לא זוכר מה בדיוק היה הניצוץ שהצית את המתח ביני לבין אשתי, אבל את האש היה קשה לכבות. אולי אלה היו הקניות לפסח, שהבטחתי שאעשה בבוקר, כשהסופר ריק, ושכחתי (מה שאילץ אותה ללכת לשם בערב, בשיא הלחץ, ולחטוף את החלסטרה). אולי זו העזרה הדלה שלי בפרויקט "ניקיון 2015" (אני עובד, מה אני יכול לעשות). אולי זה בגלל שלא סגרתי מבעוד מועד את חופשת החג המשפחתית (ועכשיו כבר יקר ואין מקום). ואולי זה סתם עצם קיומי.
אביב הגיע פסח בא, ואיתם אינספור אי הבנות, מריבות ודרמות. לא חסר על מה לריב, יש מספיק ג'ננה לכולם. ובכל זאת, למי שעדיין לא התארגן על ריב משלו, הנה כמה רעיונות.
אצל מי הסדר?
שאלת השאלות, אם כל המריבות. האם נוזמן, או שנגזר עלינו להזמין? ואם נוזמן, האם בעל הבית הוא מהסוג שמבקש ממוזמניו שיביאו את האוכל והוא רק מספק את צלחת הפסח + ברכות + כיסאות? ואם הסדר מתקיים, למשל, בחדרה - האם במקום שנתייבש בפקקים לא עדיף להזמין אלינו ושהם ייתקעו בפקקים?
ונגיד שהחלטת לארח. עכשיו רק מתחילות הצרות: אלה שאיחרו בשנה שעברה יאחרו גם השנה, החידוש הוא שהם יאשימו את הווייז שהתחרפן. הדוד הגרוש יגיע עם הדייט התורנית שלו, וכולנו נצטרך לחייך יפה כל הערב ולא להגיד מה אנחנו באמת חושבים עליה. הילדים יאבדו סבלנות, יתחילו לכרסם מצות ויעצבנו את בעלת הבית. מישהו יפיל כוס יין על המפה. למישהו תישפך חזרת על החולצה. וכשיגיע התור לקחת את סבא הביתה, כולם ישחקו אותה שיכורים.
המלחמה על החרוסת
בלא מעט משפחות, החרוסת הפכה מקור לתחרות סמויה וקריאת תיגר על השליטה של דוד שלמה במותג (בכל משפחה יש דוד כזה). שנים שדוד שלמה אחראי על החרוסת ולא רוצה לשחרר לאחרים. בעוד ששאר בני המשפחה שוקדים על עוף עם תפוזים בתנור, מרק עוף עם קניידלך, פלפלים ממולאים וחריימה, הבחור טוחן כמה אגוזים ותמרים ומתהלך נפוח כמו מאסטר שף. כולם יודעים שהחרוסת שלו על הפנים, אבל אף אחד לא מעוניין לפתוח חזית מולו.
במסגרת הניסיונות לשבירת מונופול החרוסת ננקטות לא פעם יוזמות אישיות, כשעוד כמה טוחנות מגניבות את החרוסת שלהן לשולחן. את המתח שנוצר אפשר לחתוך בסכין, ומבחינת דוד שלמה, משפטים כמו "אני דווקא אהבתי את החרוסת של נורית" הם כמו חזרת על פצע פתוח. בכל שנה יש תחושה שהפעם זה הולך לפיצוץ, אבל ברגע האחרון נדחה העימות על החרוסת, לפחות עד הפסח הבא.
הקרב על המצה הרטובה
נושא שפירק משפחות עוד באירופה וימשיך להיות כזה עוד שנים רבות. מרטיבי המצות יגידו לך שאין שום סיבה לאכול את המצה כמות שהיא. זה מרעיש, זה כואב, הפירורים מלכלכים, ואי אפשר לכרוך את המצה סביב קציצות. אוהבי המצה היבשה דווקא אוהבים את הרעש, את הקראנצ'יות ואת הטעם, וסבורים שבהרטבה יש משהו רכרוכי, נפסד ומתנצל. אני בטוח שנפתלי בנט ואביגדור ליברמן אינם נמנים עם מרטיבי המצות. בוז'י אולי כן.
המריבה על הטלפונים
ריב מסורתי אצל חילונים שעוצמתו רק מתגברת עם כל דגם חדש שיוצא לשוק. השאלה הקשה: כיצד אנחנו, ההורים, מונעים מהילדים להגיע לשולחן הסדר עם הטלפונים? הדור הוותיק של בני ה־40 פלוס, שעוד חווה סדר פסח כהלכתו, מנסה לשמר משהו מהאווירה המשפחתית של פעם ולשכנע את הילדים לכבות את המכשירים. כל זה כדי שלפחות ערב אחד אפשר יהיה לראות את הפנים שלהם באופן ברור, ואולי הם יעשו טובה וישירו "והיא שעמדה".
בסוף, מי שנשברים ראשונים ורצים לנייד הם המבוגרים עצמם, שמחפשים נחמה בקבוצת הווטסאפ החדשה "שפוך חמתך על חמותך". התחושה היא שהילדים עושים לנו טובה שהם בכלל יושבים איתנו. יותר מזה, אין להם שום בעיה מצפונית לקום אחרי "מה נשתנה", למרוח מצה בשוקולד ולזרוק לך: "אבא אתה יכול להקפיץ אותי? קבעתי עם חברים".
ההחלטה שמפלגת את המשפחה
אחרי שקראנו בהגדה וטחנו בלי הכרה וכולם משחררים חור בחגורה, תמיד יש דוד נאג' אחד שיגיד: "חבר'ה, לא סיימנו". הוא ינסה להחזיר את המומנטום לשולחן, להפיח רוח התלהבות מחודשת באורחים ולגרום לכם לקרוא את ההגדה עד סופה. כאן כבר תלוי מאוד מה מידת הכריזמה שלו, מה מצבו הכלכלי והאם סופרים אותו במשפחה. בדרך כלל, ההצעה לחדש את הסדר תפלג את המשפחה: חלק ירגישו לא נעים ויצטרפו, וחלק יגידו חד וחלק "לא" וילכו לשבת באופוזיציה.
מכה שלא כתובה בהגדה
זה יכול להיות אחיך, שנוהג לחבוט בשולחן ב"אחד מי יודע", הסבתא שאוהבת למצוץ בקולי קולות את העצמות של העוף ואת ראש הדג או הגיס המעיק שמספר כל שנה את אותן בדיחות קרש. כן כן, זה שיש לו הסבר למה אוכלים ביצים במי מלח (משהו שקשור בבני ישראל בים סוף ועד איפה הגיעו להם המים, חה חה חה), ושלא יכול להתאפק כשהוא שומע את המשפט ״עד שדְרשה בן זומא". תכנון מוקדם של מיקומך בשולחן, תוך כדי מיפוי הסכנות, יכול להועיל.
נקמת האפיקומן
לכאורה מדובר בגימיק נחמד לילדים, אבל יש פה נושא טעון מאין כמותו. הבעיה הראשונה היא ההורים, שנשברים למראה ילדיהם המתוסכלים ומגלים להם היכן האפיקומן. זה צעד שמתחיל מלחמת עולם בין אבא ואמא, ולפעמים נגמר בהטחת אשמה קשה ("למה גילית לו? הוא היה מוצא לבד!") ובדיון ברבנות.
אבל הבעיה הבאמת גדולה היא סבא, שבטוב ליבו ביין בשנה שעברה הבטיח לילדים מתנות יקרות ופינוקים, ולא קיים. יש סכנה אמיתית שדווקא הילד הקטן שלך יקום לפני כולם ויצעק: "סבא הבטיח לי טאבלט ולא קיים. סבא שקרן!" ואתה תצטרך לקחת אותו על הידיים לחדר אחר, תוך הנפת אצבע מאיימת ש"לא אומרים ככה על סבא", למרות שאתה יודע שהוא צודק במאה אחוז.
חג שמח ושקט!
(איור: טל לזר)yairn@israelhayom.co.ilלכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו