ביום שבת לפני שבועיים אורי פפר שוב התארגן לפרמיירה. הוא לבש את החליפה המגוהצת שלו, הסתכל במראה לפחות פעמיים, התבשם ויצא לדרך מתל אביב לירושלים. הפעם זו לא היתה פרמיירה רגילה של עוד סידרה שהוא צילם בארץ, אלא פרק ראשון בסידרה אמריקנית שבה הוא מככב בתפקיד הראשי. ויש עוד: זה קרה בדיוק בשכונה שבה פפר הילד גדל וחלם לכבוש את אמריקה ולא האמין שזה באמת יכול לקרות.
"בלי להישמע יותר מדי סנטימנטלי, גדלתי בשכונת ימין משה, וגם הצילומים של 'Dig' היו באותה השכונה, וכשבאתי לפרמיירה בירושלים החניתי את האוטו בדיוק באותו הרחוב. איזו סגירת מעגל מדהימה".
הרבה שנים היית בארה"ב, ואת התפקיד הראשון הגדול שלך בסידרה אמריקנית קיבלת בסוף כשגרת בתל אביב, על סידרה שבמרכזה ירושלים.
"יש משהו כמעט פואטי בכל הסיפור האישי שלי. חייתי בארה"ב 11 שנה, עשיתי שם דברים, באתי לפה, הקמתי משפחה, תודה לאל יש לי כאן קריירה שאני מבסוט ממנה, ופתאום, מכאן, שוב מצאתי את עצמי שם. לא חשבתי שככה דברים יתגלגלו".
איך זה קרה?
"אחרי שעשיתי את האודישנים הראשונים, קיבלתי אי־מייל מגידי רף, שיושב בארצות הברית, שכתב לי: 'עשית עבודה מצוינת, תתקשר אלי'. אמרתי, אוי ואבוי, זה לא טוב. בשיחה הוא אמר לי: 'מאוד אוהבים אותך, אנחנו רוצים לראות עוד משהו אחד כדי להיות בטוחים'. וזה תמיד המקום הכי מפחיד כשחקן, כי אתה אומר: זהו, עכשיו הם יעלו עלי.
"חשבתי לעצמי שזה מגניב אם זה יקרה, כמו שבן אדם חושב לעצמו שזה מגניב אם הוא יזכה בלוטו. פתאום אתה מסתכל על הטופס, והקריינית בטלוויזיה אומרת את המספרים, ואחרי שפגעת בחמישה מספרים, הממשיות של זה נכנסת לעור ולעצמות, עד שזה הופך למציאות.
"שלחתי לגידי את האודישן הנוסף, ואז גידי סימס לי: 'אורי, תתקשר אלי'. עוד פעם אותה חוויה של 'זהו זה'. זה היה ממש מוקדם בבוקר אצלנו. הוא אמר לי: 'יש לך תפקיד ראשי בסידרה אמריקנית. תפקיד מדהים. אנחנו עושים סידרה על ירושלים, שמתרחשת בירושלים, ואתה הולך לשחק חוקר ישראלי, ואנחנו מצלמים בארץ. אני נרגש מאוד לעבוד איתך, ואיזה כיף שגדלנו באותה שכונה'. היה לי פיק ברכיים".
עם ג'ייסון אייזקס בצילומי הסידרה "Dig" בירושלים. "נוצרה בינינו ממש חברות חזקה" // צילום: רונן אקרמן
החיים הם אוטוסטרדה
הוא נולד לפני כמעט 40 שנה בירושלים לאבא צבי, ארכיטקט במקצועו ואספן אמנות, ולאמא מירי, פסיכולוגית ("היא אחד האנשים היותר חכמים שאני מכיר, אשת העולם הגדול. ידה בכל ויד כל בה").
יש לו אח אחד, ערן, שנמצא בזוגיות עם השחקנית מיה דגן. כבר כשהיה בן 3 החליטו הוריו להתגרש.
"אני זוכר שהייתי ילד והיו שואלים אותי איך זה ומה זה, והייתי אומר שהחוויה הזאת, לקבל כל כך הרבה אהבה גם מאבא וגם מאמא ולדעת שיש תמיד מישהו בשבילך - זה עולה על מה שחסר".
