בעיתוי מושלם, כמה ימים לפני יום הולדתו ה־40, מאיר טפירו שבר את שיא ההופעות בליגה. הרכז עבר את מיקי ברקוביץ' בהופעתו ה־470 והפך לשחקן בעל מספר ההופעות הגבוה ביותר. הוא גם קלע את השלשה ה־500 שלו בקריירה.
בעיתוי פחות מושלם הווינר הגדול החטיא זריקת ניצחון והפסיד עם נס ציונה לבני הרצליה. בעיתוי מאוד לא מושלם, יום ההולדת שיחול ביום שבת מגיע בשיא המשבר הגדול של קבוצתו, שהפסידה שמונה פעמים בתשעת המשחקים האחרונים.
זו העונה ה־20 של טפירו בליגה הראשונה וה־21 בקריירה (עונה אחת בננסי הצרפתית). זו לא תהיה האחרונה. "אשחק גם בעונה הבאה, מעבר לזה אני לא יודע", הוא אומר, "אשמח להישאר בנס ציונה. זה מקום חם ומשפחתי שהפך למועדון משמעותי. אני עדיין לא יודע אם זה יקרה, כי צריך שניים לטנגו".
הערכה פרטית: טפירו יישאר בנס ציונה ולאחר מכן יהפוך לחלק מהצוות המקצועי שלה. גם אם זה לא יקרה אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שמתישהו הוא יהפוך למאמן. בשנים האחרונות הוא כבר סוג של עוזר מאמן בפועל.
אני זוכר את טפירו בעונתו הראשונה בליגה הבכירה כשהגיע ממכבי קריית מוצקין לראשונה לעיר הגדולה, להפועל ת"א של צביקה שרף. הוא לא ממש ידע איפה הוא נמצא עד כדי כך שאחרי האימון הראשון הוא יצא מהאולם ופשוט לא ידע לאן הולכים בכרך הגדול. מאז הוא השתלב היטב וגם היום הוא מתגורר עם משפחתו בת"א.
"כולל התקופה שלי בנוער קלעתי עשרות סלי ניצחון", הוא אומר, אבל אין ספק שהזכור מכולם היה הראשון שלו בליגת העל בדרבי על מכבי ת"א באוסישקין בעונת 1994/5. "הסל הזה היה החותמת שאני כאן", הוא מודה. עד היום כולם זוכרים את התמונה: איך טפירו הנרגש מתקשה לנשום כשהוא קם על הרגליים אחרי ששחקני הפועל עשו עליו ערימה של אנשים.
מתמונת ניצחון לתמונה הטראגית של הקריירה - טפירו מתחנן על נפשו בפני השופט סמי בכר, ששרק לו עבירה חמישית במשחק האליפות מול מכבי ת"א ב־2007. טפירו נטש את הפרקט ואיתו נגוז החלום לזכות באליפות ראשונה ובדאבל באותה עונה. "זה הפספוס הכי גדול בקריירה שלי", אומר מי שנותר ללא אליפות בקריירה, "זו תמונה שאף אחד לא ישכח".
התואר היחיד שלו הוא גביע, אבל אל תשכחו שטפירו לא שיחק במכבי ת"א, שם אתה זוכה בתארים באוטומט. זאת אולי הגדולה של הקריירה שלו - לעשות דברים במו ידיו, בלי הגב הכי רחב בכדורסל הישראלי. למרות רזומה התארים הלא גדול, טפירו כיכב בהרבה ציוני דרך ששווים לא פחות. מבחינה אישית: שחקן העשור הקודם; מבחינה קבוצתית: העובדה שסחב את נבחרת ישראל על הגב כמה שנים טובות והפיכתו ל"פרויקטור" בשנים האחרונות באשדוד ובנס ציונה, שתי קבוצות שהעפילו לראשונה לליגה הבכירה.
אפרופו החמצות, לעניות דעתי ההחמצה הגדולה היתה שיצא לאירופה בגיל מאוחר (30) ושיחק שם רק עונה אחת. הוא היה שווה קריירה אירופית מכובדת בליגה מובילה. שני פספוסים קטנים: העובדה שלא שיחק במכבי - לא למען הרזומה, אלא בשביל לטעום יורוליג, ואי החזרה שלו להפועל, אולי המועדון הכי אהוב עליו בקריירה.
איך ממשיכים לשחק כל כך הרבה שנים מבלי נתונים טבעיים מיוחדים? "לא חשבתי שאשחק עד גיל 40. הסוד הוא האהבה למשחק, מה שאפיין את הקריירה שלי זה יצר התחרותיות".
אולי זה החשש הגדול להפסיק?
"זה יותר אהבה למשחק מהפחד להפסיק לשחק. פחד הוא דבר משתק. לא הייתי יכול להמשיך כשאני מונע מפחד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
