סביב שולחן הטעימות בחדר האחורי של מסעדת הבסטה בתל אביב היו מסודרות רביעיות של כוסיות. לכל אחת מהן נמזג ברנדי ממקור שונה. את מוצאו של הראשון היה קל מאוד לנחש. היו לו צבע כהה וריחות מתקתקים שלא באמת התחברו למרקם הקליל והגס שלו. "ברנדי ספרדי", רשמתי לעצמי והמשכתי לטעום.
אל שתי הכוסות הנוספות נמזגו משקאות בהירים יותר בעלי ריחות מעודנים של שקדים, פרחים ושוקולד ומרקם נעים שהשתלב יפה בנוכחות אלכוהולית עוקצנית.
"קוניאק מצרפת או ברנדי טוב מאוד", הימרתי ועברתי לכוס הטעימה הבאה. היה בה משהו שונה לגמרי. משקה בעל ריחות מסקרנים של פירות יבשים מתוקים, שוקולד ועשבי תיבול, מרקם עשיר ומחוספס מעט וסיומת יבשה וארוכה. לא היה לי ספק שזה הברנדי של יובל הרגיל, המכונה ג'וב, ואחרי שנחשפו הבקבוקים שמחתי לגלות שלא טעיתי.
קוראים לו יוליוס השישי. הוא זוקק מענבי בציר 2008, התיישן במשך שש שנים בחביות עץ מאזור לימוזין - חביות המשמשות בדרך כלל ליישון מסורתי של קוניאק - ובוקבק מחבית אחת ויחידה, והוא גם כשר. את מזקקת יוליוס, הממוקמת בגליל המערבי, אני מלווה ממרחק מה כבר כמה שנים.
ג'וב זיקק במשך כעשור את החוויות, הסקרנות, האהבה והידע שלו לביקורות אוכל ויין במגזין "טיים אאוט תל אביב", כך שיצא לנו להיפגש לא מעט בטעימות ובאירועים. לחלקם אפילו נסענו יחד בטנדר הלבן שלו, שבשנים האחרונות עמד בו תמיד ריח מעורר צימאון של גפת ענבים - השאריות המוצקות שנותרות לאחר הסחיטה בתהליך עשיית היין.
ג'וב, שהפסיק לכתוב ביקורת כאשר מזקקת יוליוס הפכה למציאות, הקים את המזקקה בשנת 2006 עם חברו דן יואלי ז"ל, מדען, ממציא ומזקק. המטרה של השניים היתה ייצור תזקיקי פירות ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, תוך כדי הקפדה על תהליכי ייצור טבעיים וידניים, בלי קיצורי דרך ובלי תוספות של חומרי טעם וריח, ממתיקים או צבעי מאכל.
המוצרים הראשונים של יוליוס, שנחשפו לקהל הרחב לפני כשנה, היו "בלאנק דה גלילי" - גראפה שנעשתה מגפת של כמה זני ענבים לבנים, ברנדי פרחוני ומקסים שזוקק מענבי פינו נואר; "מאר דה גלילי" - גראפה שהתיישנה בחביות עץ; וקרופניק - ליקר דבש שמקורו במזרח אירופה. היו טועמים שהעדיפו משקה אחד על משנהו, אבל לאיש לא היה ספק כי מדובר במוצרים איכותיים, נקיים וטעימים, שמצליחים לשמור על אופיים הייחודי של חומרי הגלם.
ההכרה באיכות של יוליוס מתחילה בזמן האחרון לחצות את גבולות הביצה המקומית. לפני כחודש זכה "מאר דה גלילי" במדליית כסף מכובדת במיוחד בתחרות הכהילים של ברלין, לצד מותגי על דוגמת ג'וני ווקר, דיואר'ס ואברפלדי. נוסף על כך, נבחר המשקה לתזקיק בסגנון גראפה הטוב ביותר בתחרות.
אחרי מהפכת האיכות של היין הישראלי, ששורשיה נטועים בשנות השמונים של המאה הקודמת, ופריחתן של מבשלות הבירה הקטנות, המאפיינת את העשורים האחרונים, נראה כי ישראל מוכנה לשלב הבא - מהפכת הזיקוק. ברמת הגולן, בגליל המערבי, בתל אביב ובמקומות נוספים מזקקים בימים אלה ממש וויסקי, ג'ין, ערק, ברנדי ומשקאות נוספים, לא במזקקות פרימיטיביות צנועות מימדים המונחות בפינת החצר ונכנסות לפעולה פעם בשנה אחרי הבציר, אלא באמצעות ציוד זיקוק מקצועי המיובא מאירופה והופך את חומרי הגלם הישראליים לתזקיקים מושקעים ואיכותיים.
אז נכון שהמחיר אינו עממי כלל, אבל אם מביאים בחשבון כי מדובר בברנדי הראשון של המזקקה הגלילית הזו וכי נותרו במלאי רק עוד כמה מאות בקבוקים, מדובר לטעמי בהשקעה לא רעה כלל.
Julius VI, כ־350 שקלים. כשר.