לא מחכים לגלגול הבא

היה זה רגע מחשמל. ישבתי בבית שלי, לא רחוק מפאריס, וסוף סוף הבנתי שצדקתי. ברגע הזה החלטתי להמשיך את הדרך לגילוי הזהות שלי", כך מספרת דורין קרבחל (59), עיתונאית של "הניו יורק טיימס" בצרפת, על הרגע שבו נודע לה שבוודאות יש לה שורשים יהודיים עמוקים. זה מסע שהחל בתחושות כנערה בקליפורניה והסתיים כעבור כמה שנים, לאחר שהשלימה חיפוש של 16 דורות בעץ הגנאלוגי שלה. היא גילתה אז שהיא שייכת למשפחת אריאס דווילה המפורסמת, שהמירה את דתה לנצרות, כמו משפחות יהודיות רבות בתקופת האינקוויזיציה - האנוסים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

זו לא תגלית של מה בכך. אנו מדברים על חזרה בזמן עד למאה ה־15 והמאה ה־16, כשהשם אריאס דווילה היה מהבולטים בספרד. דייגו אריאס דווילה, למשל, היה יועצו של המלך חוסה השני מקסטיליה ושל הבן אנריקה הרביעי. היה גם את חוסה אריאס דווילה, שהיה בכלל הבישוף של העיר סגוביה - הראשון להכניס את הדפוס לספרד. והרשימה ממשיכה עם איזבל אריאס דווילה, אשתו של הכובש חואן ואסקז דה קורנדו, המושל הראשון של קוסטה ריקה - המדינה שממנה הגיעה משפחת קרבחל.

דורין נרגשת מעצם העיסוק בסיפור. גילוי הזהות היהודית חשוב לה הרבה יותר מעצם השייכות למשפחת אריאס דווילה. התחושות של דורין כנערה, לגבי יהדותה, התחלפו בשאלות כשהיתה כתבת צעירה בניו יורק. "כעיתונאית, לאחר אסון 11 בספטמבר, בכל מקום שאלו אותי על שם משפחתי. 'את יודעת שיש לך שם יהודי', אמר לי רב אחד במהלך ביקור בפילדלפיה".

היא החליטה אז שעליה להכיר את סיפור משפחתה, למעשה את סיפורה שלה, ולכן נסעה עם בעלה לארקוס דה לה פרונטרה, שבספרד. היא פגשה שם מקרוב את ההיסטוריה של ספרד ההיא והתלהבה. היא אף כתבה על החוויות המיוחדות שעברה שם בספר מוצלח בשם "The Forgetting River" ("נהר השכחה").

כעת לראשונה היא מבקרת בישראל - לא ככתבת, אלא כצאצאית של אנוסים. הצטרפו אליה כ־300 אנשים, מהארץ ומרחבי העולם, כדי להשתתף בכנס מיוחד שנערך בנתניה, ושנושאו: יהודים שהמשיכו לשמור על דתם בסתר, כדי לשרוד בספרד ובפורטוגל. הם מבקשים להשמיע את קולם, כ־500 שנה אחרי, בניסיון להתחבר מחדש לדת ולתרבות היהודית.

"קיבלו אותנו מאוד יפה. אני מרוצה", היא אומרת ומעבירה מסר לכל הישראלים: "אתם חייבים להבין אותנו. אנחנו חוזרים הביתה. חלקנו חילונים, חלקנו דתיים, אך כולנו באים עם הרבה אהבה וחיבה לעולם היהודי". דורין גם מודה, בהתרגשות, שליבה נחלק לכמה חלקים: "צרפת היא הבית של משפחתי, ארה"ב היא הבית של הוריי, ספרד היא הבית של ליבי - ואני מקווה שיום אחד ישראל תהיה הבית של עתידי".

מקרטחנה ועד הוואנה

ויש גם מי שישראל היא כבר ביתו. אריה בן אברהם (57), יליד קרטחנה שבקולומביה, שבא לעולם ונקרא בשם אריאל ספאטה בורקס. "מהצד של אמי יש לנו שורשים יהודיים", הוא מספר. "לא הענקנו לזה חשיבות רבה מדי, כי משפחתי אינה דתית אלא בעיקר אינטלקטואלית".

אריה עבר תהליך מדהים שהתחיל ב־1996: "ביקרתי בישראל ועשיתי את הסיור המסורתי במקומות הקדושים לנוצרים, למוסלמים וליהודים. כשהגעתי לכותל הרגשתי חיבור מיוחד למקום. משהו מאוד יידי שעדיין קשה לי להסביר. אף שבהתחלה לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, לאט־לאט ההרגשה הזאת של החיבור התחזקה".

בשובו מישראל, לשיקגו שבה חי 20 שנה, הוא נכנס לראשונה בחייו לבית כנסת. שם הסבירו לו שבבית שלו מתקיימים מנהגים של יהודים. "זה התחיל אצלי תהליך איטי", הוא נזכר. "הייתי חילוני לגמרי, אבל הרב אמר לי שעם הזמן אגלה את הרוחניות. זה החזיק שנה, ולאחריה עזבתי את בית הכנסת והשארתי בצד את כל הנושא הזה".

אך החיבור שחש אריה לא הירפה ממנו. זה קרה בצל המלחמה בעיראק ב־2003, שלמעשה סייעה לו לחזור לשורשים. "הרגשתי שאני חייב לנסוע שוב לישראל. אני זוכר שבשדה התעופה כולם עזבו את המדינה ואני הייתי היחיד שהגיע. אנשים לא האמינו ושאלו אותי: 'אתה כזה משוגע כדי להגיע לישראל באמצע מלחמה במזרח התיכון?' עניתי בפשטות: 'אני חייב להיות שם'".

רגש חזק של חיבור. אריה בן אברהם

למרות תחושת השייכות ההולכת ומתחזקת, התהליך המשיך לא להיות קל עבורו. "רציתי רק להגיע, להתחתן עם יהודייה ולחיות בתוך העם היהודי בצורה לא רשמית, אבל הרב משיקגו אמר שאני טועה בגדול, ושהדרך היחידה לחזור לשורשים ולחיות בישראל - היא להתגייר". אז בן אברהם הלך עם עצת הרב והשלים ב־2006 את תהליך גיורו. כיום הוא חי כחרדי בירושלים, ומספר בהתרגשות על שהותו בצפת במשך ארבע שנים, שם חקר את המסורת החסידית של הרבי מלובביץ'.

אחרי השיחה עם אריה אני פוגש את ג'ני מילגרום, מומחית לחקר גנאלוגיה, עדות אישית לסיפור המדהים של צאצאי האנוסים. "ישראל חייבת לדעת יותר על הנושא הזה, ובעיקר להפגין רגישות רבה יותר כלפי מי שאנחנו. פרופסורים ומומחים לומדים עלינו, אך לדעתי הם חייבים לחלץ אותנו מהספרים ומההיסטוריה", היא טוענת.

ג'ני נולדה למשפחת מדינה־ראמוס בהוואנה, קובה, אך בגיל צעיר עברה למיאמי, שם התחנכה בבית ספר נוצרי. "בתוך תוכי תמיד הרגשתי שאיני נמצאת בסביבה שאני חייבת להיות בה. הרגשתי קשר לעם היהודי. לא ידעתי שאני יהודייה, אבל הרגשתי משיכה עזה לעם הזה. אי אפשר להסביר את זה במילים, אבל ידעתי שאני מרגישה יותר בנוח ובטבעיות בסביבת יהודים".

התחושה הזאת הובילה אותה לחקור את הקשר המיסטי שלה ליהדות. היא מצאה אותו בגיל 28 והתגיירה, למרות שסבתה הזהירה אותה: "חשבתי שהיא אמרה שהגיור הוא דבר מסוכן, משום שהיא חושבת שאלך לגיהינום, אבל היא התכוונה לכך שמאוד מסוכן להיות יהודי בעולם בימים אלו".

נראה שסבתה אמרה את הדברים מתוך ניסיון אישי, לפחות לפי האנקדוטה הבאה, שאותה ג'ני סיפרה עשרות פעמים (ועדיין מתרגשת ממנה): "כשסבתי הלכה לעולמה, אמי נתנה לי שני דברים שקשורים ליהדות - מגן דוד וחמסה. רק אחרי שקיבלתי את שני הדברים האלה הבנתי באמת מאיפה אני באה".

לג'ני חשוב להדגיש שצאצאי האנוסים הם לא טרנד שצץ בשנים האחרונות, אלא משהו שורשי ועמוק, שאנשים רבים עדיין אינם מבינים. היא עצמה הקדישה עשור לחקר העץ הגנאלוגי שלה. "הצלחתי לחזור 12 דורות מהצד של אמי; תעודות לידה ופטירה וגם 40 צעדים שהאינקוויזיציה נקטה מול משפחתי".

"לא רעים, פשוט שונים"

הכנס היה מוצלח, ומי שמאוד מרוצה מכך הוא סלומון בוזגלו, מנהל המכון לחקר יהדות ספרד והאנוסים של המכללה האקדמית בנתניה. עם זאת, הוא חושב שהמשימה טרם הושלמה. "זו דרך לעשות צדק עם יהודי ספרד. תופעת האנוסים חייבת להיות מוכרת בישראל. בכנס אנשים הצליחו לספר על כל תנועות ההגירה ועל הזהות הכפולה של קהילות שלמות שהצליחו לשמור על יהדותן בסתר".

בוזגלו מוסיף שהצעד הנדרש כעת, לדעתו, הוא להרחיב את הידע בנושא: "הצעירים הישראלים לא מכירים את סיפורם של האנוסים. ברצוננו לאפשר להם לנסוע לספרד ולהכיר את התרבות היהודית, לארגן סיורים כמו שעושים בפולין. אני מקווה שנקבל את תמיכת הממשלה - זה מאוד חשוב".

עוד הוא מציין כי "מה שאני לוקח מכאן זו התשובה החיובית והנלהבת של אנשים כדי להגיע הנה. הם הגיעו מספרד, מפורטוגל, מאיטליה, מקנדה ומרחבי אמריקה". כמו כן, הוא מבקש להבהיר שעבור צאצאי האנוסים אין מדובר כעת בתהליך של גיור, אלא ב"חזרה ליהדות".

שותף חשוב וותיק בכנס היה הרב מדיירוס, רבה של קהילת נאטאל שבצפון־מזרח ברזיל. "המציאות של האנוסים מרשימה, אך זו גם טרגדיה שליהדות הרשמית קשה מאוד לקבל את היהודים החוזרים", אומר הרב ומכוון את המסר שלו: "מדינת ישראל חייבת להכיר ביהודים האלה. ספרד ופורטוגל יזמו חוק כדי לקבל בחזרה את צאצאי הגירוש, אך בשביל הרבנות בישראל הם לא יהודים".

המילים האלה נאמרות בשבוע מאוד סמלי. ב־31 במארס 1492 המלכים הקתוליים, פרננדו ואיזבל, חתמו על צו גירוש היהודים מהממלכה. תאריך זה חרות בזיכרונם של אנון בריוסו (63) וחוסה מנואל לאוריירו (60), שהגיעו לכנס ממדריד. הם זוג לחיים וגם לחקר צאצאי האנוסים.

יותר מכך, הם בני אנוסים גאים, שמנסים להבהיר לספרד של היום מי היו הספרדים שהוכרחו לפני זמן רב להתנצר, אך המשיכו לחיות כיהודים. "בכנס דיברתי רק בספרדית, אומר חוסה מנואל, "כי בשיחה על האנוסים אני יכול לדבר רק בשפה הזו. זה בא מהלב והחלק האקדמי נשאר בצד".

בעקבות 11 בספטמבר. דורין קרבחל

חוסה מנואל חוזר עד למלחמת ששת הימים, לרגע מכונן בחייו, בגיל 12, שסימן עבורו את היותו שונה מחבריו במדריד של שנות ה־60. הטלוויזיה בביתו היתה דלוקה ועסקה במלחמה בין ישראל לערבים. המשפט שנצרב בזיכרונו, ושעליו חזר על רקע התמונות ששודרו, היה: "הולכים לזרוק את היהודים לים".

סבו, שלדבריו מעולם לא היה אדם אלים, סטר לו בעוצמה וצעק עליו: "אתה משוגע! אני לא רוצה לדבר איתך. אנחנו יהודים וחייבים לעשות מה שביכולתנו כדי שמה שאמרת לא יקרה". חוסה מנואל היה בהלם ולפני שהספיק להגיב לדברים, סבו הוסיף ואמר לו שאסור לו להגיד לאיש שהם יהודים.

"כשהייתי ילד", אומר חוסה מנואל, "חשבתי שהמנהגים שקיימנו היו משהו רגיל שעושים בכל בית, אך זה לא היה כך, ולא יכולתי לספר עליהם מחוץ לבית". לשאלתי ממה נבע הפחד הזה, הוא מתקשה לענות: "זה פחד עתיק. גדלתי עם הידיעה שאנחנו משפחה שונה. לא יותר טובים ולא פחות טובים. פשוט שונים".

זוגתו אנון חוותה דברים דומים בילדותה בספרד. היא גדלה בריינוסה, אזור תעשייתי במחוז קנטבריה. "הבית שלי היה מיוחד מאוד, וכל החברות שלי רצו לבוא אלי כי הן ידעו שזה משהו שונה. בביתי תמיד התנגנה מוסיקה והיתה אהבה לתרבות. זו ירושה שתמיד היתה נוכחת במשפחה והערכתי אותה מאוד. בשלב מאוחר יותר הבנתי שזה קשור לדנ"א היהודי". למרות דבריה, אנון היא בת למשפחה קתולית אדוקה, ואולי היא הרגישה שונה בזכות סיפורי התנ"ך המרתקים שנהגה לספר סבתא רבתא שלה.

הזוג הספרדי־יהודי מבקש גם הוא להעביר מסר לישראלים, רגע לפני שיטוסו בחזרה למדריד. תחילה חוסה מנואל: "אתם חייבים להבין שיש הרבה ענפים ביהדות, שעדיין חיים, למרות שעברו מאות שנים. זה חשוב לישראל, כי אנחנו אנשים שתומכים בה בלי לבקש דבר בתמורה".

אנון מוסיפה: "הישראלים צריכים לדעת שאנחנו באים ממדינה אנטישמית. צריך רק לבדוק מה קיים במילון הספרדי (המילה 'מרנוס', שמשמעה אנוסים, נחשבת עדיין למילת גנאי; ס"א). מה שמצחיק ועצוב גם יחד, שזו מדינה אנטישמית, אבל בלי יהודים - הם כמעט שקופים בספרד".

ואם לסכם את כל מה שביקשו להגיד המשתתפים בכתבה: האנשים האלה מבקשים לא רק לגלות מחדש את מורשתם, אלא גם לדפוק על הדלת של ישראל - לחבק את העבר, כדי לחיות את העתיד.