הזוכה הגדול בעימות בין שמונה ראשי המפלגות, שהתנהל על ידי יונית לוי ביד רמה, היה ערוץ 2. מכל בחינה תקשורתית ועיתונאית זכה הערוץ לשידור ייחודי. היה בו מכנה מילולי משותף נמוך, כשבפי מנהיגי המפלגות הקטנות והבינוניות המילים "שקר" ו"גנב" ו"שרלטן" הן חלק מהשיח הלגיטימי.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לנפתלי בנט אין הסבר של ממש מה ייעשה באוכלוסייה הפלשתינית ביהודה ובשומרון אשר תישאר חלק מישראל, וזהבה גלאון שתקפה בהצלחה ניסתה להעלים את העובדה כי הפלשתינים אינם מעוניינים כלל במשא ומתן. גם לא היתה הפתעה להיווכח שכאשר עלה נושא השחיתות והעבריינות הפלילית, איבדו אביגדור ליברמן ואריה דרעי את שלוותם. מה שכואב - כואב.
הכתבה הכי נקראת היום באתר: הזמר שעדן כה אהבה, ליווה אותה בדרכה האחרונה
זה היה קטע חזק של יאיר לפיד, שהציג הצעת חוק לגרש את העבריינים מהפוליטיקה, אבל כאשר דרעי הטיח בו כי לא היה תוקף אותו אילו שמו היה אריה מכלוף אולמרט - נאלם מנהיג יש עתיד. טעות, בעיקר כשבפועל לפיד ניתק קשר עם אולמרט מאז הורשע.
כולם הגיעו דהויים במתכוון עם רצון לטייח. משה כחלון היה חזק בכלכלה ופחות בדיון המדיני, אבל הצליח לנכס לעצמו את זכרו של מנחם בגין, שמהלך עדיין קסם על חלק מוותיקי הליכוד. אלי ישי הסתיר מציבור הצופים את שותפיו ממחנה כהנא; לבנט היה סיכום מרטיט, אבל לא היתה תשובה טובה לשאלת דרעי על המעידה בפרשת אלי אוחנה; וגדול מכל, מי שטרח להישאר בתבונה רבה מחוץ למעגל המחלוקת הרועשת היה איימן עודה שבשקט־בשקט השכיל להופיע כנציג המקופחים והעניים, ופחות כנציג של התנועה האיסלאמית. הוא התעלם מחנין זועבי, אבל ניסה לקשור ברית עם דרעי. ליברמן היה גס רוח כלפיו, והוא נותר פיוטי.
בעיקרו של דבר, קיבל הצופה הישראלי שידור מעניין בלי חידושים; לוי ועמיתה עמית סגל הציגו שאלות נוקבות, אבל לאורך כל הדיון לא נשמעה המילה "איראן". בדקה זו חזר לפיד למיומנותו התקשורתית והציג שאלה לבנימין נתניהו הנעדר מן הדיון.
בכך כיוון לפיד את הדיון למה שריחף על כל הדיון. שמונה פוליטיקאים ושני עיתונאים, ובלשון ארכאית בלטו בהיעדרם השניים שלא הגיעו - נתניהו ויצחק הרצוג. כדאי להם להשתתף בעימות כזה? ב־1999 נעדר אהוד ברק והותיר את הזירה לנתניהו וליצחק מרדכי וזכה בנקודות. האם גם הפעם? לא ידוע. הסקרים הבאים יפענחו את החידה.
