פשוט נעדרת

"היא לא אמא ,כי היא אף פעם לא היתה אמא", מנסחת דשה כתב אישום נגד אמה, שנעדרה מחייה במשך כ־16 שנים. "כבד את" היא יצירה תיעודית מטלטלת, מסוג היצירות שנותנות אגרוף בבטן כבר בהתחלה, וממשיכות להדהד בראש אחר סיומן. היצירה הישראלית, העוסקת בקורות משפחה מפורקת של עולות מאוקראינה, היא מסמך טעון רגשית, אך לא מניפולטיבי. במשך שלוש שנים ליוותה הבימאית אלכסנדרה רחמילביץ' את תהליך ההתקרבות של דשה ונטשה לאמן, יוניטה, ואספה מהן רגעים בהלחמת חיי משפחה. התוצאה היא פסיפס ייחודי המספר את אותו סיפור ישן נושן על יחסי אימהות־בנות, אבל מנקודת מבט אחרת. אם צפיתם, ליבכם נשבר.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מסצנת הפתיחה, שבה נמסרים בלקוניות קורותיהן של האחיות לבית פופדינץ', ברור כי כאן יסופר סיפור משפחתי קשה. גירושים חפוזים, עלייה בן־לילה לישראל, ניתוק כפוי מאם בגילי 4-5, ומאוחר יותר פירוק המסגרת המשפחתית. גיבורות הסרט, דשה (22) ונטשה (21) גדלו בפנימיות ובבתי אומנה. הקשר עם אמן אבד. נמסר להן שהיא מתה. האיחוד עם האם המאוד חיה מגיע בתחילת היצירה. מה שצופית גרנט היתה מורחת על פני חצי עונה של "אבודים", לוקח כאן דקות. האם אותרה והגיעה לארץ, הבנות מחכות לה, נרגשות, ומכאן מתחיל מסע היכרות מחדש בין שלוש נשים בעלות קשר דם, ומשקעים בני עשור וחצי.

הציפייה לדרמה טורקית מלאת זיקוקי דינור מתמוססת במהירות. הנשים מבלות את זמנן בהאשמות שקטות ובחיכוכים מינוריים, על רקע עזובה כללית ותנאי מחיה קשים. דשה, המארחת את אמה בצל קורתה, מתביישת ומאוכזבת מהאישה האנוכית והיפיפייה שהגיעה (בגלגול הבא יוניטה תהיה כוכבת קולנוע הוליוודית). נטשה סלחנית כלפי האם. "היום היא מבינה מה עבר עלינו, עד כמה היינו בודדות, עד כמה היא חסרה לנו", אומרת הבת הצעירה, שמצליחה בכל רגע לסחוט חיבוק מוחץ מהאם הנעדרת לשעבר.

כל אחת מהאחיות מייצגת גישה שונה כלפי האם, ומערכות יחסים חדשות מתחילות להתפתח בין הנשים. "אף פעם לא היתה לי מישהי שתגיד לי: את אישה עכשיו... כאילו, לא היתה לי אמא... עובדה שלא הרגשתי שאוהבים אותי", דשה בוכה, והלב נקרע. הסרט, ברובו הגדול בשפה הרוסית, מספר בציר עלילה נפרד סיפור הגירה לארץ זרה. קשיי הקליטה של האם, הצורך החיוני בהשגת תעודת זהות, ברכישת שפה ובעבודה, נמצאים מתחת לקושי הגדול ביותר - ההתחברות לבנותיה. "היא לא הבת שלי. אני לא חייבת לה כלום", מסלקת באחד מרגעי השיא דשה את אמה מביתה. השאלות, מי אחראית על מי ומי אמורה לעזור למי, עולות בשעה שהאם מסתובבת בגינה ציבורית. דשה, פגועה עד עמקי נשמתה, מוצאת נחמה בהתקרבות לדת. נטשה נכנסת להריון. בהמשך, האם עוברת להתגורר עם בן זוג, ומשיגה את תעודת הזהות המיוחלת. אבל הקשר עם בנותיה עדיין לקוי מיסודו.

רחמילביץ' פורשת בעדינות מופתית את ההפך מהפטיש בראש שמציעה גרנט לצופיה בערוץ המסחרי. כאן אין משפחתולוגיה סינתטית אינסטנט, לפיה האהבה הטוטאלית שחשים קרובי משפחה עוזרת להתגבר על כל המכאובים. האמת היא שיחסים הם עניין מורכב ופוצע. לבני אדם לוקח זמן להתגבר על נטישה, ולפעמים אין נחמה ואי אפשר להתגבר בכלל. המסר של רחמילביץ' נחבא בין הסצנות, ובכל זאת הוא שם. לדשה ולנטשה יש משפחה. הן משפחה המורכבת משתי אחיות מוכות גורל שאוהבות ושייכות זו לזו. אם עוד לא בכיתם, אז עכשיו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו