מישהו הפסיק את הזרם

הייתי מסובן כולי ושקוע בהמהום הלהיט "דרך השלום", כשהאור כבה. בדרך כלל אני זה שמסתובב בבית כמו שוטר ומכבה אורות דולקים, אבל הפעם אני הייתי הקורבן. צעקתי "הלו, אני מתקלח", אבל השקט בצד השני הבהיר לי שאיש לא יעזור. הפסקת חשמל.

יום שישי, שש בערב, בחוץ גשום וסגרירי, זה בדיוק מה שהיינו צריכים עכשיו. בחושך ניסיתי למצוא את המגבת, בלי להחליק ולשבור את הראש על האסלה. בעזרת חוש המישוש (החוש היחיד שלי שלא נפגע עם הגיל) מצאתי אותה.

הבית היה חשוך, ומכיוון שלא יכולתי למצוא שום דבר ללבוש, יצאתי החוצה עטוף בחלוק מגבת. הבנות שישבו בסלון האירו זו על זו עם האפליקציה של הפנס ונכנסו לפאניקה כשראו אותי. מאוחר יותר אשתי אמרה לי שנראיתי כמו ניצב שהגיע לכנס של המשטרה באילת.

ואז החלה ועדת החקירה הממלכתית. "מה עשית? הפעלת משהו? אולי זה האורגן הזה שלך? חיברת מגבר? מייבש שיער?" הגברת הראשונה לא ביזבזה זמן והתחילה לחלק הוראות: "תביא מהמגירה פנס. אין פנס? אז תביא מצית ונר. אין מצית? תביא גפרורים ונר. אין נר? תביא עיתונים ישנים".

טילפנתי לחברת החשמל כדי להבין מה מצבנו ועודכנתי שבאזור יש הפסקת חשמל כללית בעקבות מזג האוויר הסוער. ההפסקה לא רק שהוציאה אותי מהמקלחת בוש ונכלם, היא גם כיבתה את המחשב של הקטנה, שהכינה שיעורי בית, שיבשה את אפייתה של עוגת גזר לשבת ועצרה את פעולתה של מכונת הכביסה, שנתנה עבודה עם המדים של בתי.

• • • •

בזירת התנורים והמזגן נרשמה השבתה כללית, והבית התחיל להתקרר. הראוטר מת, ואיתו גווע ה־Wi-Fi. הגלישה בסלולרי הגיעה לסופה אחרי שגם ה־3G הפסיק לשדר אותות חיים. אין אינסטגרם, אין ווטסאפ, אין אינטרנט. אווירת נכאים ותחושת אובדן קשה אפפו את יושבי הבית. השימוש הגובר באפליקציית הפנס הוריד את אחוזי הסוללה למטה, לאזור אחוז החסימה, ונתן את האות לסימני פאניקה ראשונים.

אשתי לחצה שאתקשר שוב לחברת החשמל, לבדוק אולי השתנה משהו. אולי החברה הופרטה בינתיים והאור כבר נראה בקצה המנהרה. אבל המענה הקולי במוקד 103 סיפר לי את מה שכבר ידעתי, והוסיף שהצפי לתיקון התקלה הוא כשלוש שעות.

הבנו שזה הולך להיות לילה ארוך, וצריך להיערך. הוצאנו את כל הנרות שהיו בבית והדלקנו איפה שאפשר. היו שם נרות ריחניים, נרות נשמה, נרות שבת, והרבה נרות חנוכה. על הדרך הוצאתי גם את החנוכייה, ובאינסטינקט התיישבתי על האורגן החשמלי לנגן מעוז צור.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת. ניגשתי לפתוח, בתקווה שאולי החשמלאי של בית ראש הממשלה הגיע לתת יד, אבל מה רבה היתה האכזבה כשהתברר שזה בסך הכל השכן. הוא רצה לוודא שהוא לא לבד בצרה הזאת ושאל אם יש לנו במקרה כמה נרות. נתתי לו קופסה של נרות יומולדת, בירכתי אותו במזל טוב והשבעתי אותו שישמור לי כמה שקיות עם ממתקים. הוא הלך, לא לפני שהעיר הערה נבזית בעניין המגבת שעטפה אותי.

הקטנה אמרה שהיא למדה בבית הספר שאש צריכה חמצן כדי לדלוק, והביעה חשש שהנרות יגמרו לנו את האוויר וכולנו ניחנק. איזה יופי, בכל זאת לומדים שם משהו!

נזכרתי שיש לנו תאורת חירום במחסן, תדיאור מזן כלשהו. הבעיה היא שכדי למצוא אותו צריך אור, אז לקחתי נר והלכתי לחפש. אחרי כווייה רצינית שחטפתי מחלב שטיפטף עלי, מצאתי את התדיאור האבוד. כצפוי, הסוללה שלו היתה ריקה. הדברים האלה אף פעם לא עובדים כשצריך אותם.

מחנה הפליטים הקטן שהקמנו בסלון התגבש לו אט אט. הקור, המחסור באוכל חם, החושך והחשש מפני הבאות ליכדו אותנו. הרגשתי שזו הזדמנות נהדרת להפוך את האירוע לחוויה חיובית ובלתי נשכחת. זה יכול להיות זמן האיכות הכי איכותי שביליתי אי פעם עם הבנות. הרי לאף אחד אין שום דבר לעשות עכשיו, טלפונים לא יפריעו לנו, טלוויזיה אין, המחשבים מתים, הטלפונים גוססים, אז נתחמם לנו ביחד עם כמה שמיכות ונשב לשוחח על הא ועל דא.

התרגיל עבד, והבנות, שהדיאלוג איתן מסתכם בימים כתיקונם ב"כן", "לא" ו"לא בא לי", התחילו לדבר. ברגעים מסוימים זה נראה כמו פסטיבל מספרי סיפורים כשאני יושב באמצע, מעביר ממרואיין למרואיין ומנחה את הערב בסגנון יוסי אלפי.

הקטנה שלנו גילתה לנו, בחסות החשיכה, על המבחן שבו נכשלה בבית הספר. החיילת האמיצה סיפרה על תורנות מטבח ועל הקורות אותה בדרום הארץ, והגדולה איתגרה אותנו בביטויים שלמדה בפסיכומטרי, למשל מה זה "אוד מוצל מאש" ו"אד הוק", ולמה מתכוונים כשאומרים "אין הנחתום מעיד על עיסתו".

נהניתי מאוד. התקרבות משפחתית ראויה לציון נרשמה בין האחיות לבין עצמן, בין ההורים לבין עצמם, ובין שתי הקבוצות. לנחתום התחשק להבעיר איזה אוד מוצל בסלון, אבל חסרונה של אח מסודרת והידיעה שאשתו לא תאהב את עיסתו הורידה אותו מהפרק אד הוק.

באותם רגעים קסומים הגעתי למסקנה שמשפחה יכולה להיות דבר נחמד, בסך הכל. ואז החלו הנורות בבית לנצנץ. החשמל בא והלך כמה פעמים, עד שלבסוף קיבל החלטה ונשאר. התנור חזר לאפות, מכונת הכביסה חזרה להתגלגל, המחשב הפעיל את עצמו מחדש, והמדפסת התחילה לפלוט הדפסות שכבר מזמן ויתרנו עליהן. אני גיליתי שלבשתי הפוך את המכנסיים של הטרנינג.

לא הספקתי להגיד "שקע ותקע" ונשארתי לבד עם החנוכייה בסלון. הבנות נעלמו לחדריהן, הסלולריים חזרו במהירות האור למטענים והשיגרה חזרה לביתנו. האמת? קצת הצטערתי שהחשמל חזר, כי באמת היה כיף לשבת ביחד, לדבר ולצחוק. בזמן שכיביתי את הנרות הירהרתי שזה נכון מה שאומרים: לפעמים צריך להיות קצת בחושך כדי לראות שוב את האור.

yairn@israelhayom.co.il

(איור: טל לזר)

לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת:www.yairnitzani.com