מי החליט להכריז על הקמת מדינת ישראל דווקא ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 4 אחה"צ? וזאת למרות לחץ אמריקני כבד לא להכריז, ואיומי הפלישה של מדינות ערב השכנות?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
התשובה לא פשוטה, וקיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים. לפי הגירסה הרווחת, העניין הוכרע בישיבה מרתונית בת 13 שעות של מינהלת העם (לאחר ההכרזה - הממשלה הזמנית) שנערכה יומיים לפני כן, ביום רביעי, 12 במאי.
על פי גירסה זו, היו תוצאות ההצבעה שנערכה בתום הישיבה צמודות, 6 בעד ו־4 נגד, ומתוקף החלטה זו זימן בן־גוריון את הישיבה החגיגית שבה הוכרזה המדינה והוקראה מגילת העצמאות.
"לא נערכה הצבעה", טוען אחרת, בפסקנות, ד"ר מרדכי (מוטק'ה) נאור, היסטוריון וחוקר תולדות ישראל, ועד לאחרונה - יו"ר המועצה הציבורית של בית העצמאות, שבו התקיימה ההכרזה. נאור הוא המחבר של ספר חדש העוסק בכל האירועים שסבבו את מעמד ההכרזה ההיסטורית, קטנים כגדולים. הספר, "יום שישי הגדול", כולל כ־200 מסמכים וכמספר הזה צילומים, המציגים בפירוט רב את אירועי הימים הגורליים ההם. בין המסמכים המצוטטים בספר - נאומים וכתבים של ס. יזהר, ש"י עגנון, השופט צבי ברנזון, דוד בן־גוריון, משה שרת, מנחם בגין, יצחק רבין והנשיא הראשון חיים ויצמן, קטעי עיתונים מהתקופה ועוד.
הספר יצא לאור ב"ספריית יהודה דקל", על ידי איש העסקים בועז דקל, לזכרו של סבו אליהו דובקין, מראשי הסוכנות היהודית, מי שנחשב לשר העלייה בתקופת "המדינה שבדרך" והחותם העשירי במגילת העצמאות, ובשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל ובית העצמאות.
מכריזים - נגד כל העולם
"בישיבה ההיא נאמרו דברים מדאיגים מאוד", סיפר השבוע ד"ר נאור ל"ישראל היום". "גולדה דיווחה שמלך ירדן עבדאללה, שעד אז הבטיח שלא יצטרף למתקפה - חזר בו. ומשה שרתוק (לימים שרת) סיפר על אזהרותיו של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' מרשל, שאם היהודים יכריזו על מדינה - שלא יצפו לעזרה אמריקנית במקרה של פלישה.
"האמריקנים תבעו דחיית ההכרזה והסכמה לשביתת נשק בת שלושה חודשים. נציגי הצבא, ישראל גלילי ויגאל ידין, שהשתתפו בישיבה, נתנו תחזית קודרת למקרה של פלישה: סיכוי של 50:50 שהיישוב יעמוד בה. חברי מינהלת העם היססו: הם לא היו בטוחים שבכוחו של הצבא - שעדיין לא הוקם - לנצח פלישה ערבית".
בן־גוריון, שרצה בהקמת המדינה מייד, נשא נאום נלהב מול המתנגדים, ובסיומו, ברוב דחוק, כאמור, הוחלט על ההכרזה. על כך מסכימים מרבית הפרסומים מאז. אלא שאליה וקוץ בה: בפרוטוקול הישיבה ההיא אין זכר להצבעה הזאת.
לנאור יש מכתב אישי מבן־גוריון שמוכיח, לדבריו, שההצבעה לא התקיימה: "ב־1968 ראיינתי אישית את בן־גוריון בשדה בוקר. אחרי הראיון שלחתי לו בקשה להבהרת סוגיית ההצבעה. הוא ענה לי במכתב כתוב בכתב ידו (צילום של המכתב המקורי מופיע בספר) ואישר שנערכה הצבעה בעניין סימון גבולות המדינה במגילת העצמאות - והסימון נדחה ברוב של 5 מול 4.
"ואולם, בעניין קבלת הפסקת האש, כפי שהציעו האמריקנים, שמשמעותה היתה דחיית ההכרזה, כתב בן־גוריון בכתב ידו, 'הפסקת אש בא"י לא ידועה לי כלל ובפרוטוקולים שיש בידי אין כלל החלטה על כך... לא היתה הצבעה... לפי החומר שבידי'".
אז בעצם הוא הכריז על המדינה על דעת עצמו?
"בן־גוריון הסתמך על החלטה של הוועד הפועל הציוני שהתקבלה בתחילת אפריל. להחלטה היו שלושה סעיפים: 1. המדינה תוקם מייד עם תום המנדט. 2. ייקבעו (על פי מפתח מפלגתי) 37 נציגים למינהלת העם (הגוף המחוקק, שהתפתח להיות הכנסת). 3. המחתרות יאוחדו לצבא אחד. הנקודה האחרונה התבררה כקשה ביותר לביצוע, והדברים ידועים".
מדוע לקיים בכלל את ישיבת מינהלת העם?
"בן־גוריון רצה לגיטימציה להחלטה על ההכרזה משני גופים: מינהלת העם ומרכז מפא"י. אף אחד משני הגופים לא עשה לו חיים קלים, בייחוד בהתחשב בעובדה ששליש מהנציגים במרכז מפא"י היו 'יונים', שביקשו להימנע ממלחמה. אבל בסופו של דבר הוא קיבל את הלגיטימציה. להערכתי, הוא לא העלה את הנושא להצבעה כדי שלא ייווצרו רוב ומיעוט בנושא, אלא הרגשה של אחדות ותמיכה פה אחד".
נראה כי להכרזה קדם בלאגן רציני.
"אל תשכח שהישיבה של מינהלת העם הסתיימה ב־3 לפנות בוקר של יום חמישי, וההכרזה תוכננה לשישי ב־4 אחה"צ. זה הותיר מעט זמן להכנות. ובכל זאת, הספיקו לרכוש קלף ועט מוזהב (מהחנות של הוריו של דב לאוטמן) שיחתמו בו. כידוע, המגילה עדיין לא היתה כתובה על הקלף עצמו. בן־גוריון קרא את ההכרזה מתוך דפי נייר מודפסים שהודבקו על הקלף, והחותמים הטביעו את חתימתם בתחתית הקלף, משאירים מקום לתוכן המגילה, שנכתב אח"כ.
"במעמד החתימה עצמו חתמו רק 27 מחברי מועצת העם, 9 היו בירושלים הנצורה ועוד אחד היה בניו יורק. העשרה הוסיפו את חתימתם בשבועות שלאחר מכן, משהצליחו להגיע לתל אביב. המגילה עצמה נשמרה בכספת שהועמדה לרשות המדינה שזה עתה נולדה על ידי בנק לאומי".
ולמרות זאת, נראה כי המדינה תיפקדה לא רע מרגע שהוקמה.
"אל תשכח שהקמנו אותה במשך 30 שנה: כל המוסדות תיפקדו כמיניסטריונים בלי התואר. מה זה מגן דוד אדום וקופת חולים אם לא משרד הבריאות? רדיו היה, עיתונים היו, הצבא הוקם בתוך 17 יום. היינו פלא כלכלי: התל"ג עלה ב־10% מדי שנה, כמו סין היום".
מי היו החותמים?
"כאמור, הם ייצגו את יחסי הכוחות הפוליטיים באותה תקופה. בקרב ה־37 היו רק שתי נשים: גולדה מאירסון (מאיר) ורחל כהן־כגן. רובם המכריע של החותמים היו ממזרח אירופה, בעיקר רוסיה הצארית, אחד מתימן ורק אחד יליד הארץ (ממוצא מזרחי) - בכור שלום שטרית מטבריה. הם ייצגו את ההרכב הדמוגרפי של היישוב, ש־85% ממנו היו אז אשכנזים".
אילו חותמי המגילה היו קמים לתחייה, הם היו מרוצים מאיך שהמדינה נראית היום?
"לדעתי, לא... אבל החיים משתנים וחייבים להתאים את עצמנו. היתה אז תקווה גדולה, שלצערי היום כבר לא קיימת". ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו