בעוד שבוע בדיוק נחגוג את ליל הסדר. יהודים בכל הארץ וברחבי העולם יישבו סביב מפת חג, שמכסה שני שולחנות שחוברו זה לזה למרות שהם לא באותו גובה. סביבם יישבו כל בני המשפחה המורחבת, מי על כיסא אוכל ומי על כורסה מתנפחת של דורה שהובאה מחדר הילדים, ויקראו בהגדה לפחות עד האמצע.
האמת היא שאני קצת חושש שהתמונה הפסטורלית הזו לא תתקיים השנה: במשפחה של גיסי בטח יביאו את הדג המרוקאי המסורתי, אמא שלי תביא איתה את הגפילטע פיש הקבוע, ואני מאוד חושש שבאווירה הנוכחית במדינה, שני הדגים יריבו ביניהם ולא יסכימו לרבוץ על אותו שולחן, לא כל שכן, להיכנס לאותה קיבה. אני אפילו חושש שברגע של חולשה, החזרת שאני ואבא שלי לא יכולים לדמיין פסח בלעדיה תצרח על פשטידת המעקודה המצוינת של לינדה ותגיד לה שחבל שהיא עלתה לשולחן ולא נשארה להירקב במקרר.
נשמע לכם לא הגיוני? ואללה. וזה שאנשים ברחו מעשרות מדינות שונות בגלל גזענות ואפליה, עברו תלאות איומות בדרך והגיעו סוף־סוף למדינה משלהם, רק כדי לטפח בעצמם גזענות ואפליה אחד כלפי השני - זה כן נשמע לכם הגיוני? לי לא. אולי זה בגלל שאין לי עדה.
אה, סליחה, לא אמרתי לכם: אין לי מושג מאיזו עדה אני. אם אתם מתעקשים, אז מהצד של אבא שלי יש שורשים בפולין ובגרמניה, ומהצד של אמא שלי, לעומת זאת, יש בעיקר גרסאות סותרות: חלק אומרים בולגריה, חלק טוענים יוון, ודודה שלי אפילו חזרה פעם עם מסמך שמכריז רשמית על קשר ליהדות מרוקו, רגע לפני שהמחשבים בבית התפוצות קרסו והעובדים ביקשו ממנה לא לחזור לשם יותר בחיים.
• • • •
כן, אני אבי, ואף עדה לא לקחה עלי אחריות. זה מעולם לא הפריע לי, כמובן, עד השבוע האחרון, שבו הבנתי שאני חייב לבחור צד: מתנשאים או ניאנדרתליים, אחרת אני אצטרך לשבת בצד ולראות את כולם עושים חיים בלעדיי במלחמת האחים.
בואו נודה על האמת, שורשי מלחמות היהודים לא התחילו השבוע בהתבטאות של איש האקדמיה המלומד, שהוכיחה שאדם יכול כנראה להחזיק בו בזמן בתארים פרופסור וסתום, וגם לא בקמפיין ה"לא לתת" המקומם, שהצליח לחבר בדרך חדשנית בין רוחב לב לצרות אופקים. אפליה עדתית היתה פה כבר בימים שבהם עדות מסוימות שלטו ברוב הצמתים החשובים במדינה וניסו כנראה להשאיר שם רק את אנשי שלומם, בדרכים מכוערות במיוחד. היום אנחנו רוצים לקוות שהאפליה הממוסדת הזאת עברה מן העולם, או לכל הפחות, פינתה את מקומה לאפליה נקודתית של גזענים מטעם עצמם.
ועדיין, אחת לכמה זמן גל עכור ודוחה במיוחד של שנאה בין־עדתית שוטף את כולנו, מחריב ארמונות חול של שפיות שנבנו במשך שנים, בלי שום דגל אזהרה שמתנוסס טרם הגעתו. איך זה שוב קורה לנו? ובכן, ממש כמו אותו פנצ'ר־מאכער שמתפרנס יפה בזכות המסמרים החלודים שהוא מניח תחת גלגלי המכוניות בשכונה, צריך גם כאן לחפש את בעלי האינטרסים: אלה שיעשו הכל כדי ללבות את האש ולהצית את השנאה כי היא משרתת אותם, ובמקרים מסוימים, הם אפילו מרוויחים ממנה לא רע.
כי חוץ מאותם גזענים "אידיאולוגים" עלובים - אלו שבאמת מאמינים שהם יותר טובים ממישהו אחר רק כי אצלם הגישו בורשט במקום חורשט - ישנם גם האינטרסנטים, אלה שגוזרים קופון לא רע ממלחמת האחים. אותם פרובוקטורים בשקל, שנהנים לצרוח את מרכולתם הגזענית בתוכניות רדיו וטלוויזיה בתקווה לקדם את עצמם לקריירת אינסטנט כלשהי; אלה שמדווחים על זה בהרחבה כדי למכור מודעות פרסומת בין לבין; וגם אלה שמשיקים קמפיין תחת הכותרת הבלתי נתפסת "מזרחי מצביע למזרחי" - כאילו למזרחי אין עוד שום שיקולים. זו התייחסות עלובה ממש כמו של אלה שאינם מסוגלים לקבל שמישהו הצביע אחרת מהם כי הוא חושב שזו הדרך הנכונה, ולא כי בשעות הפנאי הוא מטפס על עצים להנאתו.
תקראו לי מטורף, אבל אני חושב שאחרי כמעט 70 שנות מדינה ו־3,000 שנות עם, הגיע הזמן שנצחק בפנים של כל אלה שמתעקשים להסתובב בחלקת האלוהים הדליקה שלנו ובידם קופסת גפרורים מוכנה להצתה. אותם אלה שמתעקשים לראות את העולם בשחור ולבן, וגם להסביר לכולנו למה הטלוויזיה הצבעונית שלנו מקולקלת.
צר לי, אבל הבת שלי נולדה בישראל. אבא שלה נחשב אשכנזי, אמא שלה נחשבת מזרחית, והיא נחשבת חמודה לאללה. אין לי מושג מאיזו "עדה" היא, וגם לא ממש אכפת לי. אם זה יעניין אותה, נסביר לה בשמחה: נסביר לה על סבתא־רבתא לאה, שהגיעה מפולין אבל התעקשה שישלחו אותה עם החברות התימניות שהכירה במחנה המעבר ישר למעברה של רמת אליהו. נסביר לה על סבא־רבא מנשה, שלמד תשע שפות בעיראק אבל בארץ עסק בעיקר בעבודות כפיים, כי פקיד העלייה חשב שזה מה שמזרחיים אמורים לעשות. ונסביר לה שהיום, לשמחתה, הכל תלוי רק בה.
ואם מישהו יגיד לה אחרת - היא כבר תדע מה לענות לו. פראיירית היא הרי לא תהיה - אחרי הכל, היא ישראלית.
(איור: יובל רוביצ'ק)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו