קוגל דוט קום

ירושלים היא עיר משוסעת ושבטית. מי שפוקד את הפואייה של התיאטרון או את חצר הסינמטק, כמעט לא מגיע לשוק מאה שערים, לשטיבלך או ליציע המזרחי של טדי. ולהפך. בקיצור, כל מה שאפשר להגיד על מדינת ישראל אפשר להגיד בהדגשה כפולה על העיר הזאת. אבל מה שבכל זאת משותף לכל ירושלמי, פחות או יותר, הוא העובדה שמתישהו במהלך חייו, הוא ימצא את עצמו קונה סיר גדול של קוגל. אתה יכול להיות כורדי מרחביה או פרופ' ממוסררה, חסיד מבית וגן או מסורתי מקריית יובל. יום אחד אתה תגרור סיר גדול מדי של קוגל שחום אל בית כנסת כלשהו.

זה יקרה בנסיבות משמחות של הולדת בן או בת, שבת חתן או בר מצווה. זה עלול לקרות באזכרה. כך או כך, אתה - או את. אבל לרוב יהיה זה אתה - תתבקש להגיע בבוקר יום שישי המטורף, ולחפש חניה בסמטה ללא שם ומוצא, בלב הג'ונגל החרדי־אורבני. תמיד הומה, תמיד צפוף. אין חניה ואין דרך להגיע בלי שתיים־שלוש עבירות תנועה בוטות. כעבור חצי שעה של חיפושים עקרים, אתה מבין את החוקים המקומיים ומשאיר את המכונית על המדרכה. גלגל אחד על ברז כיבוי, והשני על הפחית של הקבצן האדיש. הוא לא זז. בכל שישי מישהו חונה עליו. או על הפחית. והוא לא מתלונן. רק אומר: "מזל טוב, לכבוד מה הקוגל?" בחנות המתמחה בנשנושים יהודיים כמו חמוצים ודג מלוח, כבר מחכה לך סיר גדול. כמו בצבא. בתוכו רובץ צמיג האיטריות המתקתק־מפולפל הזה, שבלעדיו אין קידוש. 

הו, קוגל! האם מי מן הקוראים זקוק להסבר מהו קוגל? הקוגל מעלה מספר קושיות כבדות משקל: 

האם אדם שאינו יהודי משני הצדדים מסוגל בכלל להכיר בפשטידון הזה כמזון שראוי לנגיסת אנוש? (המממ...) 

האם כל פסטה חייבת להיות מוגשת אל־דנטה? (לא. הקוגל הוא מחאה יהודית נגד האימפריאליזם של המטבח האיטלקי והאנינות בכלל).

מה המקום של הקוגל בתפריט ה"קידוש"? (השתגעתם? ומה מעמדו של האורז במטבח היפני?)

כל הקושיות הללו ראויות להתייחסות רצינית, אבל הפעם אולי עדיף שנפתח בתיאור המוסד המכונה "קידוש".

קידוש הוא ברכה טקסית על גביע של יין. יש קידוש בשבת, יש בחג, וגם בטקס החופה יש קידושין וגביע יין. אבל כשמישהו מזמין אותך לקידוש בבית כנסת הוא מדבר בעצם על מין מסיבה. הכלאה עליזה בין בראנץ' לבין לינץ'. מסיבת גן, רק בלי הגן. מייד אחרי התפילה צצים לפתע שולחנות ערוכים. איך זה קרה בדיוק? מי הכין? אם תרצו, ממש כאן מסתתר הגרעין הקשה של ההתנגדות האורתודוקסית לשוויון מגדרי. כל אישה שלובשת טלית או לומדת תורה מעלה את השאלה: ומי יחתוך את הקוגל?

אמרנו מסיבה, ואמרנו שולחנות, אבל כל השוואה בין קידוש לבין "קוקטייל פארטי" תגרום לנו להשתמש בדימויים שמאוחר יותר נתחרט עליהם. הכיבוד בקידוש הוא הפרטאץ' הקולינרי בכבודו ובעצמו. התפריט ברוב המקרים הוא נוסטלגיה לשם נוסטלגיה. בעל השמחה מגיש את מה שנהוג להגיש בקידושים, ולא את מה שהוא אוהב לאכול ולשתות. הוא זוכר שהיה ילד, והתרוצץ בין השולחנות בתקווה לפלח קנקל גדול של קולה ולבדוק מה קורה כשזורקים פנימה סוכריות מנטוס. לכן אין לו בעיה לשים על השולחן דברים מוזרים כמו ליקר בננות, לימונצ'לו וקריסטל מנטה. הגסטרונומיה האנרכיסטית של הקידוש היא היהדות בהתגלמותה, וכולם מוזמנים להעמיס קרקר עם הרינג, לצד רוגלעך, חופן ביסלי בצל, וכמובן שני משולשים של קוגל. קידוש הוא המקום שבו תוכלו לראות וויסקי ב־200 דולר נמזג לתוך כוסיות חד־פעמיות עם שאריות סופרדרינק צהבהב בתחתית. זה בסדר. כך זה בקידוש, ומי שנפשו העדינה סולדת מזה והוא לא מצטרף לשמחה, יכול מצידי להידחף למזוודה של פרופ' חצרוני וללכת איתו לאלף עזאזל. 

הקוגל הירושלמי, הכוכב הבלתי מעורער של הקידושים באשר הם, כבר מזמן הפך למטאפורה. הסבא־רבא שלו, חיוור ורוטט הרבה יותר, הגיע לירושלים עם החסידים האשכנזים ורבץ מדי שבת בתנור השכונתי. כמו החמין, גם הוא נחשב לפתרון יצירתי של הבעיה ההלכתית הבסיסית של שבת - איזה מזון רק משתפר אם שוכחים אותו בתנור כל הלילה?

התנור השכונתי המשותף הוא מקור בלתי נדלה לסיפורים עתיקים על מפגשים בין העדות. כמו במקלחת הקיבוצית, להבדיל, כולם ראו הכל, וגם הריחו, ונשאלו שאלות. ברוב המקרים, כידוע, נהגו הספרדים לסלוד בקולי קולות מכל מה שבקע מהמטבח האשכנזי. אבל בכל פעם שסיר קוגל היה מגיח מהתנור, הריחות הקרמליים היו עושים שמות גם בנפשם של מתעבי האשכנזים האדוקים ביותר. בשקט בשקט, שאף אחד לא ישמע, הם היו ממלמלים בלאדינו שורה מסתורית שמשמעותה "יימח שם השטן, אבל אין מה לעשות, קוגל זה לא רגל קרושה!"

אם נאמין לזקנים, הרי באותם ימים היחסים בין העדות היו גרועים עוד יותר מאשר היום. היום משמיצים, מעליבים ומנבלים את הפה, אבל לפחות מדברים! מה שסדק את המחיצות היה בעיקר סקרנות קולינרית. מי ששברו את הקרח היו נשים סקרניות שניגשו לשכנה לשאול מה יש שם בסיר הזה, ולמה נדבקו לה המקרונים. לאט־לאט עברו מתכונים, מאוד־מאוד לא מדויקים. הכל בתנועות ידיים של "ככה" ו"בערך". הנשים הספרדיות, המוגרביות והפרסיות הוסיפו אל תוך תערובת האיטריות והסוכר גם פלפל חריף וקינמון ועוד משהו סודי, והסבתא המרוקאית שלי נהגה להכין יופי של קוגל ירושלמי. אין לי מושג מי קבע שבלי מלפפון חמוץ זה לא ילך, אבל אני מצדיע לו, והתוצאה השזופה שאנחנו מכירים היום היא מוצלחת הרבה יותר מכל האבות הקדומים של פשטידת השבת העתיקה והדביקה הזאת. מוצלחת בדיוק כמו כל יתר הדברים שאנחנו עושים בישראל, כשאנחנו מטפלים מחדש במורשות ישנות, ובעיקר כשאנחנו עושים את זה ביחד.

•   •   •

בשבת האחרונה חגגנו בר מצווה לבני הבכור והיתה לי הזכות לנסוע למאה שערים ולתרום את חלקי למורשת הקוגל. חלק מתפקידיו של אב נרגש. במוצ"ש או בבוקר ראשון מחזירים להם את הסירים, ומחזור נוסף יוצא לדרך. אני יודע מה חלק מהקוראים חייבים להעיר בשלב הזה: איזה עיתוי אומלל לכתוב על קוגל. הרי מדובר בחמץ גמור. בשבת זו, "שבת הגדול", רוב הבית כבר כשר ולאף אחד אין כוח להתעסק באוכל שהוא גם חמץ וגם דביק. אבל כמו שפסח מוכיח, האוכל היהודי הוא תמיד סיפור. הוא לא מתלווה לסיפור, אלא מספר אותו בעצמו.

(איור: עציון גואל)

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו