"העולם משתנה, פדי לא"

"דוב ושמו פדינגטון", סידרת ספרים שהחלה בשנת 1958, הפכה לקלאסיקה לונדונית • בראיון עימו, מסביר מייקל בונד בן ה־89 כיצד הגיבור־דוב שלו שורד גם בעידן פייסבוק, ומגלה למה חשש מהעיבוד הקולנועי לספר, שיעלה לאקרנים השבוע

גיבור חברתי. מייקל בונד (מימין) עם בובת דוב פדינגטון  //  צילום: Felicity McCabe // גיבור חברתי. מייקל בונד (מימין) עם בובת דוב פדינגטון ,
גיבור חברתי. מייקל בונד (מימין) עם בובת דוב פדינגטון // צילום: Felicity McCabe // גיבור חברתי. מייקל בונד (מימין) עם בובת דוב פדינגטון

"בובות סתם יושבות היכן ששמים אותן, מהרהרות במה ילבשו, בעוד עם דובים אתה תמיד יכול להפקיד את סודותיך האפלים ביותר. הם חמים, פרוותיים, והרגליים שלהם אנושיות מאוד. בניגוד לחיות צעצוע אחרות, הדוב לעולם לא נזרק". אמנם את הציטוט הזה משאיל הסופר מייקל בונד מהשחקן הבריטי המנוח פיטר בול, אך בקלות אפשר לשייכו לפואטיקה של הסופר הוותיק, מחברה של סידרת הספרים האהובה "דוב ושמו פדינגטון", שהפרק הראשון בעלילותיו ראה אור ב־1958, ומאז הפך לאחת הדמויות המפורסמות והאהובות בתרבות הבריטית ובעולם בכלל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

סידרת הספרים על הדוב (26 במספר) מכרה יותר מ־35 מיליון עותקים, שתורגמו ליותר מ־40 שפות. הספרים זכו לעיבודים טלוויזיוניים, הפכו לספרי קומיקס, למשחקי מחשב, ואף פירנסו ליין הלבשה ושלל פארודיות ("סירבתי רק לגלילי נייר טואלט של פדי", סיפר בונד בראיון). במרכז כל סיפור ניצב הדוב, החובש לראשו תמיד כובע לבד רחב שוליים. הוא הגיע מפרו המסתורית כנוסע סמוי באונייה ונמצא ליד תחנת הרכבת הלונדונית פדינגטון. 

משפחה לונדונית חביבה מרחמת על הדוב, לוקחת אותו תחת חסותה ומחליטה לקרוא לו על שם התחנה שלידה נמצא. כשעל צווארו תלוי פתק - "נא לדאוג לדוב הזה. תודה" - מנסה פדינגטון, מביתו שבגני ווינדזור 32, להתרגל להוויי האנושי, המתורבת, אך עתיר המוזרויות של בני האדם.

ביום חמישי הקרוב יעלה לאקרנים "הדוב פדינגטון" - עיבוד קולנועי ממתקי ומצחיק לספר המצליח, בבימויו של פול קינג ובכיכובם של ניקול קידמן וסאלי הוקינס.

לקראת עליית הסרט רואה אור בימים אלה בהוצאת אחוזת בית מהדורה חגיגית של הספר הראשון בסידרה, שתורגם לעברית ב־2008 על ידי אברהם יבין ומלווה באיוריה העדינים של פגי פורטנם ובאחרית דבר של יהונתן גפן.

בראיון עם בונד בן ה־89, שהחל את דרכו כסופר של סיפורים קצרים למבוגרים וכצלם טלוויזיה, מודה הסופר הוותיק כי חשש מאוד לשחרר את פדי, יציר כפיו, לידיהם של האולפנים הגדולים. "לפני שראיתי את הגירסה הקולנועית, לא הצלחתי להירדם בלילה", הוא מספר מביתו שבלונדון, "לתת לאנשים אחרים את השליטה על פדי היה כמו לתת לילדים לנסוע עם אנשים זרים במכונית אחרת – אתה מקווה לטוב, אבל מכין את עצמך לגרוע מכל".

בונד אוהב לספר שאת ההשראה לדמותו של פדינגטון הוא קיבל קרוב לבית – מאביו, ששימש מנהל בדואר. "הוא היה אדם קפדן, אך עדין ומנומס ותמיד חבש כובע", מעיד בונד, "כשהיינו נוסעים לחופשה באי ווייט, הוא היה מקפיד על כובע, רק למקרה שהוא יראה מישהו שהוא מכיר, כדי שיוכל להרים ולהוריד את הכובע כמחווה ג'נטלמנית. אני רואה בו לא מעט מפדי". 

בונד מספר כי היתה לו ילדות נהדרת. "הדבר הכי יקר שאתה יכול להעניק לילד הוא הזמן שלך, והדבר השני הכי חשוב הוא עניין בספרים. אם אתה גדל כשהספרים הם חלק מהרהיטים, וכשמקריאים לך סיפור בכל יום לפני השינה, זאת התחלה טובה מאוד לחיים. אני תמיד הלכתי לישון אחרי שהקריאו לי סיפור".

לשמחתו של הסופר הוותיק ושל יוצרי הסרט, מרגע צאתו בסוף חודש נובמבר זכה העיבוד הקולנועי השנון, שמשלב בין אנימציה לדמויות אנושיות, לביקורות מהללות ולהצלחה קופתית עצומה. "העיבוד מושלם בעיניי", אומר בונד, "אני לא חושב שהוא היה יכול להיות טוב יותר, הן מבחינה טכנית והן מבחינה בידורית".

ממרחק של 50 שנה מאז היווצרו, מה לדעתך פדינגטון תורם לילדים שחיים בימינו?

"אנחנו חיים בעידן של מחשבים, פייסבוק ונימוסים הולכים ומידלדלים. פדינגטון הוא עדיין מופת של נימוסים ושל אדיבות. אני רוצה לקוות שהקוראים שלי, שנחשפים לאישיות של פדי, לומדים על החשיבות של הערך הזה. פדינגטון אומר 'סליחה' ו'תודה'. יש בו שלוות נפש. העולם משתנה כל הזמן ומאוד מהר, ופדי לעולם לא ממהר. הוא איש קטן, אבל הוא תמיד יוצא מהתסבוכות שהוא נקלע אליהן, כשידו על העליונה".

לחשוב מחוץ לקופסה

אכן, סוד קסמו של פדינגטון טמון בטוב ליבו ובנדיבותו, אך בניגוד לחברו המבוגר ממנו והאהוב לא פחות, פו הדוב, פדינגטון ביקורתי ומגושם יותר, כפי שהוא מעיד על עצמו: "תמיד קורים לי דברים. אני פשוט מין דוב כזה", או כמו שיהונתן גפן מגדיר בצורה נפלאה "נזקן סדרתי". 

הערך המוסף של הרפתקאות הדוב, והסיבה שהוא קורץ גם למבוגרים, מגולמים בטון הסאטירי שמתקבל מהדינמיקה המשפחתית של הבראונים, שמקבלים את פדינגטון לביתם כמעט בלי לשאול שאלות או לנסות להסתיר אותו. הסיטואציות הקומיות שנוצרות מהאינטראקציה בין המהגר הפרוותי - שלא יודע דבר על קניית בגדים, מה אוכלים אנשים לארוחת בוקר, איך מתקלחים בלי להציף את כל הבית ושמחזיק כריך ריבה בתוך הכובע שלו על כל צרה שלא תבוא - לבין המבוגרים הבורגניים, שנענים לקודים חברתיים שלא תמיד ברורים להם, הן חלק ממה שהופך את כתיבתו של בונד ליותר משעשוע ספרותי. הדוב־ילד לומד "איך להתנהג", אבל הוא אינו פסיבי, ומשפחת בראון לומדת ממנו על סבלנות ועל חשיבה מחוץ לקופסה.

אפשר לראות בפדי סמל לקשיים של מהגר, שמגיע ללונדון ונאלץ להתמודד עם תרבות זרה, עם ניכור ועם בדידות. באופן מסוים, העבר של פדי נמחק: משפחת בראון מעניקה לו שם חדש, אנגלי, כי השם הישן נשמע להם מוזר. מה ניסית לומר בכך?

"פדינגטון נועד לבדר והוא מצליח בכך קרוב ל־60 שנה. אצטט את סמואל גולדווין, מפיק סרטי הקולנוע האגדי, שאמר: 'מסרים הם בשביל 'הווסטרן יוניון''. לאחר שאמרתי את זה, אני לא חושב שיש כאן ניסיון למחיקת העבר של פדי. בהמשך הספר פדי מתחבר עם מר גרובר, גם הוא מהגר, שנרמז על עברו כניצול שואה מהונגריה. הוא גם שומר על קשר עם דודתו לוסי, ששלחה אותו ללונדון. אם במסרים עסקינן, הספרים שלי עוסקים גם בקבלת האחר, ואין ספק שיש בהם גם משמעויות חברתיות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר