לפני שבועיים זכו בטקס פרסי אקו"ם יהונתן גפן ויוני רכטר בפרס על שם סופר ומשורר הילדים הנודע לוין קיפניס על "תרומה מיוחדת ליצירה לילדים", וזאת בזכות האלבום "הכבש השישה־עשר".
נדמה לי שאיש מהנוכחים במקום לא הופתע מהכבוד שניתן לתקליט, אף על פי שיצא ב־1978, וזה אפילו לא יום הולדת עגול ליציאתו. אין בכלל ספק ש"הכבש השישה־עשר" הוא קלאסיקה על־זמנית שממשיכה להיות רעננה ומרגשת וגם רלוונטית להורים ולילדים בימינו, 37 שנים אחרי שנוצרה.
איך אפשר שלא לאהוב את הביצועים הקוליים המושלמים של יהודית רביץ, גידי גוב, יוני רכטר ודויד ברוזה לשירים נפלאים כמו "הילדה הכי יפה בגן", "רעמים וברקים", "איך שיר נולד", "כשאהיה גדול", "גן סגור", "אני אוהב" וכל שאר המילים בטעם חמוץ־מתוק, תמים־עצוב, שכתב יהונתן גפן והלחין ועיבד יוני רכטר (וגם דויד ברוזה, שפי ישי, עדה נסטוביץ' ויצחק קלפטר)? למרות כל הגרסאות החדשות, וההפקות השונות שנוצרו במהלך השנים, הגירסה המקורית, עם העטיפה המצוירת (של מיכל לויט, אחותו של רכטר), עדיין מחזיקה יפה וצובטת לב יותר מכל המתחרים.
בצל הכבש השישה־עשר
המשפט "הכי הרבה אני אוהב אותי" מתוך השיר "אני אוהב" משמש כשמו של סרט חדש ומקסים שביים יוצר קולנוע צעיר בשם תום שנאן. הסרט, בהפקת אסף עמיר ותמי כהן מ"נורמה הפקות", מוגדר על ידם כ"מסע דוקומנטרי־מוסיקלי אל דור האני", והוא מספר על השינוי העצום שחל בגישה לשירי הילדים מהימים שלפני הקמת המדינה בואכה סוף שנות ה־60 ועד המהפכה בתחום בשנות ה־70 עם פסטיבלי הילדים ותקליטי הילדים של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, שלמה ארצי, מתי כספי ואהוד מנור. השיא של אלבומי מופת אלה היה "הכבש השישה־עשר" ו"הילד הזה הוא אני".
"הילד הזה הוא אני", היצירה הנפלאה של יהודה אטלס בלחניו ובעיבודיו מלאי הדמיון של אבנר קנר, נותר מעט בצילו של "הכבש השישה־עשר". אולי בזכות הסרט יקבל האלבום הנהדר הזה את תשומת הלב הראויה לו. אטלס מספר בצורה כל כך מרגשת על הכתיבה ועל הרקע שלה, עד שפשוט אי אפשר שלא להתאהב בו.
כך גם הראיונות הנוגעים ללב מצד אחד והמשעשעים מצד שני עם יהונתן גפן, יוני רכטר, חוה אלברשטיין, מתי כספי וכמה מומחים, שמאירים את השינוי שחל באלבומי הילדים במבט אמנותי־חברתי־היסטורי.
אל דאגה, זה ממש לא סרט כבד, וחומרי הארכיון שמשולבים בו מרגשים במיוחד. ומה שהכי חשוב בעיניי (ורק נרמז בסרט) הוא שהמגמה הזו, של כבוד לילדים, לא חלפה מהעולם. לצד הגישה הממוסחרת ששולטת בתעשיית השירים לילדים ישנה גם היום עשייה אמנותית מעניינת ומעמיקה שמתייחסת לילדים בכל הכבוד הראוי.
איך אמר חלוץ הגישה הזו, אריק איינשטיין, שהקליט שירים לילדים לפני ואחרי התקופה שבה עוסק הסרט? "אני אוהב לדבר לילדים בגובה העיניים. הבעיה היחידה היא שהם נורא נמוכים וכואב לי הגב כשאני מתכופף".
הסרט "הכי הרבה אני אוהב אותי" יוקרן בערוץ הראשון ביום שלישי, 24 במארס. כדאי לראות ואחרי זה לרוץ לקנות את הדיסקים והספרים. אם לא בשבילכם אז בשביל הדורות הבאים.