את רוב שירותו הצבאי עשה כלוחם בגולני, אבל עזב בגלל בעיות רפואיות ועבר לגלי צה"ל. שבועיים אחרי שהשתחרר ארז את המזוודה ונסע לארה"ב, ללמוד משחק בבית הספר של לי שטרסברג. מאוחר יותר עבר להתגורר בלוס אנג'לס, משם חזר רק אחרי 11 שנים.
ב־2007 הוא לוהק לסידרה "אולי הפעם" של yes, סידרה יומית שעסקה בעולמם של רווקים בשנות השלושים לחייהם. נראה שלא היה ליהוק מושלם יותר.
"חזרתי לתל אביב וגיליתי כאן מקום שוקק חיים, חיי לילה, שוקק מסיבות וברים וריקודים, דברים שאני אוהב. הייתי רווק מאושר, הכל התלבש לי פגז. הייתי הולל. נהניתי להתהולל. לחלוטין. אהבתי. אין דבר שאני אוהב יותר מלרקוד ולהשתולל".
ולחזור הביתה בסוף הערב עם בחורה.
"אתה מקווה לחזור הביתה עם בחורה".
פפר הפך לאחד השחקנים המבוקשים ביותר בתעשייה, ולא הפסיק לעבוד לרגע. בשנים האחרונות הספיק לשחק בסדרות "פלפלים צהובים", "נויורק", סדרות הנוער "שוברי גלים" ו"האי", "השנים הכי יפות שיש", "מעורב ירושלמי", "החברים של נאור", "גירושים נפלאים" ו"אבודים באפריקה". בו בזמן שיחק בשורה של סרטים, ובהם "מעל הגבעה", "החזקים שורדים", "התאבדות", "מינכן" של סטיבן שפילברג, "הולי רולרס", ועכשיו ב"פרינסס". בתיאטרון הוא הופיע בהצגה "בעל למופת" של הקאמרי.
מדורי הרכילות והפפראצי עקבו באדיקות אחר מעללי פפר בעיר הגדולה. הסוויץ' בעלילה נרשם כשהוא החל לצאת עם הדוגמנית היפהפייה יעל גולדמן. מי שחשב שמדובר בעוד אפיזודה חולפת של שובר הלבבות, הופתע כשהשניים מיסדו את הקשר ביוני 2009. היום הם כבר הורים לשתי בנות: עמנואל בת השלוש וחצי ותהילה בת השנה וחצי.
"אני חושב שהחיים הם אוטוסטרדה שיש ממנה יציאות, והדבר שהכי חשוב לי בחיים זה לדעת לתפוס את היציאות הנכונות. עם כל זה שהיה לי כיף להיות רווק וליהנות מהרגע, כשראיתי את יעל היה ברור לי בשנייה הראשונה שזאת יציאה שאני מוכרח לקחת. אמרתי, אין סיכוי שאני מוותר על זה. אני לא אהיה הבן־אדם שיתחרט על אהבת חיים שהוא ראה. ביום הראשון שראיתי אותה, עוד לפני שהיה לנו דייט, אמרתי לה: אנחנו נתחתן. את תהיי אשתי".
ומה היא ענתה?
"היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהשמיים. אבל ראיתי את זה, ועובדה שזה קרה".
וזהו, התברגנת.
"נכון שאני נשוי עם שתי ילדות, אבל יש לנו חיים דינמיים מאוד. אנחנו לא באיזשהו מסלול קבוע שכל יום וכל שבוע נראים אותו הדבר. החיים שלנו משוגעים. הייתי רווק מאושר ושמחתי מאוד על החיים שלי גם לפני כן, אבל תמיד היה לי איזה קוף כזה על הכתף, שקראו לו בדידות. גם כשהייתי מוקף בחברים וחברות. מאז שאני עם יעל ויש לנו משפחה, אין לי את זה. וזה משהו שרק מי שחווה בדידות כחלק מהחיים שלו יכול להבין".
אתה מתגעגע לפעמים לימים ההם?
"אתה יכול להתגעגע באיזושהי רומנטיות למשהו שהיית, אבל אני לא חושב שהיום אני לא יכול ליהנות מהחיים שלי. הנה, הייתי לא מזמן בדרום אמריקה לשבועיים וחצי עם חמישה חברים, ונהניתי מאוד. אני אומר ליעל 'תישארי מי שאת', והיא אומרת לי 'תישאר מי שאתה'".
יש לכם זוגיות טובה?
"מעולה. היא החברה הכי טובה שלי, וגם הבן־אדם שאני חולם להיות. אדם טוב, עם כנות, עם יכולת ורבלית לתקשר עם אנשים ועם הסביבה, משהו פנומנלי. אני מתייעץ איתה בכל דבר. יש לה יכולת ניתוח ויכולת להגיד לי גם דברים קשים כשצריך, וגם דברים טובים ומפרגנים. היא נותנת לי חופש לקבל את ההחלטות, ואז אני בא הביתה ואומר לה: באמת לא הייתי יכול לעשות את זה בלעדייך.
"ויש פה גם הקרבה עצומה מצידה. לא כל בן אדם יקום ויטוס איתך, ויהיה איתך, ויעשה בשבילך, ויפרגן לך. ועל מה שהיא עשתה בשבילי, אני צריך לחשוב טוב־טוב איך אני מתגמל אותה. אבל אני רוצה להאמין שגם אני שם בשבילה כשצריך. אני אוהב אותה, ואני לא יכול לראות את עצמי בלעדיה".
יש עוד ילדים בתכנון?
"כן, בטח. אני רוצה בן, ועוד בת. ארבעה נשמע לי אחלה".
היא יודעת על זה?
"גם היא רוצה".
איזה מין אבא אתה?
"אבא מאושר. אבא מלא סבלנות לילדים, מלא אהבה. אבא שמשגע את הילדות שלו, וכל כך שמח להיות איתן. ילדים זה משהו שאני חושב שתמיד קינן בי. אני הקטן משני אחים, תמיד חשבתי שיהיה לי אח קטן, הבטיחו לי, וזה לא בא.
"עמנואל היא כבר בן אדם. יש לנו שיחות, יש לנו עולם ומלואו. לפני יומיים הייתי חולה, והילדה ביקשה מיעל לטפל בי. היא התיישבה לידי במיטה, שמה לי קומפרסים על המצח וליטפה אותי ונישקה אותי. ואני, כשאני חולה, אני מנצל את זה עד תום. אני הכי מסכן בעולם. כשהייתי קטן זה היה 'אמא, אמא'. עכשיו זה הפך ל'יעל, יעל'. ופתאום יש לי מקהלה: גם את אשתי וגם את הבת שלי. אז אני מרגיש וואו".
איך יעל כאמא?
"אשת חיל. לביאה. זה בא לה בטבעיות. יש לה סבלנות שאני לא יודע מאיפה היא מקריצה אותה. היא אישה רזה ושברירית, ולמצוא אותה כל כך חזקה בסיטואציות מסוימות זה מדהים. בלידה השנייה, למשל, מהרגע שנכנסנו לבית החולים עד הלידה עברו עשר דקות. בלי אפידורל, בלי שום דבר. פתאום ראיתי אותה בכוח האלוהי שלה".
ואיך זה נראה כשאתם רבים?
"בצעירותי הייתי מסתובב בעולם כמו טייפון, כמו סערה. אם הייתי רב עם מישהו, זה היה מגיע לטורים גבוהים מאוד. למזלי, עברתי את כל הדברים האלה לפני יעל, וכשהגעתי אליה, שמנו את זה על השולחן ואמרנו, לפחות שתהיה לנו תרבות של ריב. זה בסדר לריב, בסדר לא להסכים, בסדר כל הדברים האלה שקורים, אבל כדאי להשאיר את זה במסגרת שלא תיצור צלקות. אני אומר את זה לכל האנשים שחשובים לי בחיים: תריבו מהבוקר עד הערב, אבל אל תכאיבו. כי יש דברים שקשה מאוד לקחת בחזרה".
תמונה משפחתית עם יעל והילדות תהילה (מימין) ועמנואל // מהאינסטגרם של אורי פפר
הילדות השפיעו על הקשר ביניכם?
"עמנואל היתה חלום. עם תהילה זה היה קשה יותר. בכי אינסופי, מהבוקר עד הערב, וכל מה שאתה עושה לא עוזר. וזה יוצר אצלך המון מתח כלפי הילדה, בזוגיות. אתה מאבד סבלנות, ואתה שואל את עצמך, למה הייתי צריך את זה? זו היתה אחת החוויות הכי מאתגרות שהיו לי בחיים, אבל זה מאחורינו".
העובדה שאתה בן להורים גרושים היא מין נורה אדומה כזאת של מה לעשות ומה לא לעשות כדי לא להגיע למצב הזה?
"זו שאלה שאני שואל את עצמי בחיים. ההורים שלי אף פעם לא ישבו יחד. לא היתה לי סיטואציה כזאת. אני בהחלט רוצה לתת לילדות שלי בית. אני רואה מה קורה כשאני או יעל לא בבית הרבה זמן, ומה קורה לילדות כשכולנו יחד, בתור יחידה אחת. אני אעשה כל מה שאני יכול בשביל להשאיר את המסגרת הזאת כמו שהיא. לשבת בבית בערב עם המשפחה, להכין את הסלט כשהילדה עוזרת לי לחתוך את הירקות, לעשות קידוש ביום שישי. בימי שישי מותר להן לישון איתנו במיטה, והן מחכות לזה כל השבוע. זה תיקון גם בשבילי".
חי בסוג של קרקס
הצילומים ל"Dig" התחילו לפני שנה. "הגענו ליום הצילומים הראשון, וכמובן הסצנה הראשונה זה אני, במונולוג של שלושה עמודים, והשחקן שאיתי אומר רק מילה אחת: 'אהה', וכל מי שמעורב בפרויקט יושב על המוניטור. כל הנציגים של NBC ושל קשת, מכל המחלקות, מכל המשרדים. הסתכלתי החוצה, ראיתי את החומות של ירושלים. צילמנו ברחוב שבו הייתי הולך בכל בוקר לבית הספר. אמרתי לעצמי: 'אוקיי, זה מה שרצית, זה מה שקיבלת. קח נשימה ותתחיל לשחות'. וזה מה שהיה.
"זאת חוויה אדירה. אתה שואף להרגיש את המקסימום של החיים, וזה המקסימום של החיים. קראתי פעם שאומרים ששחקן שעולה לבמה בפעם הראשונה, או שמצטלם לסידרה בסדר גודל של תפקיד שמצריך את כל ההוויה שלו, יש לו דופק של אסטרונאוט כשהחללית ממריאה".
רק שאצלכם החללית אף פעם לא נוחתת, כי אחרי הצילומים הסידרה עולה, ואז מגיעים גם הרייטינג והביקורות והשאלה אם תהיה עוד עונה וכו'. כל הזמן חששות.
"זה כמו להתנשק בפעם הראשונה. כשחזרתי לארץ צילמתי את הסידרה הראשונה שלי, ואני זוכר שזו היתה היטהרות, סוג של חלום. אחר כך הראשוניות הזאת חזרה גם בתיאטרון, ועכשיו שוב, הראשוניות של להיות שחקן ראשי בסידרה אמריקנית. זה דבר מדהים.
"נכון שיש גם את הפרמטרים שאתה מדבר עליהם. אבל אלה החיים שלנו כשחקנים, וזה לא מפחיד אותי. אני חי בסוג של קרקס".
איך היה לשחק עם ג'ייסון אייזקס, השחקן הראשי האמריקני?
"הבמאית של הפרק הראשון אמרה לי: 'אני לא רוצה שתתחבר איתו, כי אתם צריכים להיות יריבים בהתחלה'. אבל מהר מאוד גילינו שאנחנו לא יכולים לעשות את זה. הוא אנגלי, בן 50, שההורים שלו עשו עלייה לפני שלושים שנה, ויש בו הרבה מהישראליות. נוצרה בינינו ממש חברות חזקה. כשהיינו בניו מקסיקו המשפחה שלו נשארה בבית, והמשפחה שלי היתה איתנו שם, אז הוא היה בא אלינו לארוחות כל היום, שמר על הילדות והפך פשוט להיות הבן השלישי. הבן שאין לנו".
איך הסידרה התקבלה בארה"ב?
"ב'ניו יורק טיימס' היתה ביקורת מצוינת, וב'וול־סטריט ג'ורנל' היתה ביקורת מצוינת, וב'לוס אנג'לס טיימס' היתה בכלל ביקורת מצוינת. היו גם כמה פחות טובות. היום, בגלל שלכל אחד יש מחשב וחיבור לאינטרנט, הוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה. אז כמובן אתה יכול למצוא אלף ואחד דברים, ולא חסרים אנשים שרוצים להתבלט ולכתוב את דעתם. בסדר".
יותר משבעה חודשים היית בצילומים בחו"ל. איך זה עבד עם הבנות?
"הקונסטלציה הזאת היתה נוחה לי מאוד. ארזנו את עצמנו וחיינו באיזו חממה משפחתית. במצבים האלה חוויית הביחד היא קיצונית כל כך, שזו מתנה בפני עצמה. בכל סוף שבוע היינו נכנסים לוואן כזה של משפחות, עם כל הדברים בפנים, ונוסעים שש־שבע שעות על הכביש, ורואים מחזות מדהימים. הזריחה בגרנד קניון, פארקים, טבע מטורף. כמובן, הילדות שלי לא יזכרו שום דבר מזה.
"היו מקרים שעמנואל באה לסט, והתייחסו אליה כמו למלכה. המאפרת היתה עושה לה תחפושת. פעם היא צעקה על המוניטור, 'אבא!' ואמרו לה להיות בשקט, אז היא רצה אלי ועשתה בלאגנים. קיבלו את זה שם בהבנה ובכיף.
"היה יום שיעל טסה לפגוש את גל (גדות; ע"ס) בשיקגו, ואני נשארתי עם שתי הילדות. השחקן שאיתי הציע להיות בייביסיטר, וכמובן הוא לא הצליח להשתלט עליהן והתחיל בלאגן".
באיזו שפה אתם מדברים איתן?
"אני מדבר איתן באנגלית מהרגע שהן נולדו. זה קצת מאמץ בשבילי, אבל אני חושב שזה מאמץ קטן לעומת הרווח הענק שיהיה להן. יעל מדברת איתן בעברית. אז הן מדברות אנגלית שוטפת ועברית שוטפת.
כשאתה רואה שלטים של הסידרה עם התמונה שלך, אתה אומר לילדה, "הנה אבא"?
"לא, לא. כשהיא רואה אותנו במקרה בעיתון, היא יכולה להגיד 'הנה אבא' או 'הנה אמא'. טלוויזיה של מבוגרים היא לא רואה".
אתה רוצה לפתח את הקריירה בחו"ל?
"אני מקווה מאוד שהפרויקט הזה ירחיב לי את מגוון המסלולים שאני יכול לקפץ ביניהם. להגיד לך שעכשיו אני רוצה לקום ולטוס לארה"ב ולעשות את השינוי הזה? לא. אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו פה, ואמרתי גם ליעל, שאחרי כל כך הרבה שנים באמריקה, חשוב לי שהילדים שלי יגדלו בישראל".
מרגיש נוח בעירום
ההצלחה הזו של פפר במקום שבו רבים נכשלים ומתייאשים ורק מעטים מצליחים, מעלה שוב את הדיון של שחקנים מקומיים שחולמים על צעידה על השטיחים האדומים של הדבר האמיתי.
"יש את גל, שהיא כוכבת קולנוע. לא כמעט, לא בדרך. היא כוכבת קולנוע. גם איילת זורר עושה יופי של קריירה בארה"ב. אני חושב שמה שמדהים זה לראות שבשלושת המקרים האלה, גם גל, גם איילת וגם אני - לא שאני מחשיב את עצמי יותר מדי, אבל ספציפית לנקודה הזאת - ההצלחות שלנו הגיעו מכאן ולא משם. אני חושב שהיום יש בהוליווד יותר פתיחות לשחקנים ישראלים מאשר פעם. בכלל לזרים.
"אז אני חושב שהשיחה 'למה ישראלים לא מצליחים בחו"ל' היא לא במקום. חגי לוי קיבל גלובוס הזהב על הסידרה שלו 'הרומן', גידי רף זכה בגלובוס ובאמי על 'הומלנד'. אז להגיד שאנחנו לא מצליחים?"
עברנו הרבה פריימים של מחבלים וגופות עד שהגענו למצב הזה.
"אני חושב שהתקשורת אוהבת מאוד להידבק לדבר הזה ולהכתיר את הסצנות האלה בתור הרגעים המכוננים של תעשיית הבידור הישראלית בארה"ב, אבל זה ממש רחוק מהאמת. בכל מקרה, אני שמח שיש לנו עכשיו מספיק בשביל להשאיר את הדבר הזה מאחור ולא לחזור להערות העוקצניות האלה, שלדעתי הן לא רלוונטיות. יש לנו עוד דרך לעשות, ואני חושב שאנחנו מתקדמים בצורה מכובדת מאוד".
עם שירה האס ב"פרינסס". "אשתי לא דיברה איתי יומיים אחרי שהיא ראתה את הסרט"
בימים אלה מככב פפר בסרט הישראלי החדש של הבמאית טלי שלום עזר, "פרינסס", שכבר הספיק לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2014, ואף התחרה בתחרות הרשמית של פסטיבל סאנדנס היוקרתי. הסרט עוסק במיניות בתוך משפחה ישראלית ומתאר מסע התבגרות אפל, בין מציאות לדמיון, של אדר בת ה־12, המנסה למצוא את מקומה בתוך מערכות היחסים היצריות והסוערות בבית.
"נפגשתי עם טלי הבמאית ושירה וזיהיתי משהו שחשוב לי מאוד: רנטגן אנושי", הוא אומר על ההחלטה להשתתף בסרט. "יש לה יכולת בלתי נתפסת לראות דרכך, לקלוט את האמת. והתסריט שקראתי היה חזק כל כך, שרציתי להבין מי כתב את זה ואיך היא חושבת שהיא יכולה לספר את הסיפור הזה. כשהבנתי שיש לה את כל מה שצריך, שזה בעצמות שלה, שהיא מספרת את הסיפור בדרך ייחודית - היה ברור לי שאני עושה את זה".
לא חששת לגעת בנושא רגיש כל כך?
"אני חייב להגיד שקלטתי את זה רק אחרי שאנשים ראו את הסרט ובאו אלי ואמרו לי, 'מה, לא פחדת לעשות את זה?' אין לי את המשוכה הזאת מול עצמי, 'מה זה יעשה לי?' מה שחשוב לי זה אם הסיפור מספיק מעניין אותי, אם הוא מספיק חזק, מאתגר. זה לא פרויקט שאני עושה בשביל כסף, אלא משהו שהוא באמת מטלטל.
"הנושא הזה של מיניות במשפחה כל כך קשה, ואתה מגלה שבאחת מכל שבע משפחות זה קורה. לא רק שם, בקצה גבול היער, איפה שהמשוגעת גרה. לא, לא, זה פה. זה לידך בבית הקפה ובכיתה ובצבא, וזה ילדים. מטורף. רק כשראיתי את הסרט מההתחלה עד הסוף, הלב שלי נפל לתחתונים. אשתי לא דיברה איתי יומיים אחרי שהיא ראתה את הסרט".
למה?
"היה מאוד קשה. מאוד קשה. וזאת כבר אשתי, לא מישהי זרה שלא מכירה אותי. בפסטיבל סאנדנס מישהי ניגשה אלי רועדת, על סף דמעות, ואמרה לי, 'תודה. תודה שהצלחתם להעביר את זה כמו שזה'. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך בסיטואציה כזאת".
העובדה שאתה אבא הקלה עליך או הקשתה?
"אני חושב שהמזל שלי היה שהיתה לי תינוקת בבית, ואם רציתי או לא רציתי, בשנייה שפתחתי את הדלת, הכל נשכח והייתי צריך להתמסר במאה אחוז למה שקורה בבית, לתינוקת החדשה, מלאת החיים והחייכנית. אז היה לי איזון ששמר עלי".
בחלק גדול מהסרט אתה בעירום חלקי. איך אתה עם עירום באופן כללי?
"אין לי שום בעיה עם עירום. גם בסרט הייתי עירום ולא ראו. אני הולך לישון עירום, אני מרגיש מאוד נוח עירום, אז אין לי בעיה לעשות את זה, אם זה נכון לסיפור ולא סתם גימיק. ב'פרינסס' זה חלק מהסיפור, ויש לו אמירה אמנותית ואמירה של הסרט בכלל".
אז למה לא הראו אותו באמת, בסופו של דבר?
"הראו. העדשה קצת רחוקה, אבל אין שם איזה ניסיון להסתיר. אני זוכר שאני וקרן (מור; ע"ס) קצת חששנו בהתחלה, והיינו עם קונסטרוקציות כאלה ואחרות, עד שאמרנו, יאללה, די, עזבו אותי, הכל בסדר".
הריאליטי הכי טוב בעולם
אתה קורא את הביקורות על הסדרות והסרטים שלך?
"תלוי. אני קורא ביקורות כשיש איזשהו נושא טעון, בעל חשיבות, כדי לראות אם יצליחו להעלות את הנושא לדיון ולא רק את ה'וואי, למה היא התלבשה ככה' או 'למה זה צולם ככה'. כשזה מגיע לרמות כאלה, אני משתדל לא להתייחס ולא לקרוא, כמו שאני לא קורא טוקבקים. אני לא יכול לקרוא טוקבקים, אני לא חושב שזה בריא, ואין לי שום רצון להיות שותף במשחק הזה.
"יש פרויקטים כמו 'פרינסס', שזה סרט שהוא חשוב מאוד ושונה מאוד ומבריק מבחינה קולנועית, שמעניין אותי לשמוע איך אנשים מגיבים אליו, כולל המבקרים, כי יש בו תחכום קולנועי. יש בו משהו שהוא לא בדיוק מובן, שאתה לא מבין באיזה צד של המתרס אתה נמצא, אז מעניין אותי מאוד לקרוא אם מישהו הצליח להבין את זה, ואיך זה עבר, ואיך זה התקבל. את זה אני אראה בעוד כמה ימים".
לא מזמן יצאת להגנת מלי לוי אחרי שקיבלה ביקורת קיצונית ב"הארץ" על תפקידה ב"חשודה".
"יצאתי? התרעמתי. לבקר זה דבר לגיטימי, ולא לאהוב הופעה של שחקן או פרויקט - בהחלט לגיטימי. אבל לנסות להרוג חלום של בן אדם, ולהרגיש שיש לך איזו אמירה אלוהית לגבי הדבר הזה, זאת חוצפה וזה גועל נפש. זאת היתה ביקורת שכולה טוקבק, בלי שום דבר ענייני, והיא היתה כל כך אלימה, שכבר לא הבנת על מה הוא מדבר. זה נראה כאילו היא גנבה לו חבילת מסטיקים כשהם היו קטנים, ועכשיו הוא מחזיר לה. זה הרתיח אותי".
צריך ביצים כדי לצאת נגד מבקר בפומבי.
"לא חשבתי על זה ככה באותו רגע. פעלתי ממקום מאוד אמוציונלי ומאוד מוטרד. מלי עושה עבודה כל כך קשה על הדרך שלה, ונלחמת, ועובדת שעות נוספות - ובאמת, אם אתה מסתכל על העבודה שלה בשנה־שנתיים האחרונות - איך אתה יכול לכתוב דבר כזה? אתה לא אוהב אותה? לא עושה לך את זה? סבבה, לגיטימי. אבל למה להגיד את כל הדברים האלה? אני לא חושב שזה פייר לעשות את זה לבן אדם".
מה אתה חשבת על ההופעה של מלי בסידרה?
"שהיא עשתה את המקסימום עם מה שיש לה. לא ראיתי את הכל".
גם אתה משחק שם, לא ראית את הכל?
"הפרויקט הזה התחיל בכלל כסרט, עם תסריט אחד, ובמהלך העבודה התגלגל למה שהוא. ואם יש אלמנטים של תקציב, שבארץ תמיד חסר, אז מורידים פה ומורידים שם. להגיד לך שאני מת על הפרויקט הזה? אני לא מת על הפרויקט הזה".
אתה מצטער שהשתתפת בזה?
"אני לא מצטער, אין לי על מה להצטער. אבל אתה יודע, לא כל פרויקט הוא פרויקט חיים. בארץ יש מספר מצומצם מאוד של פרויקטים שהם מדהימים, ועל אותם פרויקטים מתחרים האנשים הכי טובים בתחום. אז פעם הוא קוטף ופעם אני קוטף ופעם מישהו אחר קוטף, יש רוטציה כזו. בתור איש משפחה עם ילדים אתה חייב להתפרנס, אז יש פרויקטים שאתה עושה בשביל כסף. אני מעדיף לעשות סדרות".
"אם פעם הייתי מראה לך את הקוביות שלי, עכשיו תראה חבילה" // צילום: אלון שפרנסקי
אתה לא מפחד שהשם שלך ייפגע? שתהיה מזוהה עם דברים שלא כל כך הצליחו?
"בסופו של דבר, המציאות פה לא מאפשרת לך לשמור על רמה מאוד גבוהה כל הזמן. אתה לא יכול להיות רק שחקן קולנוע, למשל. אולי משה איבגי מצליח, איכשהו. אני משתדל לא לעשות דברים שאחריהם אחזור הביתה ואגיד, 'אוי ואבוי, אני לא מאמין שעשיתי את זה'".
קרה לך פעם?
"קרה, אין מה לעשות. עשיתי בארה"ב פרסומות במשך שנים. יש לי יותר משישים פרסומות. ואני זוכר שהייתי שואל את עצמי, בשביל זה נהייתי שחקן? בשביל להוריד את הצ'יטוס מהמדף? לאכול את המקדונלדס ולירוק אותו אחרי הטייק? אבל זה חלק מהמקצוע".
"נשואים פלוס" היא מסוג העבודות שהצטערת עליהן?
"יש לי שם דמות קיצונית, שאני אישית נהניתי מאוד לעשות. ליאור (אשכנזי; ע"ס) ואני כל הזמן צחקנו על הסט. להגיד לך שצוחקים באותה מידה בבית? אני לא בטוח".
אתה רואה את עצמך משתתף בריאליטי?
"לא. אני משתתף בריאליטי הכי טוב בעולם: המציאות. אני עושה את זה כל היום".
מיליון שקלים, חודש בבית של האח הגדול.
"מפתה מאוד, אבל לא. פנו אלי הרבה פעמים, וזה לא משהו שמדבר אלי. אני גם לא אוהב את מה שזה משדר. מפריע לי שהטלוויזיה שלנו מלאה בזה".
הצופים מצביעים בשלט.
"הצופים לוחצים על השלט אניוויי. גם אם היית שם משהו אחר, הם היו רואים. הכל עניין של הרגלי צפייה, וזה ניתן לשינוי. אני לא חושב שצריך לשים ב־9 בערב סרט תיעודי על מצב הפילים באפריקה, שהולכים ומתמעטים בכל חודש, שזה לכל הדעות משהו חשוב. אבל בין זה לבין תוכניות ריאליטי כמעט בכל ערב יש מרחק גדול. למה לא לשים תוכניות אינטליגנטיות, כמו 'רמזור', כמו 'ארץ נהדרת'? גם הן מגיעות למספרים האלה. אז כנראה אפשר גם אחרת".
בקרוב תהיה בן 40, אתה כבר מרגיש את המשבר באופק?
"חשבתי שלא יהיה משבר אבל אני מתחיל להרגיש סדקים בחומה. מצד שני, יש משהו קסום בגיל הזה. וואו, ארבעים! איזה סקסי זה. איזה כיף להיות גבר בן ארבעים. איזה כיף לדעת מה שאני יודע. ותודה לאל, אני גם נראה סבבה, אני מרגיש סבבה, אין לי בעיה.
"את גיל עשרים שנאתי, כל הבלבולציה הזאת של מי אני, מה אני, השתגעתי. בשלושים פתאום הרגשתי את הכוח שלי. רוב החברים שלי, שהם קצת יותר מבוגרים ממני, אומרים שהחוויה הזאת רק מתעצמת. אז פניי מועדות לשם, בוא נקווה שאני לא טועה".
המראה שלך הוא גם כלי עבודה. אתה מסתכל הרבה בראי?
"בטח. אני בודק כל הזמן. אין לי שערות לבנות עדיין, שזה קטע, אבל אם פעם הייתי מראה לך את הקוביות שלי, עכשיו תראה חבילה. פעם יכולתי לשתות המון ולקום למחרת ולהתנהג כאילו שום דבר לא קרה. היום, אחרי שאני שותה בלילה, אני חצי יום במיטה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו