בני, בני! אני לא מאמינה שאני פוגשת אותך! כבר שלושה ימים אני מנסה להשיג אותך ופתאום אתה נמצא מולי!" לפני רגע יעל קפיטולניק עוד ישבה מולי בשולחן, בתחילתו של ראיון שהתקיים בלובי של מלון כפר המכביה, אבל אז עברה בקול תרועה רמה לשולחן של "בני" - בשבילכם, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ - והיא מנהלת איתו דיאלוג קולני.
אני צופה בדאגה מהצד. האם יקרא לאנשי ביטחון שירחיקו ממנו את האישה הקטנה והעליזה שהתיישבה לצידו על הספה ביום הראשון שלו כאזרח? אבל גנץ דווקא מחבק אותה באהבה, מקשיב לה ברוב קשב, ולרגע אפילו מאפשר לה לשבת על ברכיו, והם פוצחים בצחוק גדול.
כשהיא חוזרת לשולחן שלי, אני דורשת הסברים. "זה הכל בזכותך, מקסימה שלי! כבר שלושה לילות אני מבקשת מאלוהים שיחבר אותי אליו, והנה זה קרה, בזכות זה שביקשת שניפגש כאן!"
אני תוהה אם הם מכירים, ומה פשר הישיבה על ברכיו, והיא מספרת שהכירו לראשונה לפני כמה חודשים, כשהוזמנה להופיע בפני סגל הפיקוד של צה"ל. "היה מדהים, והם צחקו בלי הפסקה. בסוף ההופעה ביקשתי להצטלם איתם, ולא היה לי מקום בתמונה, אז הצעתי לשבת לו על הברכיים בשביל התמונה, וכך היה. מאמי'לה, הוא בגיל של הבן שלי, אבל איזה גבר מקסים, נכון?" היא שולפת את הנייד ומאתרת עבורי את התמונה ההיא, מסבירה לי שרצתה לפגוש בו כעת כדי לעניין אותו ביוזמה שלה למען ניצולי שואה.
בשעות הבאות, כשאני מקשיבה לסיפור חייה, אני חושבת שכשאלוהים בכבודו ובעצמו כותב לָך כזה תסריט קומי משובח, אין פלא שכשאת מחליטה לרוץ עם הסיפור הזה על במות החל מגיל 61 את זוכה לכזאת הצלחה, שבגיל 76 יומן ההופעות שלך כבר מלא, ואת עומדת בפני סבב הופעות בחו"ל.
במחשבה שנייה, התסריט שנכתב לה רחוק מלהיות קומי, ואלמלא לוהקה ליצנית לתפקיד הראשי, הוא היה עשוי בקלות לעורר חמלה. אבל הניגוד המסעיר בין עובדות חיים של דלות ומחסור, מחלות ונכויות, דחייה חברתית ומתח בין־עדתי לבין הכוכבת הראשית שלו, שנראה כי הגיחה לאוויר העולם מצוידת במשקפיים ורודים עם לבבות וסמיילים - מביא איתו לא רק הומור נפלא, אלא גם שיעור חשוב על גישה לחיים, על אופטימיות, על תקווה.
זה גם מה שהופך את ההופעות של קפיטולניק, אם לשלושה וסבתא ל־11, למצרך מבוקש בקרב קהל מכל קצות הספקטרום: תלמידים ופנסיונרים, חיילים ואנשי הייטק, מנכ"לים ועובדי ניקיון, ערבים ויהודים, אשכנזים וספרדים, חילונים וחרדים.
קללות ביידיש ובמרוקאית
בחזרה לתל אביב של שנות הארבעים. גבר ממוצא מרוקאי מתאהב באישה ממוצא פולני. ההורים משני הצדדים מתנגדים בתוקף לנישואים ומגיבים במיטב הגידופים שמאפשרות שתי השפות. בני הזוג המאוהבים מתייצבים באומץ מול כולם, הודפים את הטינה ההדדית ששוררת בין ההורים משני הצדדים נוכח נישואי הבת האצילית עם ה"פרענק" (בגירסת הורי הכלה) ונישואי הבן הנעלה עם ה"אשכנזייה היבשושית שהיא בטח גם עקרה" (בגירסת הורי החתן).
כדי להוכיח לחמות המרוקאית עד כמה היא טועה, ה"אשכנזייה העקרה" מביאה לעולם שבעה ילדים, אבל כולם - חוץ מיעל, הבת השלישית - לוקים במחלה גנטית נדירה שירשו מאביהם, וגורמת לגופם להצמיח עצמות מיותרות ולא להשלים את הצמיחה לגובה. המשפחה חיה בצמצום בדירת חדר וחצי בשכונת רמת ישראל, אז שכונת עוני בגבול תל אביב, שנשקה לשכונות העשירות של גבעתיים הסמוכה.
הילדה הבריאה סובלת מלעג ומהצקות בבית הספר, ומעדיפה לעזור בעבודות הבית במקום ללמוד. היא הופכת לאם שנייה לאחיה הקטנים: מכבסת־תולה, שוטפת רצפות, מסיידת קירות וסוחבת סלים כבדים מהשוק. אמה - שמילדוּת היא לקוית שמיעה באורח קשה - מעדיפה לברוח מהמציאות הקשה אל עולם הספרים, והילדה לוקחת אחריות מנהלית על הבית והאחים הקטנים. בין לבין היא מגלה מדי פעם שאביה בוגד באמה (אך מצניעה את המידע מאמה), מרביצה לכל מי שמעז ללעוג לנכותם של אחיה, ובהמשך - כלומר, אם אתם מסוגלים להכיל עוד - האב מתעוור בטרם מלאו לו 50.
כל הפרטים הללו, מציאות אובייקטיבית של משפחה קשת יום ומרובת אתגרים, הופכים מפיה של יעל קפיטולניק, היא הבת השלישית, לקומדיה משובחת שכובשת בהצלחה את כל סוגי הקהלים. היא מספרת אותה בהומור אינסופי, באהבה, בהתלהבות, ומפתיע מכל - בגעגוע כן ואמיתי, נטול ציניות או תחושת קורבנות.
"אני באמת מתגעגעת לתקופה ההיא! את לא מבינה כמה צחוקים היו לנו בבית, בין האחים, ועם אבא ואמא, וכמה צחוקים סיפקו לנו הקללות ביידיש ובמרוקאית של שתי הסבתות, וכל המלחמות ביניהן. כל הילדות שלי רק צחקתי".
איך? בגיל תשע סחבת סלים כבדים ממשקלך, קירצפת רצפות וסביבך היו אנשים עם מגבלות.
"כן, עד היום כואב לי על האחים שלי. בילדותי הייתי בטוחה שהחליפו אותי בבית החולים או שהיה לאמי מאהב, ולכן רק אני לא ירשתי את המחלה מאבי. אבל היא ענתה שנולדתי בבית, ושלא היו אז מציאות בשכונה, אז לא היה לה מאהב. לא הלכתי לבית ספר, כי בעיניי היה יותר חשוב שאעזור בבית. אוכל מעולם לא חסר לנו, כי לאבא היה דוכן בשוק, בגדים לא הייתי צריכה כי ממילא עבדתי רוב הזמן בבית, וספרים היו לנו בשפע - וזה היה הכי חשוב.
בילדותה (שלישית משמאל, עומדת מאחור). "אבא שלי היה כמו הגשש החיוור"
"כולם בבית מאוד אהבו לצחוק, עם כל הקושי. אבא שלי היה כמו הגשש החיוור. כשהוא התעוור המצב היה באמת רע. וכן, אמא שלי היתה חירשת. כל הזמן היינו צוחקים על זה, היינו מתפוצצים מצחוק. שלא תחשבי, גם הייתי בוכה המון. עד היום אני אוהבת לבכות, אני חושבת שהבכי משחרר. אבל אני אף פעם לא בוכה עלי, אלא על הסבל של אחרים.
"מעולם לא הייתי ילדה מסכנה. בחרתי להיות ילדה הורית, כי ראיתי שאמי לא מסתדרת. אני אוהבת את הילדה שהייתי ומתגעגעת אליה. הייתי סוג של מנהיגה, עם כוח אדיר. לא היה לי כלום כי לא הייתי צריכה, ומעולם לא קינאתי באחרים. כשסחבתי סלים דמיינתי שאני סבָּל בהצגה, כשקירצפתי רצפות דמיינתי שאני לכלוכית. החיים היו בעיניי הצגה, ואני הכוכבת הראשית. כל לילה חלמתי שאני מופיעה מול קהל ענק".
המדריך החתיך
קפיטולניק היא אישה חרוצה, מציאותית ומעשית. כשנתקלה בגיל 15 במודעה שהבמאי מנחם גולן מחפש ילדים להצגה "גוליבר במדינת הגמדים", אסר עליה אביה להיבחן, שמא תכיר נערים. היא הציעה לו לקחת לאודישנים את אחותה הקטנה אילנה, שהיתה בת שש, והוא הסכים. כשגולן ראה את אילנה, שבשל מחלתה נראתה בת כשנתיים, הוא סירב לבחון אותה; אבל כששמע שהיא בת שש, אמר לה שהיא תהיה הגמד הכי מתוק בהצגה. יעל ליוותה אותה לחזרות באהבה.
במשך עשר שנים המשיכה אילנה לשחק בהצגות נוספות שביים גולן, עד שבגיל 16 נאלצה לפרוש בגלל גובהה, שנעצר ב־1.40 מטרים.
כשיעל התגייסה וגילתה שגברים מחזרים אחריה, החליטה להשיג "דווקא את המדריך הכי חתיך שלא שם עלי והסתכל עלי מלמעלה. הוא גרם לי להרגיש שוב אותה ילדה דחויה שהחרימו בבית הספר, אז החלטתי לגרום לו לרצות בי, והזמנתי אותו לצאת.
"הוא הגיב בהתנשאות, אבל הסכים. כעבור חמישה חודשים כבר כתבתי לו ברכת יומולדת, שהיתה סוג של הצעת נישואים. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא הציע לי נישואים, ועד שהוא נפטר לפני תשעה חודשים, כלומר, במשך 56 שנים, חיינו יחד והבאנו לעולם שלושה ילדים נפלאים, שהביאו לנו 11 נכדים".
אהרון קפיטולניק ז"ל
המדריך החתיך של יעל, שהפך לבעלה ואבי ילדיה, הוא אהרון קפיטולניק, המכונה קפי, שהיה קפטן הכח מכבי רמת גן לשעבר, הבלם האגדי של הקבוצה ושחקן בנבחרת ישראל. מאז שיעל נישאה לו היא גנזה את חלומות הבמה שלה והפכה ל"אשתו של", כשהיא מלווה אותו בכל שבת אל מגרשי הכדורגל. לפרנסתה עבדה עד גיל 60 כפקידה בחברה.
הילדים של יעל וקפי הגיעו לגדולות. איריס (56) מנהלת את קרן המחקר בבית החולים וולפסון, מרצה ומגשרת, נשואה ואם לארבעה; יובל (50) היה כדורגלן בהפועל פתח תקווה ושמשון ת"א, וכיום הוא מומחה לשיקום שחקני כדורגל מפציעות ספורט, נשוי ואב לשלושה; אלדד (45), סא"ל במיל', עובד כמחנך בתיכון וכמורה לסייבר, נשוי ואב לארבעה.
"תפקיד חיי הפך להיות אם ורעיה, וגם אותו מילאתי באהבה", היא אומרת בלי שמץ מרמור. "בעבודה אמנם הייתי מתוסכלת ופקידה גרועה מאוד, אבל כרגיל, סיפרתי סיפורים והצחקתי את כולם, והבוס שלי נהג לומר שרק בגלל זה הוא מחזיק אותי בחברה. על הצורך שלי להיות במרכז העניינים פיציתי בזה שהייתי נשואה לכוכב כדורגל. את יודעת כמה אהבה הייתי מקבלת כשהייתי מגיעה למגרשים בתור 'אשתו של קפי'?"
יש כאלה שזוכרים לה עד היום את האהבה הזאת. "את אשתו של קפי, נכון?" אומר לה מישהו לפני שהיא עולה לבמה ברעננה. "איזה אלוף הוא היה, הייתי מגיע לכל המשחקים". היא עונה לו בחיוך רחב: "תגיד, זה נכון שהיו אומרים 'אשתו של קפי יפה'? כי כשהייתי שואלת אותו, הוא היה תמיד אומר: 'הם אומרים נחמדה'".
ביום הולדתה ה־50, כשמאות חברים נאספו כדי לחגוג לה, היא עמדה מולם וסיפרה להם בהומור המיוחד שלה את סיפור חייה. שלמה בר שביט, ידיד המשפחה, שידע תמיד שהחלום הכי גדול שלה הוא להופיע מול קהל, ניגש אליה בסוף ואמר: "הצחקת אותנו במשך שעה, יש לך הופעה מוכנה!"
אבל בדיוק כשהחליטה להגשים את חלומה, שוב הגיע טוויסט ששיבש את העלילה. "בני יובל, שהיה כדורגלן ובדיוק התחתן, ריסק את הברך ונכנס לתהליך שיקום ארוך. נאלצנו לתמוך בו מבחינה כלכלית, ולא היה זמן להרפתקאות בימתיות שלי. המשכתי לעבוד כפקידה, ובערב מכרתי פלאפל עד 12 בלילה בדוכן פלאפל שפתחתי עם קפי במרכז המסחר בקיראון. כך עשיתי במשך שמונה שנים, עד שמכרנו אותו".
הכל מפה לאוזן
העדנה באה לה בגיל 61, אחרי שבעלה פרש מאימון. היא עשתה קורס מספרי סיפורים, ולאט לאט החלה להופיע, בדרך כלל בהתנדבות, מול קהלים קטנים. "אף אחד לא הבין מי זאת הזקנה המוזרה שרוצה להצחיק אנשים, אבל אני האמנתי בעצמי, ולא ויתרתי. ההופעות היו מוצלחות, בכל מקום שהגעתי אליו כולם צחקו.
"אבל רק בשנים האחרונות באה הפריצה. אני מופיעה מול ועדי עובדים, מתנ"סים, בתי ספר, חיילי צה"ל, מושבים, קיבוצים - והכל מפה לאוזן. אין לי אמרגן, ואני כבר לא דוחפת את עצמי. גם את ההזמנות להופעות בפני הקהילות היהודיות בחו"ל בחודש מאי קיבלתי דרך המלצות. חוץ מזה אני מופיעה בהתנדבות מול עיוורים, הלומי קרב, ניצולי שואה ועוד".
משהו השתנה בזוגיות שלכם כשאת עברת להיות בפוקוס?
"קפי אמר לי: ארבעים שנים ליווית אותי, היית לצידי בכל הקריירה שלי, ומעכשיו את הכוכבת. אני מבטיח שאני אהיה בשבילך ואיתך ארבעים שנים. אחזיר לך את מה שנתת לי באהבה ובשמחה. במשך 15 שנים הוא אכן הצליח לקיים את הבטחתו וחיינו נפלא. התחלנו כל בוקר בצעידה בים, אכלנו רק במסעדות, בילינו עם הילדים והנכדים, וכשהיו לי הופעות, הוא תמיד היה לצידי וצחק מאוד. עד שחלה בסרטן ונפטר".
איך מתאוששים מאובדן של אהבה כזאת?
"מתאוששים. בוכים הרבה, אבל גם צוחקים הרבה. זה מה שעשינו בשבעה, היה אבל גדול והיו צחוקים גדולים. מייד בתום השבעה חזרתי להופיע, ואני מרגישה אותו איתי כל הזמן. הוא עושה עבודה גדולה בשמיים, כל כך הרבה דברים מרגשים קורים לי מדי יום. דלתות נפתחות לרווחה, ואני מרגישה שאני לרגע לא לבד, גם בבית וגם בהופעות. אני באמת מאמינה בזה".
איך את מסבירה את האהבה הגדולה של הקהל?
"תראי, אני בסך הכל מספרת את סיפור חיי ומשלבת בתוכו סיפורים נוספים, בהתאם לסגנון הקהל. זה סיפור של אמונה, תקווה, נחישות והתמדה, ולכן זה מדבר לצעירים; מצד שני זה סיפור שמתאים גם לאנשים מבוגרים, כי חלומות אפשר להגשים גם מאוחר. במסיבת רווקות אני יכולה לדבר על סקס, אבל מאוד נקי. למשל, לספר שאישה אחת שואלת את חברתה אם לא מתחשק לה לנסות שלישייה, וכשהחברה אומרת שכן - היא אומרת לה שתרוץ הביתה ואולי עוד תספיק. אני לא סטנדאפיסטית, אני כמו חברה שבאה לספר סיפורים מהחיים. ואני בוודאי לא יורדת על הקהל. הגעתי פעם להופעה באיזה כנס, ושלוש השורות הראשונות היו ריקות. אנשים אמרו שהם פוחדים לשבת מקדימה, שלא ארד עליהם. אבל זה ממש לא הסגנון שלי להיטפל לאנשים בקהל. גם לא תמצאו אצלי שום ציניות, כי אני שונאת ציניות. רק צחוק ושמחה".
לפני שמונה שנים היא כתבה את סיפור חייה בספר, "סיפורים מתעוררים לחיים" (הוצאת צבעונים). הספר נבחר על ידי משרד החינוך להיכלל ברשימת הספרים המומלצים לקריאה בחטיבה ובתיכון. השנה הוא תורגם לאנגלית ונמכר באמזון. יעל החליטה לתרום לניצולי שואה את כל ההכנסות מהמכירה באנגלית.
"כתבתי את הספר כי אחרי כל הופעה אנשים רצו לדעת מה קרה עם אחותי אילנה (עשתה שלושה תארים אקדמיים ועבדה כמטפלת זוגית וכמרצה עד שפרשה לגמלאות), ואיזה חלום אמא שלי הגשימה בגיל 80 (הציגה תערוכת ציורים בגלריה ביפו), מה קרה עם הוריי ואיך התחלתי עם קפי. שלושה חודשים וחצי ישבתי בלילות וכתבתי. כתבתי ובכיתי, כי ריגש אותי להיזכר בילדות, ועלו בי געגועים גדולים.
"עכשיו אני כותבת את הספר השני, 'סוכריות חמוצות', שיהיה מקבץ של סיפורים קצרים מהחיים בכל מיני נושאים. הרעיון המרכזי בסיפורים הוא שהחיים הם לעתים מתוקים ומלאי שמחה וחוויות, ולעתים, בשנייה אחת, הסוכריות המתוקות נעשות חמוצות ומרירות. השאלה היחידה היא איך מתמודדים עם זה".
ההופעות שלה נמכרות מראש לקבוצות, ועדים ובתי מלון, ובמהלכן היא נאלצת לעשות הפוגות לא מעטות כדי להניח לקהל להירגע מהצחוק. היא מביטה בהם מהבמה בפנים חתומות ומחכה שיירגעו, לפעמים מוציאה את הסמארטפון ומצלמת, ומעלה מייד לפייסבוק.
אחת ההפוגות הארוכות מתרחשת כשהיא מספרת: "לפני 26 שנים חגגו לי מסיבת יום הולדת, וזה היה תאריך מיוחד כי מלאו לי 50". קריאות "מה?!" מופתעות נשמעת מכל כיוון, ומתחילים רחשים ארוכים בקהל, שממש לא מצליח להפנים שהאישה האנרגטית ובעלת המראה הצעיר שעומדת מולו היא בת 76.
מה את עושה שאת נראית ככה?
"קודם כל, גנטיקה. למשל, כל השיניים שלי טבעיות, ואין לי אפילו סתימה אחת! אחר כך בא כל העניין של הגישה לחיים והשמחה. בנוסף, אני מתאמנת כל יום במכון הכושר שליד הבית שלי בקריית אונו, עושה פילאטיס ומכשירים. והפנים - אני אגיד לך בדיוק מה עשיתי: בגיל 60 עשיתי פילינג עמוק. אחר כך הזרקתי חומצה היאלורונית מתחת לעיניים, אבל זה עשה לי בצקות, אז נאלצתי להוריד את זה בניתוח. ועשיתי גם הרמת עפעפיים ואיפור קבוע של פס שחור בעיניים. וזהו, יותר אני לא עושה כלום".
קפיטולניק. "אין לי אפילו סתימה אחת" // צילום: כפיר זיו
הנכד יצא מהארון
הנכד הבכור שלה, אור, יצא מהארון לפני עשר שנים, כשהיה בן 17. "הייתי עם קפי בדרך להופעה בים המלח, וכל הדרך בכינו. הרגשנו שחרב עלינו עולמנו. אחרי ההופעה קפי עלה לחדר במלון ואני ישבתי על הבר, שתיתי בלי הפסקה, ובאמצע הלילה קפי מצא אותי מחוסרת הכרה באמבטיה. הזמינו רופא, רצו לאשפז אותי - כי לא גיליתי לאף אחד שהסיבה היא כמות מטורפת של אלכוהול ששתיתי - אבל שיכנעתי אותם שאני בסדר".
לא הגזמת קצת?
"כן. בדיעבד אני חושבת שזה הציף לי את החריגוּת החברתית של האחים שלי, שסבלו ממנה מאוד. ברור שהומוסקסואליות היא לא נכות, אבל בתחושה שלי זו היתה חריגות וכאב לי עליו. אבל כבר בדרך הביתה התעשתי. התקשרנו אליו ואמרנו לו שאנחנו אוהבים אותו ונאהב אותו לעד בדיוק כפי שהוא, והדבר היחיד שיכעיס אותי הוא אם הוא לא יכיר לנו את בני הזוג שלו. ביקשתי שכל חבר שיהיה לו - שיביא אלינו הביתה, והבטחתי שנקבל ונאהב אותו גם".
והוא עשה את זה?
"בוודאי! הוא חי היום בזוגיות נהדרת עם בחור מקסים שהוא גינקולוג, אבל בגלל שבמדינה שלנו זוגות חד־מיניים עדיין לא יכולים להתחתן, הם שוקלים לעזוב את הארץ. לכן אני מנסה להוביל את מחאת הסבתות למען נישואים חד־מיניים. אני רוצה שהילדים שלהם, כלומר הנינים שלי, יגדלו לידי, בארץ, ולא בחו"ל. אני קוראת לסבתות של הומואים לפנות אלי בפייסבוק, כדי שיחד נצא להפגין ונשנה את החוק. זה בנפשי".
את מדברת על זה במופע שלך?
"למרות שקיבלתי את זה באהבה, אני עצמי לא הצלחתי במשך שנים לצאת מהארון כסבתא להומו. לקחו לי שמונה שנים לספר אפילו לחברות קרובות. אבל לפני שנתיים, כשהופעתי מול 1,200 הורים שכולים באילת, ניגשה אלי בסוף ההופעה אם שכולה והודתה לי על כך שהיא ובעלה צחקו לראשונה מאז שבנם נפל לפני שנים. ואז היא סיפרה שעכשיו נפלה עליהם 'צרה נוספת' - שהבן השני אוהב בחורים, והם ניתקו איתו קשר ולא מדברים איתו.
"אמרתי לה שזו טעות, שזה לא דבר רע ושהם צריכים לקבל אותו ולאהוב אותו ולתמוך בו. היא אמרה: 'זה קל לדבר, מה את היית עושה אם היה לך כזה?' ואז אמרתי לה: 'דווקא יש לי. ואנחנו אוהבים אותו מאוד'. מאז הבנתי שאני מוכרחה לדבר על זה בהופעות, כי זה עוזר להורים לקבל את העניין ולהפסיק להתבייש. את לא מבינה כמה אנשים מוּכרים, מצליחים ומשכילים מסתירים את העובדה שהבן שלהם הומו ועדיין מרגישים שחרב עליהם עולמם. גיליתי גם שאת הסבים בכלל משאירים מחוץ לתמונה, לא מספרים להם בכלל.
"אני רוצה לומר לסבתות שהן צריכות לקבל את הנכדים האלה בהרבה אהבה. שיעזרו להם לאמץ תינוקות או להביא ילדים, ולאף אדם אין זכות לומר מה נכון ומה לא. הרי אלוהים ברא את האדם בצלמו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו