סכנת נפשות

אילנה (שם בדוי), עורכת דין בת 31 מאזור המרכז, סובלת מהפרעות אכילה ואנורקסיה מאז היתה נערה. שנים שהיא יוצאת ונכנסת בשערי המחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, חווה תקופות יציבות יותר, ואחריהן נפילות. לפני כארבע שנים החליטה ללכת לטיפול אלטרנטיבי במכון מיוחד, המספק שיטת טיפול קצרת מועד. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"חיפשתי את הטיפול הכי נגיש, שייקח הכי מעט מבחינת השקעת זמן ברמה השבועית, ולא היה אכפת לי כמה זה יעלה", היא מסבירה. "לא רציתי להתאשפז שוב לכמה חודשים. רק שהדלת שפתחתי היתה הדלת הלא נכונה".

האתר של המכון שאליו פנתה אילנה מכריז על עצמו כמטפל באמצעות שיטה אלטרנטיבית בשלל בעיות: מהפרעות אכילה, דרך חרדות ועד התמכרויות. אילנה טופלה אצל מנהל המכון. "התחלנו בטיפול, ובאחד הימים, לפני שהייתי אמורה לנסוע לחו"ל ולעשות הפסקה זמנית בטיפול, הוא אמר לי לפתע: 'אז מה, נפרדים?' הוא התקרב אלי, הרים אותי, נישק אותי על השפתיים וחיכך את הגוף שלו בי.

"אמנם הייתי המומה מהתפנית הזו, אבל התחלתי לחשוב שאולי קשר זוגי עם אדם כזה יהיה חיובי, כי הוא יאהב אותי ויילחם למעני. אנורקסיה היא מחלה אישית מאוד, שבה אף אחד לא יודע על זה שבדלתיים האחוריות את חצי בן אדם, מקיאה כל הזמן, והגוף שלך רקוב. המטפל סיפר לי שזה קרה לו עם עוד מטופלות ואמר שזה בסדר".

ההתקרבות האינטימית המשיכה גם באמצעות אי־מיילים הדדיים כשאילנה שהתה בחו"ל. "חזרתי רזה מאוד, אבל בתקופה ההיא הפסקתי להקיא, וזה היה כמו לזכות בלוטו כי ההקאה היא התמכרות", היא ממשיכה וקולה נשבר. "חשבתי באותה תקופה שאני אפילו רזה מדי, אבל הוא אמר לי: 'את נראית טוב ככה, יש אנשים שעושים לעצמם חסד שהם מקיאים. עדיף שיקיאו ושלא יהיו שמנים'.

"למרות זאת, קבענו דייט, והוא הגיע אלי הביתה. הכנתי לו ארוחת ערב, אבל הוא לא נגע באוכל והתנהג בצורה ברוטלית מאוד. הייתי בשמלה קצרה, והוא התחיל להכניס ידיים. בהמשך, הוא לקח אותי לכיוון המיטה, הייתי קפואה, לא ידעתי איך לעכל את כל הסיטואציה. הכל קרה מהר מאוד, והקול הזה, שאומר שזה משהו לא טוב, התעצם רק לאחר מעשה. ברגע שהוא יצא מסף הדלת, הלכתי והקאתי".

אחרי הערב ההוא, הידרדר מצבה הנפשי והבריאותי של אילנה, והיא אושפזה כמה פעמים במחלקה להפרעות אכילה. המטפל הציע לה, לדבריה, להמשיך בטיפול, אבל היא סירבה. "מאז הוא ממשיך לטפל באחרים, ואף מכשיר תחתיו דור מטפלים חדש", היא אומרת. 

אילנה הגישה כבר בשנת 2013 תלונה למשרד הבריאות נגד המטפל, באמצעות עורך דינה, דני סרור. אולם מאחר שמדובר במטפל המציע שיטת טיפול אלטרנטיבית ואינו מופיע בפנקס הפסיכולוגים - מאגר הפסיכולוגים בעלי הרישיון מטעם משרד הבריאות - לא חל עליו כל פיקוח של המשרד, והתלונה נגדו חסרת משמעות למעשה. "המקצועות שאת שואלת עליהם אינם מוסדרים", נמסר לנו מהמשרד, "ולכן, אם מישהו פנה לבעל מקצוע שאינו 'רפואי' - אין לנו איך לבדוק אותו. זה לא תחת הכובע של משרד הבריאות".

בעצת משרד הבריאות, שם הודיעו שאינם יכולים לטפל בתלונתה, הגישה אילנה תלונה במשטרה, והחומר בעניינו של המטפל הועבר לפרקליטות. לפני כחודשיים הודיעה הפרקליטות לאילנה על סגירת התיק. "הם אמרו שיש להם ראיות שזה קרה, שהמטפל מודה ויש הקלטות שלו מודה, אבל למרות שהיו יחסי מטפל־מטופל ואין ספק שהמעשה פסול, הם יתקשו להוכיח שהיתה תלות ממשית שלי בו".

אילנה מתכוונת לערער על החלטת הפרקליטות בניסיון לדאוג שהתיק יגיע בכל זאת לכתב אישום. אגב, מבדיקה שערכנו השבוע עולה כי המטפל ממשיך להעניק טיפולים במכון שלו באין מפריע.

600 שקלים לשעה

כל אדם בישראל יכול להעניק טיפול נפשי "אלטרנטיבי" או אימון אישי (קואוצ'ינג), גם אם לא למד יום בחייו וגם אם לא טיפל באנשים מימיו. הסיבה: אין חוקים המסדירים את התחומים האלו. כמעט שני עשורים מנסים להעביר חוק שיגדיר למי מותר לעסוק בפסיכותרפיה, דהיינו, מי רשאי להעניק טיפול נפשי או רגשי. בד בבד, הבליח בכנסת ב־2007, ושוב ב־2009, חוק שניסה להסדיר את תחום הקואוצ'ינג, אבל הוא לא הגיע אפילו לקריאה טרומית.

אמנם, יש שוני מהותי בין שני התחומים: מטפל נפשי מעניק טיפול שונה לחלוטין מקואוצ'ר, שכלל אינו מטפל אלא מאמן. אולם במשרד הבריאות רואים את התחומים הלא מוסדרים הללו כמקשה אחת, בלתי ניתנת להסדרה במהותה, ובפועל מאפשרים להם להתקיים באין מפריע. הנה כך השיב משרד הבריאות לתלונה שהגישה אילנה באמצעות עו"ד סרור: "אם נחוקק חוק פסיכותרפיה או חוק טיפול נפשי, בלי הגדרת העיסוק, זה לא ימנע מאנשים לעסוק בתחום תוך כדי שימוש בכינויים אחרים - יועצים רוחניים, קואוצ'רים, והיד נטויה...

"אין אפשרות מעשית של ממש להסדיר את כל המקצועות האלטרנטיביים שמעניקים טיפול רגשי או תמיכה נפשית. למספר המקצועות/עיסוקים/תורות אין באמת סוף: אם נגביל את השימוש בתואר 'פסיכותרפיסט', נזמין המרה למקצוע חדש - 'מייעץ בנפש'. עידן חופש העיסוק, כמו גם הנהייה של חלק מהציבור ל'רפואה אלטרנטיבית' על סוגיה, מזינים תופעות שונות".

גם בהסתדרות הפסיכולוגים רואים במטפלים האלטרנטיביים ובקואוצ'רים מקשה אחת, של כל מי שאינו מוסמך דיו לטפל נפשית באחרים. ד"ר מאיר נעמן, יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים, מסביר: "בקליניקות המקצועיות, הן הציבוריות והן הפרטיות, אנחנו פוגשים אנשים שבתהליך החיפוש, באופן אנושי ומובן כשלעצמו, חיפשו פתרונות מהירים וקלים לכאורה למצוקתם, ועברו מסכת של כל מיני הטעיות אצל מטפלים שרלטנים ואחרים שלכאורה הם 'אלטרנטיביים', דוגמת מאמנים, יועצים וכדומה. המטפלים האלה עשויים להיות בעלי הכשרה לגיטימית ואפילו טובה בתחומם, אך היא אינה מספקת לצורכי טיפול נפשי (פסיכותרפויטי) מלא ומורכב, כמתחייב במקרים רבים של מצוקה נפשית".

ואכן, רבים מהמטפלים האלטרנטיביים הנפשיים והמאמנים הם אנשים מקצועיים, שעוברים הכשרה ועושים את עבודתם נאמנה. השאלה שמרחפת כל העת היא אם הכשרתם, טובה ככל שתהיה, תאפשר להם לזהות מתי האדם שיושב מולם זקוק גם לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. וזה עוד לפני שדיברנו על הבעייתיות במצב שבו "כל אחד יכול" - שמאפשר לשרלטנים לפתוח עסק טיפולי בלי שעברו כל הכשרה, להעביר אימונים אישיים, ואפילו לפתוח בית ספר וללמד בו תורה שהמציאו. אף אחד לא יאמר מילה.

מדובר בתעשייה שמגלגלת כספים רבים. תעריפי הטיפול או האימון האישי נעים בין 200 ל־600 שקלים לשעה, ובמכפלות של מספר אימונים בשבוע ומספר מתאמנים - אפשר להגיע להכנסה חודשית גבוהה מאוד. תהליך ההכשרה כקואוצ'ר במכללות אורך בין שבעה חודשים לשנה. תלוי במכללה, ועלותו הממוצעת כ־10,000 שקלים. לאחר קבלת התעודה אפשר להמשיך עוד שנה או יותר, להתמחות בסוג מסוים של אימון או לקבל דרגה מתקדמת יותר של מאמן, שהיא גם פונקציה של שעות האימון המועברות בפועל לאחרים.

בין בתי הספר לאימון אפשר למצוא את איק"א, שבראשו המאמן ראובן כ"ץ, תו"ת (תקשורת ותוצאות) של המאמן אלון גל, מכללת "יוזמות", מכון אדלר ועוד רבים.

כדי לקבל תעודה של מטפל דרושים לימודים של שנה עד שלוש שנים - תלוי בסוג הטיפול. בין המקומות שמציעים הכשרה כמטפל אפשר לציין את מכללת רידמן, מכון אדלר, סמינר הקיבוצים, מכון מגיד ועוד.

במשרד הבריאות מדגישים כי יש רק סוג אחד של מקרים שבו הם מוסמכים לטפל - המקרים שבהם מטפל מתחזה לפסיכולוג. במקרה כזה, משרד הבריאות אף יכול לערב בנושא את המשטרה. אלא שלא צריך להתהדר בתואר פסיכולוג כדי לתת טיפול בעל אופי פסיכולוגי. אפשר פשוט לקרוא לזה "טיפול נפשי אלטרנטיבי", שבו סממנים טיפוליים רבים, ללא כל פיקוח.

"אין דבר כזה טיפול נפשי 'אלטרנטיבי'", מסביר ד"ר נעמן. "יש טיפולים שעשויים להיות 'משלימים', אם הם מונְחים, מפוקחים ומתואמים על ידי פסיכולוג או מומחה לבריאות הנפש".

"חלק מהלימודים היו במתכונת של קבוצה, שבה הסטודנטים חווים בעצמם את הטיפול" // אילוסטרציה: GettyImages

אלא שבשטח, כשאנשים מחפשים טיפול מהיר וממוקד תוצאה, ואינם מעוניינים להיכנס לתהליך פסיכולוגי ארוך - רבים בוחרים ללכת לטיפולים או לאימונים קצרי מועד בלי שהם יודעים כי אם חלילה ייפגעו נפשית, לא יהיה להם היכן להתלונן.

"עצם העובדה שאדם בא לטיפול זה אומר שהוא במצוקה, שהוא תלוי", אומרת עו"ד אילנה, שנכוותה אישית מהטיפול שעברה. "עיקר הבעיה היא שהתחום פרוץ, כי המטפל לא רשום תחת קטגוריה מוכרת כלשהי. למה שמטפל כזה ירצה לקבור את עצמו ברישום ובפיקוח כלשהם, אם במצב הקיים הוא יכול לצאת נקי?"

כבר משנת 1996 מנסה משרד הבריאות לקדם בארץ את "חוק העיסוק בפסיכותרפיה" - כלומר, "בטיפול נפשי מכוון, בהסכמה הדדית ואמצעים פסיכולוגיים מקצועיים מקובלים". על הצעת החוק הממשלתית חתום שר הבריאות דאז, צחי הנגבי, והיא קובעת כי רק רופא, פסיכולוג מומחה או עובד סוציאלי בבריאות הנפש שקיבל היתר, רשאים לעסוק בפסיכותרפיה. 

הצעת החוק גם אוסרת על אדם "להשתמש בכינוי דומה או במילים או באותיות המרמזים שיש לו כשירות לעסוק בפסיכותרפיה, אלא אם כן הוא מורשה על פי חוק זה". ההצעה גם מפרטת כללי אתיקה ברורים, ובהם כי מי שרשאי לעסוק בתחום "לא ינצל יחסי תלות הנוצרים תוך כדי הטיפול". אולם ההצעה לא הגיעה בשום שלב להצבעה בכנסת.

"כשניסיתי לברר למה זה לא מגיע לכנסת, אמרו לי שיש מחלוקת עמוקה בין משרד המשפטים למשרד הבריאות ולכן לא מקדמים את החוק", אומר עו"ד דני סרור. במאי 2013, לאחר שמשרד הבריאות דחה את תלונתה של לקוחתו, עורכת הדין אילנה, כתב סרור לשרת הבריאות דאז, יעל גרמן: "המציאות שבה משרד הבריאות או כל גורם אחר אינם מבצעים שום פיקוח ובקרה על קהילת הפסיכותרפיסטים בישראל ומאפשרים לכל אדם, בקלות רבה, להציג עצמו כפסיכותרפיסט ולהיכנס לנבכי נשמתם של אנשים במצוקה - היא מציאות עגומה ומקוממת... איש אינו נותן דעתו להשלכות החמורות הנובעות מהיעדר חוק או פיקוח על נושא רגיש זה".

גרמן לא ענתה לו באופן ישיר, אך ממכתב התשובה של משרד הבריאות למקרה של אילנה, התברר כי המכשול העיקרי בהעברת החוק היה הקושי לנסח הגדרה חדה דיה למושגים "פסיכותרפיה" או "טיפול נפשי".

באירופה פתרו את הבעיה

במדינות שונות בעולם דווקא הצליחו להתגבר על המכשולים. בגרמניה, למשל, מוגבל העיסוק בפסיכותרפיה לאנשי מקצוע שלמדו את התחום חמש שנים. גם באיטליה מוגבל העיסוק לבוגרי פסיכולוגיה או רפואה שהשלימו קורס של לפחות חמש שנים במוסד שמוכר על ידי המדינה. כך גם בשבדיה: רק בעלי מקצוע שעברו הסמכה וקיבלו רישיון מהמדינה יכולים לעסוק בפסיכותרפיה.

צרפת, מצידה, מגבילה את השימוש במושג "פסיכותרפיסט" מאז 2010 רק לבעלי מקצוע שהוסמכו לכך, שהם רופאים, פסיכיאטרים, בעלי תואר שני בפסיכולוגיה ו/או פסיכו־אנליסטים. מי שאינו פסיכיאטר או פסיכולוג קליני נזקק ללימודי פסיכולוגיה בהיקף של 200 עד 400 שעות, ועוד כמה חודשים של פרקטיקה במוסד רלוונטי.

יוצאת דופן היא בריטניה, שבה מוסדר נושא הפסיכותרפיה העצמאית באמצעות שלושה ארגוני גג גדולים ומבוססים. אבל גם שם, קובע נייר עמדה מיוחד משנת 2007 כי עדיף להסדיר את התחום בחקיקה מסודרת.

תחום הקואוצ'ינג אינו מוסדר בחוק בשום מדינה בעולם, אבל מעוגן באיגודים חזקים וותיקים. ראובן כ"ץ מסביר כי "בכל מדינה בעולם יש כמה איגודים מקצועיים. בארה"ב יש לא פחות משישה, באנגליה ארבעה ובצרפת שלושה. כל איגוד שמצליח לבסס את עצמו ולהוכיח שהוא עם פעילות - הופך למקצועי".

האומנם כל אחד יכול להיות מטפל נפשי אלטרנטיבי? ריבוי בתי הספר שמלמדים אימון, ייעוץ, טיפול, תקשור וכל מילה מכובסת אחרת מהז'אנר, ותנאי הקבלה הקלים - מלמדים שהתשובה חיובית. גם ענת (שם בדוי), דמות מוכרת מאוד מעולם הטלוויזיה, האמינה שהיא יכולה להיות מטפלת נפשית אלטרנטיבית.

אף שברזומה שלה עבר נפשי כמטופלת בעצמה ולא מעט משברי נפש, נרשמה ענת ללימודי טיפול בשיטה אלטרנטיבית באחת המכללות הגדולות לרפואה משלימה, התקבלה לחוג בקלות והתייצבה ללימודים מלאת מוטיבציה. אבל מה שהחל כחוויה סטודנטיאלית, הפך מהר מאוד לסיוט בלתי צפוי.

"חלק מהלימודים היו במתכונת של קבוצה, שבה הסטודנטים חווים בעצמם את הטיפול", היא מתארת. "הטיפול הקבוצתי הזה פתח אצלי דברים נפשיים במסגרת התהליך שעברתי, בדומה למה שקורה כשעוברים טיפול פסיכולוגי. אלא שהדברים לא טופלו בצורה מקצועית ואחראית. תוך כדי הלימוד וההתנסות עשו לנו כל מיני תרגילים נפשיים, וכתוצאה מזה חטפתי 'פלופ'. נכנסתי לפסיכוזה. דברים צצו ועלו, ולא הבנתי מה קורה איתי. יצאתי מאיזון נפשי.

"דווקא ברגעים שבהם הכי נזקקתי למורים שלי, לא קיבלתי מהם שום סיוע או הכוונה נפשית. הם לא ידעו איך לשמור על גבולות ואיך לנהל שיחה. מטפל מקצועי או פסיכולוג, שמבינים בנפש האדם, היו יודעים איך לעשות את זה. רק כשהלכתי לפסיכולוגית קיבלתי את הסיוע הנפשי המתאים. במקביל, הפסקתי את הלימודים. הבנתי שזה לא אחראי, שהתחום פרוץ מדי. הבנתי שעצם זה שבכלל קיבלו אותי ללימודים, כמטפלת לעתיד, זה כבר היה לא אחראי".

אף אחד לא שאל אם יש לך היסטוריה נפשית?

"לא. לא בדקו את זה לעומק. זה לא שאני לא יכולה לטפל, אבל יש לי מבנה אישיותי מסוים, וצריך לדעת איך לעבוד עם זה. התרשמתי שחסרים שם גבולות, סדר של דברים, אחריות, וזה ממש יכול להרוס לבן אדם את החיים. אני מעדיפה כבר ללכת לקוראת בקפה, לפחות שם את יודעת לקראת מה את הולכת ולוקחת את הדברים בעירבון מוגבל. פה את הולכת, חושבת שאת בידי אנשי מקצוע, ואת לא".

רגולציה עצמית לקואוצ'ינג 

אף שבשני העשורים האחרונים הפכה ישראל למעצמת קואוצ'ינג, אין כאן חוק המפקח על המאמנים האישיים. לאורך השנים הוקמו בארץ לא פחות מארבעה איגודים שמנסים לבצע לתחום הקואוצ'ינג רגולציה עצמית: לשכת המאמנים, ארגון המאמנים, האיגוד הישראלי לקואוצ'ינג (איק"א) וארגון ICF - השלוחה הישראלית של הארגון הבינ"ל International Coach Federation.

על פי נתוני לשכת המאמנים, אחד מכל שבעה אנשים בארץ עובר אימון אישי. על פי נתוני איק"א, מדי שנה משתחררים לשוק 700-600 מאמנים חדשים, ובסך הכל פועלים בישראל כ־10,000 מאמנים. משום שהתחום פרוץ, אין בנמצא נתונים כוללים.

בסוגי האימון שהתפתחו, ותחת המטרייה של חופש העיסוק, לא מעט מאמנים שוכחים את מקומם ומעניקים גם הם טיפול נפשי לכל דבר ועניין. בהסתדרות הפסיכולוגים עוקבים בדאגה אחר התופעה, שבה מאמנים לוקחים אלמנטים מעולם הפסיכולוגיה והופכים אותם לכלים מרכזיים באימון.

"לא לחינם הכשרת פסיכולוגים בארץ ובעולם היא מהארוכות והתובעניות ביותר", אומר ד"ר נעמן, יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים. "מדובר בדיני נפשות של ממש. הסתייעות בגורמים לא מקצועיים, שלא הוכשרו והוסמכו להעניק טיפול פסיכולוגי־נפשי, עלולה לגרום נזק כבד.

"במקרה הטוב, פנייה לסוג כזה של עזרה רק דוחה את פתרון הבעיה. במקרים אחרים, היא עלולה להחמיר את מצבם של הפונים. טיפול לא נכון או לא מספק עלול, בעזרת המרכיבים הסוגסטיביים (שכנוע לא מודע; מ"פ), הקיימים למעשה בכל טיפול ואינטראקציה רגשיים, להוביל אנשים הנתונים במצוקה נפשית לתהליכים הרי גורל עבורם".

בכנסת ה־17 היה נדמה לרגע שדברים הולכים להשתנות. חבר הכנסת הטרי דאז סטס מיסז'ניקוב (ישראל ביתנו) ניסה להסדיר בחקיקה את העיסוק באימון אישי. רועי וולר, יועצו הפרלמנטרי של מיסז'ניקוב, מספר כי קרא באותה העת כתבה שעסקה בסכנות של הקואוצ'ינג. "תוארו שם כמה מקרים של אנשים שנפגעו מקואוצ'ינג לא מוצלח, וזה גרר הרבה בעיות נפשיות שהצריכו התערבות של אנשי מקצוע. נוכחתי לדעת שאין רגולציה. זיהינו את השחקנים העיקריים במערכת, והזמנו אותם לכנסת לסייע בניסוח החוק. כל אחד משך לכיוון שלו, אבל התחלנו במהלך שנועד להסדיר את הנושא, כדי להגן על הציבור".

"הצעת חוק המאמנים האישיים", שהוגשה לכנסת בסוף 2007, ניסתה לקבוע קריטריונים לעיסוק באימון אישי: דרישת סף של תואר שני, הכשרה מעשית ועמידה בבחינות, ומניעת העיסוק מחולה במחלה מסכנת - "מחלה, לרבות מחלת נפש, העלולה לסכן את בריאותו של אדם הנמצא בטיפולו של בעל תעודת מאמן אישי; או: מחלה, לרבות מחלת נפש או כושר לקוי, העלולים לשלול מבעל תעודת מאמן אישי את היכולת לעסוק באימון אישי לחלוטין, זמנית או חלקית", כלשון הצעת החוק.

עוד קבעה ההצעה כי יוסדר "פנקס מאמנים אישיים", בדומה לפנקס הפסיכולוגים, שבו יופיע כל מי שהוסמך כחוק לעסוק במקצוע האימון. נקבע כי מי שיתחזה למאמן אישי למרות שאין בידיו תעודת אימון יעמוד בפני ועדת משמעת וצפוי לסנקציות, עד כדי ביטול או התליה של רישומו בפנקס המאמנים.

אבל הצעת החוק התפוגגה מסדר היום, וכעבור חודשים אחדים כבר היתה ישראל נתונה במערכת בחירות חדשה לכנסת ה־18. לאחר הבחירות מונה סטס מיסז'ניקוב לשר התיירות, ואת הטיפול בנושא קיבל לידיו חברו לסיעה, ח"כ אלכס מילר; זה הניח שוב את ההצעה על שולחן הכנסת ב־1 באפריל 2009. עד היום, היא לא עברה אפילו בקריאה טרומית.

"הסבירו לי שחוק המאמנים מנוגד משפטית לחוק יסוד: חופש העיסוק", אומר ראובן כ"ץ, יו"ר איק"א ומנהל אקדמי של התוכנית להכשרת מאמנים, יועצים אסטרטגיים ומנטורים בטכניון, שהיה ממנסחי הצעת החוק. "כיום לא היו מצליחים להעביר גם את חוק הפסיכולוגים, כי גם שם יש קריטריונים שדומים לאלו שהפריעו לחוק הקואוצ'ינג לעבור".

וולר, יועצו הפרלמנטרי של מיסז'ניקוב, טוען כי "מותר לפגוע בחופש העיסוק אם יש פגיעה בערכים של מדינת ישראל, או כדי לשמור על שלום הציבור בצורה מידתית. סביר שאנשים שמטפלים באחרים יצטרכו לעבור הסמכה. סביר שמכונים ייפגעו פגיעה מידתית בדרך להסדרה, וסביר שגילם של המאמנים יוגבל". 

גורם המעורב בפרטי החוק מאמין שמי שסייעו בהכשלת החוק הם גורמים מתוך שוק הקואוצ'רים, אולי מחשש שלא היו עומדים בדרישות הסף. "לאורך כל תהליך ההסדרה היו ניסיונות מצד גורמים אינטרסנטיים לבוא, לדלדל את החוק ולאפשר לעוד אנשים להיכנס למקצוע לאחר תהליך הכשרה קצר (אם בכלל). התהליך הזה קיבל כתף קרה על ידי הרוב המכריע של המאמנים הרציניים, שגם להם היה ברור שהאינטרס הוא להגן על הציבור", אומר אותו גורם.

למאמן אלון גל, שהיה גם הוא מעורב בחוק בתחילת דרכו, הסבר אחר להתנהלות מאחורי הקלעים של חוק המאמנים. "השיחה התחילה מזה שפוליטיקאים צריכים סוסים טובים לרכוב עליהם, ובזמנו עניין הקואוצ'ינג היה טרנדי מאוד. אנשים בעלי אינטרס פנו לפוליטיקאים עם אינטרס, כי ידעו שהסדרת נושא הקואוצ'ינג תביא להם כותרות בעיתון. לכן זה גם נשאר איפה שזה נשאר".

אלון גל. "אנשים בעלי אינטרס פנו לפוליטיקאים עם אינטרס" // צילום: מאיר פרטוש

בכל אחד מארבעת האיגודים הפועלים בארץ חברים כ־1,000 מאמנים, אך החברות בהם היא רשות בלבד. הם גם מנסחים את חוקי האתיקה עבור חבריהם - כל ארגון וחוקיו הוא. למשל, הקוד האתי של לשכת המאמנים בישראל, משנת 2010, קובע כי "מאמן לא יקיים יחסי מין עם מתאמנים שלו במהלך תקופת האימון". הסעיף הזה הוכנס לאחר שנודעו מקרים של מנטורים ומאמנים למיניהם, שעשו מעשים מגונים בנשים. המקרה המפורסם ביותר הגיע לבית המשפט ועסק במאמן בסדנאות, שהטריד וניצל מינית נשים.

למרות המעשים הקשים שיוחסו לו, החליטה הפרקליטות לסגור את התיק הפלילי נגדו, בנימוק של חוסר אשמה. חמש מהנשים החליטו לא לוותר ותבעו את המאמן בתביעה אזרחית, ובית המשפט קיבל את טענתן וחייב אותו לשלם להן פיצוי בסך כולל של כחצי מיליון שקלים.

"מטרת הארגון שלנו היא להעלות את הרף בתחום ולקבוע גבולות ברורים מאוד מיהו מאמן מוסמך", אומרת מלי אבן חן, יו"ר לשכת המאמנים. "יש אצלנו דרגות, שנקנות בהרבה עבודה קשה ואינספור שעות אימון. יש לנו ועדת אתיקה שמבוססת על דברים שלמדנו במכון לאתיקה בירושלים, ואפילו פסיקת בית המשפט מתייחסת לקוד האתי שלנו כמחייב כל מאמן".

ומה על מאמן שבוחר לא להיות חבר בשום איגוד? הוא כמובן אינו כפוף לשום כללי אתיקה. עידית (שם בדוי) מתל אביב פנתה למאמן בעקבות משבר נפשי שחוותה, ובעיצומו של הטיפול - הוא פשוט נעלם. "הוא היה מאמן ששם דגש על הקשר בין גוף, נפש ונשימה", היא משחזרת. "לעתים קרובות חשבתי שזה סתם שטויות, אבל חברה מאוד המליצה עליו.

"אחרי כמה מפגשים נאלצתי לבטל מפגש, ומאז הוא מחק אותי לגמרי, פשוט סינן אותי, לא ענה לשיחות ולא לסמסים. זה היה ממש נורא. שלחתי לו הודעות עד שהתייאשתי.

"לקח לי זמן להתגבר על הכווייה. אחר כך החלטתי ללכת לפסיכולוגית, והיא אמרה שלא נתקלה מעולם בדבר כזה. אם הוא לא היה יכול או לא רצה להמשיך, היתה לו מחויבות להגיד את זה".

אלא שבלי חוק או כללי אתיקה מחייבים, המאמן אינו מחויב לדבר. הוא חופשי גם להיעלם.

למרות הבעייתיות, אלון גל מתנגד להסדרת נושא האימון בחוק. "קריטי לחלוטין שרק מי שעבר הכשרה מתאימה יוכל לאמן, אבל זה ענף יצירתי, שלא כדאי 'לרבע' באמצעות חוק. חשוב שתהיה אמנה בין מתאמן למאמן, שהמאמן יגיד לפני תחילת הטיפול שמדובר בענף לא רגולטיבי ויפרט את התהליך. חשוב אפילו שהמאמן יקליט את עשר דקות השיחה הראשונות עם המתאמן וישמור אותן, אולי אפילו במאגר הקלטות מסודר. זה ייצור את יישור הקו בצורה הרבה יותר טובה מאשר קריטריונים כמו תואר ושאר הדרישות".

ראובן כ"ץ מאיק"א אומר כי עד היום פועלים באיגוד הקואוצ'רים על פי טיוטת החוק - "דהיינו, מנהיגים תנאי סף של תואר שני, גיל מינימלי 28 ולימודים קפדניים וארוכים שמתבצעים, רובם ככולם, באוניברסיטאות". גם הוא מודה, עם זאת, שאין לו כלים לבדוק את הפרופיל הנפשי של המועמדים לקבלה - למשל, מי סובל או סבל מ"מחלה מסכנת", כפי שנכתב בחוק. "אחוז גבוה מהפסיכולוגים הם אנשים שבעצמם עברו דברים קשים מאוד", הוא מסביר. "קשה מאוד לעשות את האבחנה".

תנאי קבלה גמישים

כדי להיווכח עד כמה גמישים תנאי הקבלה, יצרנו קשר עם ארבעה בתי ספר לאימון: בית ספר תו"ת, מכללת יוזמות, מכללת סאן ויז'ן והמכללה הבינלאומית לאימון וניהול (I.C.C.M). בכולם, הקבלה ללימודים היתה כרוכה בראיון אישי בלבד. מהר מאוד התברר ששום דבר לא יכול לעצור אותנו מללמוד קואוצ'ינג, וגם לעסוק בזה אחר כך.

בראיונות הצגתי את עצמי כמישהי ללא כיוון מקצועי, ללא תואר ראשון. בשלושה מבתי הספר (תו"ת, סאן ויז'ן והמכללה הבינלאומית) אף ציינתי שאני בעלת היסטוריה של דיכאון קליני. בכל אחד מהם נשאלתי על ידי יועצת הלימודים אם טופלתי בכדורים והשבתי בשלילה, הגם שכדורים אינם מסמנים בהכרח את הגבול בין שפיות לאי שפיות, או בין אנשים שמתאימים לעסוק בקואוצ'ינג לכאלה שאינם מתאימים. 

במכללה הבינלאומית לניהול ואימון שאלתי את נציגת המכירות שענתה לי אם בסיום הלימודים אזכה להשתייך ללשכה מיוחדת, בדומה ללשכת עורכי הדין. היא השיבה לי כי "תחום האימון הוא תחום פרוץ, אין באמת לשכה שמאגדת את המאמנים. יש חברות פרטיות שאומרות שהן אחראיות על תחום האימון אבל הן למעשה בתי ספר, כמו כל בית ספר אחר לאימון".

הלימודים במכללה הבינלאומית לניהול ואימון אורכים שבעה חודשים ואחריהם כבר אפשר לעסוק באימון. יועצת הלימודים טרחה להבהיר לי בשיחה המקדימה כי למעשה, כל אחד יכול לאמן אנשים, גם בלי להירשם ולשלם ללימודים: "באופן עקרוני, זה משהו שאנשים עושים, לצערנו הרב. אנשים בלי ידע אומרים שיש להם הרבה ניסיון בכל מיני דברים והולכים לאמן אנשים. אנשים כאלה כבר הובילו את המתאמנים שלהם לכדי התאבדות. זה משהו מסוכן מאוד. יש לאנשים בתחום הזה הרבה כוח בידיים, והם לא מודעים לכך".

כששאלתי אם היו תלמידים שלא עברו את הראיון האישי או סולקו במהלך הלימודים, השיבה היועצת: "בהחלט. תלמידים שמאוד מפריעים בכיתה, או יותר מדי יהירים, או כאלה שלא מתמסרים לתהליך - מסולקים. היו גם כאלה שבאו עם מטען כבד מדי מהבית, למשל תלמיד שנזכר פתאום להגיד שהוא סובל מדיכאון קליני. אדם כזה לא יכול לעבור קורס אימון".

"לפתע המטפל התקרב אלי, הרים אותי, נישק אותי על השפתיים וחיכך את הגוף שלו בי" // אילוסטרציה: GettyImages

דו"חות בדיעבד

מרבית לימודי האימון מתחילים באימון קבוצתי, שבו חווים המאמנים לעתיד אימון בעצמם. "אם קורה משהו חריג, והמרצה יודע לזהות את זה - שולחים את המשתתף לטיפול פסיכולוגי ועוצרים את השתתפותו בקורס", הסבירה לי יועצת הלימודים, בעצמה בוגרת הקורס. היא לא היססה מלהשתמש במונח ששאול מדיסציפלינה אחרת לגמרי, ולייחס אותו לעולם האימון: "אצלנו הלימודים הם מאוד פסיכותרפיסטיים. יש מקומות שאצלם זה: 'יאללה, בואו נפגיז בתוצאות חיוביות של אימון', בזמן שאותו אדם שבא ללימודים לא יודע מה קורה איתו". 

במכללת סאן ויז'ן התברר שהמראיינת מכהנת גם כאחת המרצות וגם כמזכירת בית הספר. אף שהצגתי את עצמי כמישהי ללא מקצוע, ללא השכלה וללא כיוון, ועם עבר של דיכאון קליני, היא אמרה לי: "עצם זה שהתקשרת מראה שיש בך משהו, כי הבחירה באימון היא בחירה בדרך חיים". לאחר מכן כבר שאלה: "את מי היית רוצה לאמן? ילדים, מבוגרים, עסקים?"

כמאמנת בעצמה, היא הציעה לי את האימון גם כדרך להתמודדות עם הדיכאון שעליו הצהרתי בהמשך השיחה. "כי מה זה אימון? הוא נותן לנו כלים להתנהג טוב יותר בחיים של עצמנו. נותן לנו יכולת להרגיש מוקדם יותר כשהדיכאון מתקרב, להבין מה לא טוב לנו ולמה לא טוב לנו. המאמן שם לך מראה שמסייעת להבין למה דווקא פה קשה לך. במהלך שנת הלימודים אצלנו את מקבלת אימון בכל שבוע, כך שאם את בדיכאון, אם את נתקלת בבעיות שמכניסות אותך לדיכאון - את יכולה להתאמן בעצמך ולרכוש כלים כדי להתגבר על זה אחר כך לבד".

שאלתי שוב אם אישה שסבלה מדיכאון יכולה בכלל לטפל באנשים, והמרצה ענתה: "דווקא בגלל זה, מי כמוך יידע לטפל בדיכאון של אחרים".

במהלך קורס אימון ממוצע, על הסטודנטים להתנסות כבר כעבור חודשים מועטים באימון אמיתי של אנשים. הם אמנם עושים זאת בליווי של המורה, אך הוא אינו נוכח פיזית באימון, אלא הסטודנטים מעבירים אליו דו"חות בדיעבד.

שרה ארבל, מאמנת ותיקה בעלת שם בינלאומי, נחרדת מהרעיון שאנשים יתחילו לאמן מהר כל כך. כנציגה הישראלית הראשונה ב־ICF, הפדרציה העולמית למאמנים, היא מראה לי את כמות ההסמכות שהיתה צריכה לעבור כדי להיות מאמנת בינלאומית.

"בארבע השנים הראשונות ללימודי הקואוצ'ינג שלי לא אימנתי איש, רק למדתי. אני מאמנת בכירה בארגון, וכדי לשמר את התואר, שאותו אני נושאת יותר מעשר שנים, אני חייבת בכל שלוש שנים לעבור מבחן כדי לקבל תעודה מחודשת".

ארבל מודאגת מאיכותם של המאמנים החדשים, שנפלטים לשוק בהמוניהם מדי חודש מבתי הספר לאימון. לעתים, אחרי סדנת אימון של סוף שבוע אחד. "לימדתי בקורסי המשך של בוגרי אימון טריים, והייתי עדה למקרים שאנשים יצאו מסדנאות ומקורסים לקואוצ'ינג עם תחושה מגלומנית שהם יביאו את השלום למזרח התיכון ואת הישועה לעולם. זה היה מדהים ומדאיג לראות אנשים שהגיעו לרמות של עיוות בתפיסת המציאות ובתפיסת היכולת העצמית שלהם. הם היו שרויים באופוריה טוטאלית. מפחיד".

עד כמה הלקוחות שבאים למאמן בודקים את ההכשרה שעבר?

"האמת היא שאף לקוח לא ביקש ממני אי פעם לראות את התואר שלי בקואוצ'ינג. רוב האנשים מחפשים תשובות מהירות וזולות לבעיות שלהם, והכי חשוב להם - שמישהו יחליט עבורם. חולשה אנושית שהולכת וגוברת בעידן הזה שלנו, עידן האינסטנט".

כדי לצוד לקוחות, ולא פחות, כדי לשמר את הלקוחות, יש מטפלים ומאמנים שמבססים את הטיפול או האימון על כריזמה אישית מופרזת ומכירת מצגי שווא למטופל. "מאמן אחד אמר ללקוח שלי: 'אתה כוכב, ואני אהפוך אותך למטאור'", מספרת ארבל. "הוא ברח ממנו ובא אלי. אני לא מבטיחה מראש שום דבר". 

גם כ"ץ מודאג מאיכות המאמנים. "בבתי ספר רבים, הכל עסקי לגמרי: מי שבא, ברוך הבא. מגיעים חבר'ה אחרי צבא, עוברים קורס - וזהו, הם יכולים לאמן. זה נורא. רק חוק יחייב את כולם להתחיל להיות רציניים. לבנות תוכנית לימודים כמו שצריך ותהליך מיון כמו שצריך, ולא 'מסחרה' כמו שעושים היום".

גם פסיקה תקדימית של בית המשפט, אם תהיה, עשויה לפתור את בעיית השוק הפרוץ. "בהיעדר רגולציה, פסיקה כזאת עשויה לספק ולו מענה חלקי לעניין", אומר ד"ר נעמן מהסתדרות הפסיכולוגים. "למשל, אם למישהו שטופל על ידי 'מושיע' ייגרם נזק, או שחלילה הוא יתאבד, ובעקבות זאת תהיה תביעת נזיקין - קביעת השופט עשויה להפוך לתקדימית. משמעותה עשויה להיות שאם אדם גרם לאחר לחשוב שהוא פסיכולוג, גם אם לא קרא לעצמו כך, יהיה אפשר להעמיד אותו לדין כמי שפעל בחסות מצג שווא. זה עשוי להרתיע אחרים".

"דרוש חבר כנסת או שר שיודע להעביר תהליך מהיר, כי כל העבודה כבר נעשתה", אומר רועי וולר על חוק המאמנים האישיים, ששוכב ומעלה אבק. "היתה כבר הסכמה של הגופים שעוסקים בלימודי אימון. הסכנות והנזקים של תהליך לא מפוקח ברורים. כולם ירוויחו מחוק כזה".

"הייתי שמחה להעביר מסר לחברי הכנסת החדשים, שאחד מהם ירים את הכפפה ויסייע לנו להסדיר את התחום מול המחוקק", אומרת מלי אבן חן מלשכת המאמנים. "אני בטוחה שגם המאמנים וגם המתאמנים ייצאו נשכרים".

•    •     •

תגובות
משרד הבריאות: יכולים לשלול רישיון רק ממי שקיבל אותו מאיתנו

• ממשרד המשפטים נמסר בתגובה למקרה של אילנה, שהובא בכתבה: "על פי החוק והפסיקה, בעבירה העוסקת ביחסי מין בין מטפל נפשי למטופל, נדרש להוכיח כי הסכמת המטופל לקיום יחסי מין עם המטפל הושגה תוך ניצול תלות נפשית ממשית בו, שמקורה בטיפול הנפשי שניתן לו על ידיו. בנסיבות המקרה דנן, לא היו די ראיות לקיומו של ניצול כזה ברמה הנדרשת במשפט הפלילי, ועל כן הוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות מספיקות. החלטתנו ונימוקינו הועברו למתלוננת ולבא כוחה".

• ממשרד הבריאות נמסר בתגובה למקרה של אילנה: "מאחר שהאיש הנילון אינו פסיכולוג ואינו רשום בפנקס הפסיכולוגים ואינו פסיכיאטר בעל רישיון מטעם משרד הבריאות, לא ניתן לנקוט נגדו הליכי משמעת לפי חוק הפסיכולוגים או חוק הרופאים, ובכלל זה הליכי בירור תלונה. משרד הבריאות יכול לשלול רישיון רק ממי שהמשרד נתן לו רישיון. עבירות של בעלי עיסוק שאינם מוכרים על ידי המשרד מטופלות על ידי גורמי האכיפה. תחום הפסיכותרפיה אינו מוגדר על ידי משרד הבריאות כתחום עצמאי. טיפולים בתחום זה ניתנים על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים בעלי רישיון מטעם המשרד".

• אילן דבש, המנהל האקדמי במכללה לאימון וניהול I.C.C.M, מסר: "הטענה שהנציגה שלנו אמרה שהלימודים שלנו 'פסיכותרפיסטיים' תיבדק. ככלל, תנאי הקבלה שלנו פשוטים למדי, והם לדעתי הכי נכונים שיש. תואר ראשון הוא לא מדד לכלום, ואף אחד לא יכול לקבוע מהו 'כיוון בחיים'.

"יש אצלנו תהליך של מיון ומבחן, וגם בדיקת ההתנהלות החברתית של המועמד בתוך הכיתה. בהסכם שחותם התלמיד, הוא מתחייב שהוא יציב נפשית ושהוא לא לוקח כדורים. אם יש מישהו עם בעיה נפשית, דיכאון, חרדה או כל דבר אחר, הוא מביא אישור מפסיכיאטר שהוא יכול להיכנס ללימודים. עם זאת, איני יכול להבטיח שכל אדם שיוצא ממני הוא במאה אחוז הכי יציב והכי טוב, ולעולם יהיה טוב. אנחנו מבחינתנו עושים את המקסימום האפשרי בתהליך הקבלה ובנקודות הציון במהלך הקורס".

• תמיר פלג, מנכ"ל מכללת יוזמות, מסר: "למכללת יוזמות עשרה סניפים ברחבי הארץ, ובוגריה מקבלים תעודה בחסות אוניברסיטת בר־אילן, בית הספר לעבודה סוציאלית, לימודי המשך והכרה מלאה של לשכת המאמנים. גופים גדולים במדינה, לרבות המגזר הציבורי, שמים בנו את אמונם. כך, למשל, לשכת התעסוקה, משרד הפנים, משרד הביטחון ועוד.

"ברור כי ציבור הפסיכולוגים חש אי נוחות מתנופת האימון, שמשפיעה על כל תחומי החיים. אולי גם מצטמצמת פרנסתם של הפסיכולוגים. אולם אחד אינו נוגד את האחר. מאמנים שמים את הדגש על הנעה לפעולה ממצב קיים למצב רצוי בטווח של זמן קצר וממוקד, רציונלי ופרודוקטיבי. 

"במכללת יוזמות שלושה תהליכי סינון וקבלה: עמידה בקריטריונים של הכשרה, ניסיון ובשלות. הקבלה כרוכה בראיון אישי ובראיון מקצועי עם המנחה. בשנה האחרונה דחינו עשרות אנשים שביקשו להתקבל לקורסים שלנו. איכות האנשים שמגיעים ללמוד אצלנו גבוהה ביותר. חלקם אף ממשיכים ללמוד אצלנו הרחבות".

 • ממכללת תו"ת נמסר: "אנו עושים את מירב המאמצים בכדי להוציא מקורס המאמנים שלנו אנשים שיוכלו ליהנות מהכלים האימוניים לביתם ולתפקידם. אנו מגדילים לעשות ואף מבקשים להיפגש עם הנרשמים באופן אישי. מי שיהיו מאמני תו"ת מחויבים בתהליך הכשרה נוסף, שכרוך בתהליך מיון נוסף. לאורך כל השלבים יש הסתכלות של מאמן בכיר על משתתפי ההכשרה ובחינה אם המשתתף יכול להיכנס לשלב הפרקטיקום. 

"במסלולי לימוד רבים, נושא העבר הרפואי של המשתתפים לא נבדק. דווקא בתהליך הכניסה לחברת תו"ת הוא עולה, ואנו אף מבררים אם האדם סיים טיפול. לשמחתנו, יש לנו הכישורים המקצועיים לבדוק את נושא ההתאמה גם ללא מסמך רפואי, ולא לכל אדם שיושב בהכשרה נאפשר לצאת לפרקטיקום".

• מבית הספר "סאן ויז'ן" נמסר: "להבדיל מפסיכולוג או יועץ, המאמן משתמש בהרגלי החשיבה של המתאמן בלבד. מדיניות בית הספר היא שאימון אינו יכול להיות תחליף לטיפול רפואי. תשובת נציגת 'סאן ויז'ן' היתה שאדם שחווה דיכאון או טראומות אחרות יכול להיות מאמן טוב, ניסיונו האישי יאפשר לו להיות יותר אמפטי לאחר.

"בכל מקרה, לפי זיכרונה של נציגת 'סאן ויז'ן לא דובר על טיפול בדיכאון אלא על השאלה אם היא יכולה להיות מאמנת טובה, על אף העובדה שהיתה (בעבר) בדיכאון. תהליך המיון וההכשרה ותהליך האימון הם בין הארוכים ביותר בארץ. אדם מגיע לתהליך אחרי ראיון ראשון, שבו הוא מבין שהוא נמצא בבחינה ובבדיקה". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו