ירושלים של לילה

צילום: דודי ועקנין // המזרקה בפארק טדי. מרכז המבקרים מספר את סיפור בנייתה של ירושלים המודרנית

רגע אחד אני מוצאת את עצמי בשערי מלון היוקרה וולדורף אסטוריה בירושלים. השוער פותח עבורי את הדלת, כובע צילינדר מפואר לראשו וחיוך מציץ מבין עיניו. "ברוכה הבאה לוולדורף אסטוריה, מיסיס לרנר", הוא אומר, ואני פוסעת, נרגשת, לעבר לובי המלון המפואר והנוצץ, לאורן של נברשות הקריסטל העצומות. ברגע אחר אני מוצאת את עצמי במוזיאון הקישלה שליד מגדל דוד, מתפעלת ממבנה הקשתות של בית הסוהר העות'מאני, שבו היו אסורים גם עצורי המחתרות. "אכן, ברוכה הבאה לירושלים, מיסיס לרנר", אני אומרת לעצמי - עיר שבה אין סוף ליופי ואין סוף לניגודים.

מגישה: ליטל שמש צילום: דורון פרסאוד מאפרת: הגר נחמיאס

לקראת פסטיבל "צלילים בעיר העתיקה", שייערך בירושלים בשבוע הבא, החלטתי לטייל בעיר הבירה. הפסטיבל, המתקיים זו השנה הרביעית, ייערך בשבוע הבא בימים שני עד חמישי (12-9 במארס). בימי הפסטיבל ייערכו מדי לילה הופעות ומופעי מוסיקה בפינות מיוחדות בעיר העתיקה, ובהן רחבת שער יפו, חפיר מגדל דוד וארבעת הרבעים - היהודי, הארמני, המוסלמי והנוצרי. מאירועי הפסטיבל: מופעי מוסיקה מכל הסוגים והדתות וגם מגוון הופעות של אמנים דוגמת קרן אן, ישראל גוריון ואסף אמדורסקי, שמעון בוסקילה, ארקדי דוכין ועוד ועוד. לצד ההופעות יתקיימו סיורים מודרכים בתשלום סמלי באתרי העיר העתיקה, בהדרכת מדריכי מרכז התרבות בית שמואל ומדרשת ראשית ירושלים.

חתיכת אסטוריה

אני מתחילה את סיורי בירושלים במלון וולדורף אסטוריה. לפני שנה נפתח בעיר המלון הסופר־יוקרתי הזה, ועלות הלינה באחד מ־226 חדריו מתחילה ב־500 דולר ללילה ועשויה לנסוק ל־5,000 דולר לסוויטה הנשיאותית. אני נהניתי מארוחת הבוקר במסעדת פאלאס של המלון (מסעדות המלון פתוחות למבקרים מן החוץ), שהיתה אחת הנפלאות והטעימות שאכלתי בהן, והיא כוללת מנות של שף המלון, איציק מזרחי ברק.

מדהים לשבת כאן, להתרשם מאוסף האורחים האקלקטי ולהתפעל מהמבנה המרשים שנבנה על הריסות מלון פאלאס ההיסטורי, תוך כדי שימור חזיתותיו.

מלון פאלאס נבנה ב־1929, בהזמנת המופתי של ירושלים אמין אל־חוסייני, ועם בנייתו נחשב ליצירת מופת אדריכלית. אלא שהמלון נסגר ב־1935 בשל אי עמידה בעלויות התחזוקה ולאחר מכן שימש בניין משרדים של הממשל הבריטי. לאחר קום המדינה שוכנו במבנה משרדי ממשלה, ובהם משרד האספקה והקיצוב, הלוא הוא משרד הצנע.

בשנת 2005 רכשה משפחת רייכמן הקנדית את זכויות פיתוח הקרקע של המלון, וב־2008 הכריזה רשת הילטון כי תשתף עימה פעולה לצורך הקמתו של המלון ותמתג אותו תחת מותג הדגל שלה - וולדורף אסטוריה.

מיקומו של המלון - במרחק הליכה מממילא ומהעיר העתיקה - הופך אותו לנקודת מוצא מוצלחת לטיולים באזור.

בין הסמטאות

אנחנו יוצאים מהמלון לכיוון העיר העתיקה ועוצרים לבילוי מענג בפארק טדי. פארק טדי ממוקם למרגלות העיר העתיקה של ירושלים, צמוד למתחם חוצות היוצר, ומספר את סיפור התפתחותה של ירושלים בתקופת כהונתו של ראש העיר המיתולוגי טדי קולק, שעמד בראשה של העיר 28 שנה.

בפארק מרכז מבקרים המספר את סיפור בנייתה של ירושלים המודרנית, ובמרכזו של הגן פועלת מזרקה מיוחדת המשלבת מוסיקה, מים ואור. יש בפארק גם גרם מדרגות המקשר את חומות העיר העתיקה אל העיר החדשה והוא נגיש ונפלא לבילוי עם ילדים.

אנחנו ממשיכים לעיר העתיקה עם מדריכי מדרשת ראשית ירושלים, רעות אודם וליאור שמידט, שלוקחים אותנו לסיור מלא קסם בחצרות המיוחדות של הרובע היהודי.

אנחנו נכנסים לחצר פנימית יפהפייה שבה עצי הדר עמוסי פרי, ושם מספרת לנו רעות את סיפורה של קרישא ברמן, האמא של מאפיית ברמן - המאפייה השנייה בגודלה בישראל (לאחר מאפיות אנג'ל) והמאפייה היהודית הגדולה הראשונה בירושלים והיחידה שקיימת בה עד היום.

זהו סיפור יזמות מרגש על אישה שהגיעה לירושלים מרוסיה ב־1875 והבחינה שעולי הרגל הרוסים הרבים שפוקדים את העיר אינם אוכלים את מיני המאפה שמייצרים הערבים. קרישא פתחה חנות ומכרה בה כיכרות לחם רוסי, שזכו להצלחה הן בקרב עולי הרגל הרוסים והן בקרב היהודים, ומכאן העסק הלך ותפח עד שהפך למאפיית ברמן שכולנו מכירים היום.

רעות וליאור, שחולקים איתנו את הסיפור המרתק, מפתיעים אותנו במיני מאפים מתוצרת המאפייה, כולל אוזני המן נימוחות במילוי שוקולד. ועם הטעם המתוק שלהן בפה אנחנו ממשיכים לנוע בין החצרות ולשמוע עוד ועוד סיפורים.

אנו עוברים בחצר חב"ד, שבה שוכן בית הכנסת צמח צדק. בית הכנסת והחצר נבנו בסוף המאה ה־19 מכספים של יהודים יוצאי עיראק שהתגוררו באותה עת במומבאי. בחצר יש אווירה מיוחדת, וליאור משמיע לנו זמירות עתיקות ושמחות. לאחר מכן אנחנו עוברים לבית הכנסת אוהל יצחק. בבית הכנסת היפה תתקבלו בברכה כאורחי המקום, והוא, לדעתי, אחד היפים בירושלים.

אוהל יצחק, השוכן ברחוב הגיא בגבולו הדרומי של הרובע המוסלמי, נבנה בפעם הראשונה בשנת 1904, כעשרים מטרים מצפון לסמטת הכותל המערבי. במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט הוא ננטש, ולאחר מלחמת העצמאות הוא נהרס כמעט לגמרי בידי הירדנים.

ב־2008 בית הכנסת שוחזר ושוקם, ושנה לאחר מכן חובר במעבר תת־קרקעי למנהרות הכותל, דבר המאפשר גישה ישירה ממנו לרחבת הכותל המערבי. מי שאחראי לכספי התרומות לבניית בית הכנסת מחדש הוא איל ההון היהודי ארווין מוסקוביץ', שהודה כי הסיבה לבנייתו היא חלום שחלמה אשתו.

הדבר המעניין הוא שבהסכם שעליו חתום מוסקוביץ' מול קהילת ההונגרים (קהילת שומרי החומות), שמנהלת את בית הכנסת, נכתב כי הוא רשאי להחזיק בבית הכנסת עד לביאת המשיח. לאחר ביאתו, יוחזר הנכס לקהילת ההונגרים, בעליו. מוסקוביץ' פתח את בית הכנסת לכולם, כל הזמן, כך שגם אם תגיעו למקום בשעות הערב המאוחרות או באמצע הלילה, עדיין תוכלו לפגוש בו מתפללים או מבקרים מזדמנים.

במנהרת הזמן

אנו ממשיכים למוזיאון מגדל דוד, הבנוי כמתחם המשתרע על פני 1,200 מ"ר של מוזיאון פתוח. במוזיאון הזה, שהמגדל שלו הפך לאחד מסמליה של ירושלים, יש ממצאים ארכיאולוגיים מרתקים משלל תקופות היסטוריות, הכל בשטח קטן יחסית.

חובה גם להזכיר את הטיול המופלא שעורכים פה על חומותיה של ירושלים, שמהן נשקף נוף עוצר נשימה.

את ביקורי במוזיאון אני מקדישה למבנה הקישלה - בית הסוהר העות'מאני. המבנה נמצא מדרום למתחם מגדל דוד, בצמוד לחומת העיר העתיקה, והוא נבנה בשנת 1834 על ידי איברהים פשה, השליט המצרי של ארץ ישראל בתקופה הזאת.

בתקופת המנדט שימש המבנה תחנת משטרה ובית סוהר, ובין השאר נכלאו בין כתליו אסירי האצ"ל. חפשו היטב ואולי תמצאו את חתימתו החרוטה על הקיר של האסיר שמואל מצא, חבר אצ"ל שהיה אסיר במקום. האמת, בית המעצר הזה נראה בדיוק כפי שאתם מדמיינים כלא - הוא אפל, עצום, ואם תרימו את עיניכם לתקרה, תוכלו אפילו להבחין בשרידי הסורגים שמנעו מהאסירים להימלט.

תמר ברלינר, שמלווה אותנו מטעם המוזיאון, מספרת לנו שהמבנה הזה הוא בעצם קפסולת זמן של ירושלים - יש בו ממצאים מכל התקופות המרתקות של העיר: החל מימי הממלוכים והצלבנים, דרך תקופתו של הורודס וכלה בימינו אנו.

החפירה כאן היתה מורכבת מאוד ונמשכה שנתיים, ובמהלכה התגלו בריכות לצביעת עורות בנות אלף שנה מימי הצלבנים ואפילו חומרי בנייה מתקופת בית ראשון.

בימי פסטיבל "צלילים בעיר העתיקה" יתקיימו כאן פעילויות ערב ולילה. אני ממליצה מאוד להגיע לכאן בלילה ולהתרשם מן המראות הקסומים.

זיכרונות אהבה מאיטליה

במרחק הליכה מהעיר העתיקה, והיכן ששכנה בעבר מסעדת "איטליה הקטנה" הידועה, הוקמה בשקט־בשקט מסעדה איטלקית מקסימה ששמה "סאפורי" (טעמים באיטלקית).

המסעדה מעוצבת בחמימות, עם מפות משובצות לצד מדפים ועליהם פסטות טריות ומיני שימורים ודליקטסים תוצרת איטליה. יש כאן גם קיר שלם שעליו תלויות תיבות דואר מקסימות.

הסיפור שמאחורי הקמת "סאפורי" רומנטי במיוחד: לפני כשמונה שנים נכנס אל המקום, שנקרא אז "איטליה הקטנה", הבעלים הנוכחי משה פרץ. הוא היה אז בדייט עם מי שהפכה לימים לאשתו, ומהרגע שהתיישב במקום ידע שהוא עומד להיות שלו.

ואכן, היה כדאי לחכות. מדובר במסעדה שמתאימה מאוד למשפחות עם ילדים וגם לזוגות, שייהנו מפינות רומנטיות ומאוכל משובח.

יש כאן מנה נהדרת של פולנטה מתירס טרי, שעליה מונחת פטריית פורטובלו צלויה בתנור, ואת הכל מקשטים ביצה עלומה ברוטב הולנדייז ושמן בניחוח בזיליקום. ויש כאן גם פיצות, שהפכו כבר לשם דבר בירושלים.

בדרך חזרה לתל אביב לקחתי איתי משלוח של פיצה ירוקה מבצק דק ופריך, שעליה קרם תרד, פרמזן, זוקיני, גבינה כחולה וסלט עלי תרד טריים בלימון. וכך אני נפרדת מכם ומהעיר העתיקה, בניחוחות פיצה ועם המלצה חמה מכל הלב: בואו לעיר העתיקה, תיהנו מהאוכל, מההיסטוריה ובעיקר מלילות הפסטיבל העשירים בפעילות.

yaell@israelhayom.co.il