר, "הדבר העיקרי שנחוץ הוא מערכת חזקה בכל מה שקשור לחינוך. בלי חינוך אמיתי לנושא לא יתקיים זיכרון שואה משמעותי. בנינו כאן בית ספר להוראת השואה, שמכשיר מורים ומטפל בנוער ועוסק בחומרים המגיעים מהשואה ודורשים טיפול חינוכי־ערכי". החינוך, הוא מדגיש, לא יקרה מעצמו, ולחברה הישראלית, המחבקת את הניצולים, יש חלק משמעותי בכך: "הניצולים נפתחו בשני העשורים האחרונים. חל תהליך חיובי מאוד בחברה הישראלית, והם עומדים על הבמה כגיבורי תרבות, שצעירים רוצים להאזין להם. הם תרמו לנו את היומנים שלהם, ובעיקר את העדויות שלהם. יש לנו אוסף של 120 אלף עדויות שונות. זה בית היוצר. למדנו איך להיעזר בעדות כאשר הניצול כבר לא יהיה איתנו. פיתחנו כמה דרכים עם קטעים מעדויות המשתלבים בשיח שלנו. אנחנו גם מצטיידים בטקסטים שלהם. הקול שלהם הוא חיוני לנו בתהליך החינוכי. אנחנו בונים תשתיות של ידע שהן קריטיות לקראת הכניסה לתוך עולם שבו הניצולים מתמעטים, מעבדים בשיטתיות את המשמעות של זיכרון השואה לאנשים צעירים".
שלו הכניס את יד ושם לעידן הדיגיטלי בצורה מרשימה ביותר, והראיה - בשנת 2014 היו 13.6 מיליון כניסות לאתר האינטרנט של יד ושם בכל השפות, רובן מתוך 214 מדינות שונות מלבד ישראל. כיום יש ליד ושם גם אתר בערבית ואפילו בפרסית, עם כניסות רבות גם ממדינות ערב ומאיראן. "אין מדינה שלא נכנסים ממנה לאתר שלנו", מגלה שלו בגאווה, "זה מפליא ונמצא כל הזמן בגידול. הרבה נכנסים לתערוכות שלנו. אנחנו גם פעילים ברשתות החברתיות בפייסבוק ובטוויטר. ביו־טיוב יש לנו כניסות רבות בערבית. זו פעילות חברתית מצוינת".
השואה ממבט חדשני
למרות ההתקדמות הטכנולוגית, אי אפשר להתעלם מכך שהאנטישמיות נוכחת באופנים שונים באירופה ובקרב האיסלאם. נראה שלקחי השואה לא הופנמו במקומות רבים בעולם. מהם הכלים המתאימים מבחינתכם להיאבק באנטישמיות הגואה?
"להפתעתנו ולצערנו, אנחנו רואים קו עולה של ביטויים אנטישמיים באירופה וגם בצפון אמריקה. קשה לחזות את המצב. לא מכיר היסטוריון או סוציולוג שראה שזו תהיה ההתפתחות. יש כאן מצב פרדוקסלי ולכן הדברים בלתי צפויים. העניין בשואה ממשיך לתפוס מקום מרכזי בתודעה, בשיח ובמערכות חינוך באירופה. יש מכנה משותף שמדבר על מאבק נגד אנטישמיות וגזענות. כולם מבינים שאידיאולוגיה אנטישמית היא רע מכל רע ופוגעת בחברות המקומיות, אבל כנראה האנטישמיות העממית עדיין קיימת ומפעפעת. היא רואה ביהודי האחר מושא שמגלם בתוכו חלק מהרע שקיים בחברה. כמו כן, מדינות שהיו תחת השלטון הסובייטי וזכו לעצמאות מחפשות לחזק ולבטא את הלאומיות שלהן. זה בעיקר במדינות הבלטיות. הם מדברים על הג'נוסייד הסובייטי נגדם. הם רוצים לעסוק בבניית העצמי שלהם ודוחקים את הסיפור היהודי, למרות שהם לא מתכחשים לו לחלוטין. ברגע שעולה הלאומיות שוב עולה האנטישמיות. השלטון צריך להיאבק נגד זה".
שלו החל את דרכו הציבורית בקריירה ענפה בצה"ל, שבמהלכה נפצע בקרבות בחזית המצרית במלחמת ששת הימים כלוחם חי"ר בצנחנים. בין השנים 1972 ל־1974 הוצב במרכז העשייה הצבאית בתפקידו כראש לשכתו של הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, אשר לצידו פעל במהלך מלחמת יום הכיפורים. לאחר המלחמה שירת במערך החינוך של צה"ל, ואף התמנה לקצין חינוך ראשי ומפקד החיל. לאחר פרישתו כיהן שלו כמנהל מינהל התרבות במשרד החינוך והתרבות וכיו"ר המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות.
בתפקידו כיו"ר יד ושם מכהן שלו מאז 1993, ובמוקד פעילותו יזם תוכנית פיתוח רב־שנתית מקיפה, שמטרתה להכין את המוזיאון להתמודדות עם האתגרים של קיום זיכרון השואה והנחלתו במאה ה־21. בית הספר המרכזי הבינלאומי להוראת השואה, שאותו הקים כחלק מתוכנית זו, הוא בית הספר היחיד מסוגו בעולם העוסק בפיתוח תפיסה חינוכית ושיטות פדגוגיות להוראת השואה. המקום מכשיר מאות מורים מישראל ומהעולם בשנה ומחנך עשרות אלפי תלמידים, בני נוער, חיילים וקצינים. מרכיב מרכזי נוסף בתוכנית הפיתוח הוא הקמתו של מכלול מוזיאוני (ראו גם בעמוד הבא), הכולל מוזיאון חדש לתולדות השואה, אשר שלו היה האוצר הראשי שלו. המוזיאון החדש מציג את תולדות השואה מנקודת מבט חדשנית, המשלבת את סיפורם של היחידים בתוך ההקשר הכרונולוגי־היסטורי של מאורעות התקופה. פתיחתו של המוזיאון החדש במארס השנה היתה אבן דרך משמעותית בתחום הנצחת השואה בישראל ובעולם.
בלי מסרים סמויים
יד ושם הפך כבר מזמן להרבה יותר ממרכז להנצחת השואה. בשנת 2003 זכה המרכז בפרס ישראל לתרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, בשנת 2007 קיבל יד ושם את פרס יורש העצר הספרדי להרמוניה, המקביל לפרס נובל של המדינות הדוברות ספרדית בעולם. בשנה זו גם העניק נשיא צרפת לאבנר שלו באופן אישי את אות לגיון הכבוד הצרפתי. ב־2011 קיבל שלו את אות יקיר ירושלים על פעילותו הציבורית וב־2014 את עיטור הנשיא משמעון פרס.
שלו מתאר בלהט את התפקיד של יד ושם: "אני, כמייצג את המחנכים האוניברסליים, בא ואומר שיש לנו משימה אדירה לנסות לסגור את הפער שהולך ומתפתח בין הדהירה של המדע והטכנולוגיה לעומת הפיגור הגדול של המערכת האתית. אנחנו צריכים לעצב את דעתם של המחנכים, שהם אלה המעצבים את דעתם של הצעירים. הרבה מחנכים בעולם מאמינים בשליחות הזו. אנחנו ביד ושם בונים מערכת שמכשירה קאדרים של מחנכים שמוכנים להיאבק, לדרוך את עצמם כמו קפיץ בתוך החברות שלהם. מוטל עלינו תפקיד מעבר לעיסוק בתכנים המגיעים מהשואה. יש לנו 2,000 איש בכל שנה, שהם נאמנים במדינות שונות ומוכנים להיאבק נגד האנטישמיות. זה לא מספיק, אבל זה הכרחי ותורם למאבק נגד האנטישמיות. בחברות המערביות והאסיאתיות אנחנו מדברים אליהם ויש בלמים שעוצרים ומפחיתים את האנטישמיות. לצערנו, בתוך עולם האיסלאם אין בלמים כאלו".
במהלך הראיון שערכנו איתו לקראת יום הזיכרון לשואה, סיפר שלו כי הוא מחפש ללא הרף כיוונים יצירתיים כדי לקבע את זיכרון השואה ולקחיה, מכוון לגיבוש של טקסט אחיד, שיהיה בבחינת ההגדה של השואה: "החברה היהודית־ישראלית לא הצליחה לבנות את ההגדה הזו, הטקסט המוסכם על כולם. היו מחשבות וניסיונות ליצור את 'ההגדה של השואה', אבל זה עוד לא בשל. אפשר להגיע לזה. התהליך נפתח. השאיפה היא לבנות את המדרש. צריך למצוא יחד את המשמעות שלנו".
"האתגר העתידי הוא כפול", אומר שלו, "יד ושם צריך להיות בית היוצר ולהמשיך לבנות את התשתית של הידע. אסור לעזוב את זה. לקחנו על עצמנו מחויבות לאסוף את כל החומר הקיים בעולם המתועד עם אינסוף עדויות, חפצים ותצלומים. מחקר השואה יימשך עוד מאות שנה. עם זאת, הנתיב העיקרי הוא בתחום של החינוך. אנחנו צריכים לגרום לכך שבעוד 20 שנה יתקיים זיכרון שיש לו משמעות בשביל הצעירים. אני רוצה שהנינים שלי, בעוד 20 שנה, יידעו שהשואה היא חלק מנושא שבנה את העצמיות שלהם, את הזהות שלהם כחלק מחברה מחויבת, הנותנת להם משמעות. אם נשיג את זה, השגנו את היעד שלנו.
"אנחנו לגמרי פתוחים וזה הסוד שלנו. המוזיאון שלנו כל כך מצליח ונחשב לאחד המוזיאונים המצליחים בעולם כי הוא מספר טוב את הסיפור. אין לנו מסרים סמויים. אנחנו שמים סיפור בפני האדם והמטרה היא לגעת בו ולפתוח אצלו חוויה. אם הוא ייצא נפעם עם כמה רסיסי ידע, הוא ילך עם זה הלאה. המטרה היא לזרוע את הזרע. זה יוצר דבר אדיר".
צילום: דודי ועקנין ולירון אלמוג
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו