הפגנת כוח מרשימה

לפני 16 שנה הופיעה שרית חדד לראשונה בהיכל התרבות כשהשיקה את "כמו סינדרלה", והארץ געשה. שלשום היא חזרה אל היכל התרבות כדי להשיק את אלבומה ה־22 במספר, "שרית חדד" - ושום גבה לא הורמה. הנתון הזה לבדו יכול להעיד על ההשפעה של חדד על הפופ הישראלי בשנים האחרונות ועל הדרך העצומה שעשתה. היא, ללא ספק, וכנראה גם ללא תחרות ממשית, הכוכבת הגדולה ביותר של הז'אנר.

אחרי הקדמה קצרה של הלהקה, היא עולה לבמה ופותחת ב"כינורות ינגנו" מתוך האלבום החדש. זו אולי ההזדמנות היחידה להבין שמדובר במופע השקה לאלבום חדש, שכן המופע הזה לא מבוסס ברובו על שירי האלבום החדש. הוא בנוי בקצב שמתגבר ככל שהערב מתקדם, הוא מספק לקהל את החוויה המוכרת ומחדש רק כשחדד מנגנת על הפסנתר את "אבא" וכשהיא מארחת לדואט את אלקנה מרציאנו, שזכה ב"דה וויס".

19 נגנים וזמרות ליווי מקיפים את חדד על הבמה. מעבר לעושר הצלילי, מדובר בהפגנת כוח מרשימה ומאורגנת היטב. הנבחרת הזו, שבחלקה הגיעה במיוחד מטורקיה לטובת מופעי ההשקה, נותנת לחדד רוח גבית ומשענת יציבה. אבל למרות הסיוע של הלהקה, ולמרות שכבר ראתה קהלים גדולים מזה בעבר, חדד מתרגשת מאוד בתחילת המופע. היא מעט קפואה, תנועותיה משדרות מתח והיא מודה שעדיין קיים בה פחד שזובין מהטה יבוא ויגרש אותה משם.

כשעתיים וחצי נמשך המופע של חדד, ואף שכבר בשיר החמישי הקהל כולו נוטש את הכיסאות לטובת ריקודים בעמידה - קשה לומר שחדד טורפת את הבמה. היא מדויקת ונעימה, מוסיקלית וחמה, אבל משהו עוצר אותה מלתבוע בעלות מוחלטת על המקום והרגע. וזה מקסים.