ממלכתי־עדתי

המימונה, חברים, מגיעה אלינו השנה בעיתוי די מוזר. לא על התאריך אני מדבר, כמובן. כמו תמיד, גם הפעם היא תקפוץ עלינו, שמנונית ושמחה, בדיוק עם תום הפסח. אבל בואו לא ניתמם, משהו קרה השנה. הבחירות הללו היו עדתיות כאילו סאלח שבתי זה עתה ירד מהאונייה. משהו התפרץ כאן, ואני לא מדבר על חגיגה של טיפוח זהות וחקירת שורשים, אלא על עדתיות עוינת ופרנואידית. היו מפלגות שניהלו קמפיין עדתי ללא כחל וסרק. היו שניסו להתחכם ולטשטש את הגזענות השורשית שלהם במסווה של דיון ענייני בסוגיית "הישראלי המכוער". והיו כאלה שהשד הגזעני השתחרר מהם עם פרסום תוצאות האמת - סתם כי היה צריך להאשים מישהו. אני לא זוכר דברים כאלה, בטח שלא בעוצמה הזאת. האם העלינו על דעתנו שבשנה ה־67 למדינת ישראל עדיין נזכה לשמוע פנינים מן הסוג שמלווה אותנו בחודשים האחרונים? לא חושב. תגידו אוי ויי זמיר או אללה יסתור, סמאללה או רחמנא ליצלן - חורף עדתי היה לנו כאן.

על זה אני מדבר כשאני מצביע על המימונה הנוכחית שבאה בעיתוי בעייתי. כי, אם יורשה לי לצפצף לרגע על הפוליטיקלי־קורקטיות, העדה הכי "עדתית" שיש היא עדת חוגגי המימונה. בואו נעשה תרגיל פשוט. קחו נא את הביטוי הפופולרי עד מאוד "אצלנו בעדה". זהו ביטוי חביב, רווח, ואפילו די לגיטימי. כעת נסו לדמיין אותו נאמר בשלל מבטאים. שימו אותו בפיה של דודה רומניה, שכן עיראקי או נהג מונית פולני. רואים??! זה פשוט לא עובד. "אצלנו בעדה", בתשעים אחוז מהמקרים, הוא משפט מרוקאי. לדעת רבים, אפילו השד העדתי בכבודו ובעצמו הוא מרוקאי מצד האמא. הבקבוק שממנו הוא נוהג להגיח, הוא - איך לא? - "ערק איילות". 

בילדותי לא חגגנו שום מימונה. את פרשת בר המצווה שלי קראתי בנוסח אשכנזי, שאבא ז"ל התעקש לקרוא לו "נוסח ישראלי". או "נוסח בני עקיבא". בית הכנסת "שלנו" היה בני עקיבא כזה בעצמו. בחגים לפעמים היינו הולכים להתפלל "אצל הספרדים" - כמו שקראו לזה אצלנו. כבר אז, מסתבר, חשבנו שאצלם זה עדתי, וישן, אבל אצל האשכנזים זה הכי קרוב לאוניברסליות. והכי חדש. 

אבא מחק את המבטא. לא חי"ת, לא רי"ש ולא עי"ן. לא ידעתי איך עשה את זה, ועד היום אינני יודע לחבר שתי מילים במרוקאית. כיוון שהמשפחה שלי עלתה לארץ בשנות העשרים, ואבי כבר נולד בארץ, חשבתי לי לא פעם שככה זה הולך להיות אצל כולם. רק עניין של זמן. תנו להם 30-20 שנה והזהות נמחקת. כל מה שיישאר זה הדג האדום והחריף ושרידי הניגון המתוק של הקידוש. אני שמח כל כך שטעיתי. מי היה מאמין שהמימונה תנצח את 1 במאי?

•   •   •

עברו שנים ופתאום אני מוצא את עצמי בחתונה של חבר. התזמורת שניגנה היתה הכי אותנטית שאפשר, וההורים שלו הסתובבו שם המומים ולא הבינו מה קרה לילד ולמה הוא מתעקש להחזיר לעולם את כל מה שהם התאמצו כל כך להיפטר ממנו. באותה תדהמה, פחות או יותר, הגיבו ההורים שלי בשנים שבהן חבשתי את כובע הברט. בני כבר יכול היה לבחור באיזה נוסח הוא ירצה לקרוא את פרשת בר המצווה שלו. הוא בחר לקרוא בתורה בנוסח האנדלוסי, ואת ההפטרה בנוסח האשכנזי של בני עקיבא, וליבי ניתר משמחה.

לקח לנו זמן להבין את המובן מאליו. זה לא בריא לאף אחד שציבור שלם מתרגל לחשוב שכל מה שהוא צריך לעשות זה למחוק ולקבור עמוק באדמה את כל מה שהוא הביא איתו. זה אינטרס של החברה כולה שכל עדה ושבט ירגישו שהם מוזמנים לתרום משלהם, ולא רק דם. אגב, על הרטוריקה הזאת קפץ אריה דרעי כשהטיח בלפיד "מי אתה שתשקם אותנו". היו ימים שכל העדה היתה מועמדת לשיקום. לכן "משקמים" עיירות פיתוח, ואילו לקיבוצים "מוחקים חובות". לעולם לא להפך. דרעי ידע יפה יפה למה הוא לוחץ וקופץ דווקא על המילה הטעונה הזאת.

לאחרונה אני חוזר וטוען שהמימונה היא מצעד הגאווה של יוצאי צפון אפריקה. היו ימים שעדיף היה להישאר בארון. לעשות משהו עם שם המשפחה ועם המבטא. להרחיב עד אין קץ את גבולותיה של צרפת. בטח שלא ללמד את הילדים לדבר בחי"ת ועי"ן. שהם לפחות לא ייאלצו לשמוע לעולם משפטים בלתי נסבלים כמו: 

"דווקא ממש לא רואים עליך".

"זה יפה שהוא מגיע להישגים כאלה, היית מאמין שהוא מרוקאי?"

"תגיד, בר־גיל זה בעצם אברג'יל, לא?"  

"היי, לא ידעתי שיש לכם מנקה... אה, זאת אמא שלך".

בשנים האחרונות זה השתנה לבלי הכר. בני העדה מתייחסים אחרת לזהותם. זה קרה, בין השאר, בזכות המיתוג של המימונה שהפכה לחג לאומי. עם או בלי קשר לזה התחילו פתאום להזכיר את שם התואר "מרוקאי" גם בהקשרים של ארכיטקטורה, עיצוב ומוסיקה, ולא רק בהקשרי הגזר המרוקאי והדג המרוקאי. מילים מתוך השפה הפנימית של יהודי צפון אפריקה התחילו להשתלב בעברית הישראלית. אפילו פסיקת ההלכה של רבני מרוקו התחילה לעורר עניין. ובצדק רב. צעירים מהדור השני והשלישי לעלייה זקפו את קומתם. הפסיקו לשנות בכזאת בהלה את שמות המשפחה. רבים מחזירים את השם הקודם, בתוך סוגריים או מחוצה להם. 

אבל אז הגיעו החודשים האחרונים, והבהירו שלא כולם מקדמים את השינוי הזה בברכה ולא על כולם עבר השינוי הזה בכלל. צריך להיות תמים מופלג כדי לחשוב שמישהו שינה את דעתו ברגע שפורסמו התוצאות. כל אלו ששלחו לעבר תושבי הדרום ועיירות הפיתוח כינויי חיבה כמו "ניאנדרתלים" ו"בבונים" חשבו כך תמיד. מי ששלח להם איחולים מפלצתיים מאחל להם בדיוק את אותם איחולים כבר שנים. התפרצות הזעם רק שיחררה הכל החוצה. היא הבהירה עד כמה ארוכה עדיין הדרך. עד כמה עמוקה יכולה להיות הדעה הקדומה. והיא הבהירה שוב עד כמה האנשים האלה לא היו ולא יהיו לעולם אנשי שלום. כי מי שחושב כך על בני דור שלישי לעלייה, ברור לגמרי מה הוא חושב על שכנינו הערבים. ניצחון המימונה על 1 במאי הוא, בין היתר, שרטוט מחודש של מתווה עתידי לשלום.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו