יונה אליאן, גיא לואל ואסתי זקהיים, עם עוד 14 אנשי תרבות ואנשי עסקים, יצאו לפולין, למסע שלא ביקש להנציח את השכול והרוע האנושי שהתגלה בשואה. הרב אברהם קריגר שליווה אותם (ושעומד בראש מכון "שם עולם" לחקר, חינוך והנצחת השואה) ביקש להתמקד דווקא בתעצומות הנפש ובגבורה. המסע המטלטל, שהציף בקרב משתתפיו שאלות רבות על אודות אמות מידה מוסריות וערכיות על מה שקרה, תועד בסרט "שאלות של חיים ומוות" (הערב, 21:30, ערוץ 1), שאותו ביים משה אלפי. רגע לפני שניצולי השואה האחרונים חומקים לנו מבין הידיים, ניסה אלפי להסביר שהדרך היחידה להנציח את השואה היא לא דרך החורבן והאובדן, אלא דווקא דרך סיפורי הגבורה.
דור שני
יונה: "גדלתי בבית של פליטים שלא דיברו. היו לי סבא וסבתא מצד אמא, ומהצד השני כל המשפחה נרצחה, אבל הייתי עטופה כולי במשפחה של ניצולי שואה. למה הם לא סיפרו? כי הם התביישו. קראו להם ניצולי שואה, צאן לטבח. זה לא התאים לאנשים פה, ניסו להקים פה זן חדש, צבר חדש אולטימטיבי עם הבלורית המתנפנפת שלוחם על הגבעות.
"אבא שלי בגיל 16 לקח את אחותו ונדד בכל אירופה כדי להגיע לישראל, אבל הוא לא נחשב גיבור, הוא נחשב פליט. ואני התביישתי ביידיש, התביישתי שיש להם מבטא זר והם עברו את הגיהינום שם ועברו לפה ועוד פעם חטפו. רק בגיל 40 רציתי לשמוע, אבא שלי סיפר לי את הסיפור שלו ביום כיפור ויום אחרי זה נפטר".
אסתי: "אבא שלי הגיע לארץ עם אחיו התאום בגיל 13, בדרך לא דרך מווילנה. הוא לא דיבר מעולם על מה שקרה. ביום השואה הוא היה יושב סגור מול הטלוויזיה ובוכה. מה שכן, כנראה שמנגנון ההומור עבר גם לאבא שלי והיינו יושבים ומדברים מה לעשות כשזה יקרה שוב, לא היה ספק שזה יקרה שוב, רק צריך להתכונן לזה - היינו למשל מדברים על מה עדיף, להיות שמנה או רזה במחנות, אולי רזה כי אפשר לברוח דרך הגדרות... זה לגמרי שם, אין 'אולי', זה יקרה - וצריך להיות מוכנים. כשחקנית התפתחתי דרך חוג דרמה בבית ספר, אז הייתי חנה סנש ואנה פרנק. אחרי 'עפולה אקספרס' (הסרט שבו כיכבה זקהיים) שאלתי את אבא שלי, 'נו, איך היה?' והוא אמר לי, 'חנה סנש היה מעולה'. עשיתי את חנה סנש בכיתה ט'..."
גיא: "סבא וסבתא שלי היו שניהם נשואים עם ילדים, וכשהם הבינו שבני הזוג שלהם נספו בשואה, הם התחתנו אחד עם השני והביאו את אבא שלי, שהיה בן יחיד. אנחנו ארבעה אחים, וכולם חוץ ממני עשו עד היום את המסע לפולין.
"יש משהו מאוד טרחני בדרך שבה מנסים ללמד אותנו את השואה. אלו אותם סרטים ואותן סיסמאות, 'האמא שחטפו לה את הילד', אתה נהיה אדיש לזה. מגיע יום השואה ואתה מעביר ערוץ ולא יכול לראות את זה יותר, וכשאתה מגיע לשם זה פתאום מקבל כזאת חיות, זה מקבל משמעות ואני מרגיש שחזרתי לגמרי אחר מהסיפור הזה".
המסע
גיא: "יש את העניין של האשמה. כשאתה פוגש גרמני ואומר לו שאתה יהודי, פתאום הוא מרגיש לא בנוח, סומרות לו השיערות - לפולני אין את זה. מהיום שנחתי בפולין מצאתי את עצמי מסתובב עם כיפה, היה לי חשוב להגיד להם: 'קבלו לפרצוף שלכם שאני יהודי'. אני לא יכול להסביר את זה, זאת לא היתה החלטה מושכלת בכלל, זה היה ממש רגשי. הם כאילו 'לא גרמנים ולא אחראים למלחמה הזו' וכאילו הם בעצמם קורבן, וזה בולשיט. ראיתי שם דברים מזעזעים שבגרמניה לא רואים. ראינו יער שהביאו לשם את כל הילדים של האזור וקברו אותם חיים, ערימות של ילדים. זה בלתי נתפס. זו מדינה כל כך ירוקה וכל כך פורחת והיה לי פשוט קשה, זה נורא".
יונה: "המסע הזה לא היה בסימן של קורבנות, אלא בסימן תעצומות הנפש. זה היה פיצוי מבחינתי לתחושה של העלבון שאבא שלי הרגיש כשהגיע לארץ. הבנו שכשהאישה שהלכה בשביל שבו החליטו מי לחיים ומי למוות בשנייה האחרונה העיפה את הבן שלה לשביל שלא מוביל למשרפות, זוהי גבורה. זו לא גבורה גדולה יותר ממרד גטו ורשה? הם לא היו גיבורים? זה מה שהיו צריכים להגיד לי וזה מה שהיו צריכים להגיד לאבא שלי, שהוא היה באמת גיבור. נראה עכשיו ילד בן 16 עובר את ערבות סיביר, מרמה בדרך, מציל את אחותו ומביא לה תרופות ועולה לארץ, ואז עובר את כל זה ופה אומרים לו שהוא דרעק.
"חזרתי בתחושה שיצר האדם טוב מנעוריו. אולי זה העניין שאני אישה ושאני מבוגרת יותר ומפויסת יותר, הבנתי שזו הדרך לחיות. יש משהו גם בתרבות היהודית, באנושיות שבדת היהודית, שכשאתה מפרש אותה כהלכה אתה מבין שהיא אנושית, עמוקה והומניסטית".
ישראל
גיא: "המראות האלו בפולין מחדדים את העובדה שזה המקום שלנו, אני לא מבין אנשים שחיים בחו"ל, שחיים בברלין, אני לא מצליח להבין את זה. המקום היחיד, הנקודה היחידה על הכדור הענק הזה, המילימטר היחיד שהוא שלנו זה כאן, אין לנו מקום אחר וזה נכנס גם לוויכוח הישראלי־פלשתיני. זה המקום שלנו, זה המקום היחיד שהעולם נתן לנו ואין לנו מקום אחר".
יונה: "כשחזרתי אמרתי שאני מרגישה יותר יהודייה מישראלית כי פתאום הבנתי את החיבור העמוק שלי ליהדות, לא במובן האורתודוקסי, אלא במובן השורשי של מאיפה אני הגעתי. אני מהשורשים האלה של סבא וסבתא שחיו שם בוורשה. פתאום הרגשתי את החיבור בטרבלינקה איפה שסבא וסבתא שלי נרצחו, פתאום הרגשתי קרובה אליהם. מדברים בשפה שלי, אני מכירה את השירים, האוכל אותו אוכל".
הישרדות ודור ההמשך
גיא: "לי תמיד היתה שאלה 'למה הם לא עשו משהו? איך כל כך הרבה אנשים פשוט צעדו לתוך המשרפות?' וכשאתה נמצא שם, השאלה הזאת פשוט נעלמת. הם היו הולכים בשביל ואז פשוט נעלמים, כי הכניסה היתה מתחת לאדמה. הם היו מגיעים לאולם מתחת לאדמה, שם היו תאי הגזים, שם הם היו מתפשטים ואז היו מעליות שמעמיסים את הגוויות לשש משרפות. אפילו באולם שממנו עלו למשרפות היו מסמרים על הקיר עם מספרים, ואמרו להם לזכור באיזה מספר הם תולים את הבגדים כדי שבדרך החוצה יוכלו לקחת את הבגדים".
אסתי: "אתה אומר לעצמך גם עכשיו - כל האיומים הכלכליים האלה שמרחפים מעלינו, איראן, אנחנו קמים? אנחנו זזים? אתה מצליח לשכנע את עצמך שהחיים יהיו בסדר ושאתה תצליח לעבור את זה, אתה לא קם ועוזב. מישהו בורח מפה? אף אחד לא בורח מפה".
יונה: "צריך לחבר את הדור הבא אל התרבות ואל השורשים, לזכור מאיפה באנו. חזרתי עם מודעות שאחד הדברים שמוטלים על כל משפחה בדור שלנו זה לשבת מול הילדים שלנו ולספר להם מה התרבות שלנו. כל הרצון של המדינה לייצר תרבות חדשה, זה לא ייתכן, אין תרבות אינסטנט. אם נגלה מחדש את ההיסטוריה ואת התרבות שלנו, נהיה עם טוב יותר ואנשים טובים יותר".
הסרט "שאלות של חיים ומוות" ישודר הערב בשעה 21:30 בערוץ הראשון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו