זוהי שעתן של הנקניקיות. כמו טביעת אצבע לאדם, כמו פסים לזברה, ככה מסעדות מבקשות לעצמן את הנקניקייה האחת שתהיה מזוהה רק איתן. קצרה או מוארכת, מבושלת או צלויה, היא מתפקעת בפה לטעמים שהם רק שלהן, וכל שף שרקוטייר מנקנק את הנקניקייה שלו או פונה לגורמים חיצוניים כדי שיעצבו אחת בשבילו. רצוי בהשראת המטבח הגרמני או הצרפתי. והארץ מלאה נקניקיות בוטיק יומרניות ברובן.
גם לרשת מוזס יש עכשיו נקניקייה משלה, רק ששם השתדלו בכיוון אחר לגמרי. בינתיים היא זמינה רק במוזס סטיישן, סניף חדש שנפתח בקצה הצפוני של רחוב דיזנגוף. הוא קטן משאר המסעדות, בשטח ובהיקף התפריט, והמטבח שלו נחלק לשניים: החלק שמשרת את המקום והחלק השני, שמוציא שליחויות באריזות קרטון יפהפיות. המודל הזה הוא שאמור להפיץ את דברה של הרשת התל-אביבית לערים אחרות בארץ.
מדובר בנקניקייה שבאה מהרחוב, ומצליחה לספק געגוע לנקניקיות הנמכרות בעגלות של שדרות ניו יורק. אלה הנמכרות בתוך לחמנייה רכה ומוארכת, שאני מתה עליהן עם שפריצן של חרדל, אולי קצת כרוב כבוש, ולאכול מהר, כי בחוץ קפוא והרעב גדול. נדמה כי מישהו במוזס אכל הרבה כאלה בדרך ליצירת ההוט דוג שלהם.
יפה והומה במוזס סטיישן, והתפריט רשום כולו על לוח שאחת לכמה זמן מסתובב, משחק אותה לוח רכבות, מחדד את מקורות ההשראה של המעצבים. צעירים ממלאים את המקום, ועוד מעט יהיה חצות ואז יגיע הנוער. רשת מוזס מציעה בשעות הלילה דילים באזור ה-30 שקלים להמבורגר עם תוספת, מה שהופך את המקום לחבר הכי טוב של תיכוניסטים במוד של הפסקה ושל חיילים ברגילה.
אני רוצה קסדייה. מנה פרחית שאני מחבבת מיומו הראשון של המקום. מדובר במין טוסט טורטיות. יש ורסיה אחת שבה גבינת צ'דר נמסה בין שתי הטורטיות יחד עם בצלים מתקתקים ויש את זו עם הגאודה וההאם, שאותה אני מחבבת יותר.
אבל בסטיישן אמרו לי לא. הקסדיות שייכות לחלק שלא נכנס לתפריט המצומצם. לכאן הגיעו המנות שיודעות לתקתק עניינים במטבח. אז הזמנו נאגטס עוף, קלמרי פריך, ארט בורגר ומיני מי, טרילוגיית המבורגרים קטנים בגודל של ארבעה ביסים, גודל שאני מחבבת. מכולם העדפתי את ההמבורגר הקלאסי, זה העשוי מבשר בקר בלבד ושוכב בתוך לחמנייה קטנה שהלוואי ולא היה עליה שומשום, עם עגבנייה, בצל, מיונז וחסה. הכי בסיסי שיש.
על הארט בורגר, מנת השלאגר של המקום, אני לא מתה. אחד ההמבורגרים הכי מוערכים בארץ לא מעיר לי את הפה. עניינים של טעם. מדובר בתערובת של כבש, עגל ובקר ואני חושדת שהיא נוצרה בהשראת הקבב הבולגרי, מטבח המוצא של אבי קונפורטי, השף המייסד.
כבר שנים שהוא לא מתהלך במטבחי הרשת, אבל מרגישים אותו חזק. אלוף תפריטי הקונספט והחריף-מתוק הותיר אחריו מורשת של רטבים מורכבים, שבהם חריף ומתוק נפגשים בעוצמות ובמרקמים שונים, מארחים בתוכם איזה חמוץ או מריר לא שגרתיים. יש משהו ממכר בטעמים האלה שהולך טוב עם אוכל מטוגן, עם מצב רוח לג'אנק במיטבו. המתוק-חריף הזה מושך לעוד ביס גם אם לא מתכוונים, הולך טוב עם שתייה ועוד יותר עם התוצאות שלה. אין על הטעמים האלה להשקיט רעב של הנגאובר, שבו גוף בירידה מתחנן לסוכר שיחזיר לו את החשק לחיות.
אני לא יודעת איך הנקניקייה הניו-יורקית שלהם תשרוד שליחות. גם במוזס אין מי שיגיד. כל עניין המשלוחים הוא חדש לרשת הזו, אבל אם יש בכם געגוע לטעם הזה שווה לקפוץ לשם, לרכוש אחת, וכל עוד יש קצת חורף בסביבה, לצאת לרחוב ולאכול אותה בעמידה, עם שפריצן חרדל, כרוב כבוש והו מאמא, איי לאב אמריקה.
איפה? דיזנגוף 293, טלפון 9449 *
מתי? כל יום בשעות 24:00-12:00
כמה? בינוני, אלא אם כן תגיעו אחר חצות ואז זה זול
סיפור אהבה לשוקולד
"מבעד לחלון בית הקפה שלנו אני רואה אותך עורמת חמאה וריבה ושמנת טרייה על מאפה של זהב, ממש כמו שאהבנו, מגישה אותו לפיו ומוכיחה לי שוב שרומנטיקה היא האינטימיות הכי המונית בעולם". ככה, באותיות אדומות, כותב עודד ברנר בין הכותרת למתכון לסקונס שוקולד צ'יפס חלב.
עכשיו בוקר ואני במיטה עם שוקולד: "סיפור אהבה", הספר שברנר יצר יחד עם יונתן פקטור. אולי בערב האף שלי יצליח להחליף את ריח הדיו בריח שוקולד מהזיכרון. 65 מתכונים מהאוסף של מקס ברנר. ברנר כתב אותם. יונתן עיצב וצייר.
זהו ספר כבד, הנייר עבה, מדבר עד הסוף את היצירות של ספקטור שמספר את השוקולד בכרזות מקסימות. כמעט בכל מתכון, בין הכותרת לרשימת המצרכים, יש מילים באדום. סיפורים קצרים, מחשבות, תיאורים. אני אוהבת את המילים של ברנר. כשאני הולכת עם הילדים לשבת במסעדה שלו והם מזריקים לתוך הפה שוקולד חלב או מצפים ארטיק בסוכריות קטנות, אני שותה אספרסו כפול וקוראת אותן בחוברות שמגיעות אל השולחן.
זה התחיל ב-95', אז הם היו שני שותפים, מקס פיכטמן ועודד ברנר, שפתחו חנות קטנה וריצפו בפרלינים ובטבלאות משובחות את הדרך למהפכת השוקולד בארץ. פתאום אפשר היה לקנות כאן שוקולד טרי בטעמים מצוינים שנרקחו בראשים סוערים. מקס וברנר יצרו שוקולד בהרבה הומור ובתשוקה גדולה. הם הדפיסו עליו ציורים בצבע, לחג האהבה יצרו ביצה משוקולד שצריך להעביר מפה לפה בנשיקה ואת הכל נתנו באריזות שאף אחד לא ירצה לזרוק.
מקס וברנר הפכו לשם אחד של איש משוקולד שהמשיך ושמר על השם שלו גם אחרי ששני השותפים נפרדו. הוא המשיך לחיות ולבנות לו עוד בתים בארץ ובחו"ל. "שוקולד: סיפור אהבה" הוא ספר המתכונים הראשון של איש השוקולד, מקס ברנר.
"ספר מתכונים פשוט, כמו כל ספר מתכונים אחר, מלא בזיכרונות וברגשות ובמקומות ובתאוות שאת כולם אני בולע, לועס בשלווה לתוך עצמי וכך לאורך השנים הופך לאט להיות אני", ככה מסכם ברנר על הכריכה האחורית את אחד מספרי הבישול היפים שנתקלתי בהם. אחד שתרצו לשמור רחוק מהמטבח כי קשה לדמיין אותו עם כתמי קקאו ושפריצים של שמן או חלב.
המתכונים ברורים, מציעים מנות לא שגרתיות מחיים של איש שוקולד אחר ומיוחד, שנולד לפני יותר מעשור עם קרחת, עגיל והמון סיפורים לאכילה, לקריאה ולציור.
שוקולד, סיפור אהבה: עודד ברנר ויונתן פקטור
הוצאת פן וידיעות ספרים. 128 שקלים
