טלוויזיה חינוכית

בחצר של פופיק, ערוץ 23, 16:45

"בחצר של פופיק". התוצאה מרשימה ומענגת // "בחצר של פופיק". התוצאה מרשימה ומענגת

השפה הצחה של סידרת הילדים תתפוס אתכם מייד. אי אפשר שלא להשתומם. הבובות ופיני טבגר, המגלם את המבוגר האחראי (ולעיתים את המבוגר המבולבל), מדברים עברית מושלמת. ביטויים כמו "בחפץ לב", "אל ייאוש", "כמו שהיטבת לנסח" משובצים בפרקי הסידרה בטבעיות. מעודד לגלות שיש בובות שמדברות ככה. וגם בני אדם.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

סיפור המסגרת, כפי שניתן ללמוד משם הסידרה שהגיעה לעונה שנייה, הוא הנעשה בחצר של פופיק. פופיק הגיבור, בובה בעלת מבע אנושי, וחבריו מתושלח, טישה וליבי - אפשר להתעכב על בחירת השמות, אבל נתקדם - לומדים בכל פרק שיעור בכישורי חיים, מבלי שיכנו אותם ככה. רגשות, דחיית סיפוקים, ביטוי עצמי, וכל מה שקשור לפסיכולוגיה חיובית. התפאורה הצבעונית מעט מעמיסה בעיניים, אבל נדמה לי שילדי דור האייפד כבר רגילים לשפע הזה, והוא לא מונע מהם להתרכז בתוכן. בחירת הנושאים מעידה על הבנת נפש הצופה הרך: קנאה, תחרות, חיפוש אחר הרפתקאות, אמירת אמת. קונפליקט העוסק בסוגיה אם לשקר לחבר קרוב או לומר לו את האמת העלולה לפגוע בו, הוא חומר מצוין לפרק (יש כזה, "מאפי מתושלח").

ליהוקו של פיני טבגר לסידרת הילדים הוא הברקה בפני עצמה. טבגר, המכונה כאן פנחס, עובד הרבה יותר טוב עם בובות מאשר עם מתמודדים בריאליטי טראש. טבגר משתלב מצוין בחצר, בעיקר בזכות דיאלוגים קולחים בגובה העיניים הנובעים מתוך סיטואציות יומיומיות, שילדים יכולים להתחבר אליהן בקלות. פינת הביטויים, החותמת כל פרק, היא גולת הכותרת של העסק: הסבר הומוריסטי על ביטוי עברי (למשל, "סערה בכוס מים") פלוס הדגמה. אמנם הנסיינית הפרטית שלי חתכה לפני סיום הפינה, אבל בני הארבע שלכם בטח מצוידים בקשב משובח יותר. בסה"כ, התוצאה מרשימה, מענגת, ונוסכת ביטחון.

כוכבית קטנה ומעצבנת לסיום מוקדשת לנושא המגדר. בארבעת הפרקים השונים שראיתי חזרה על עצמה הבניה מגדרית שאינה מתאימה ל־2015. משפטים כמו "אני שומרת על הגיזרה" (טישה) ובניית בית בובות לליבי (למה לא לפופיק?), הם קצת יותר מדי בשבילי. אני משוכנעת שיש על מי לסמוך בחינוכית כשמדובר על תוכניות לגיל הרך, רק נא לנכש את העשב המגדרי השוטה הזה בבקשה.

קיצור תולדות הקולנוע

החיים עצמם: יומנו של מבקר קולנוע, yes דוקו, 18:45

השאלה הראשונה שעולה מצפייה בסרט התעודה, היא מה היה רוג'ר איברט חושב על הסרט שנעשה אודותיו. למבקר הקולנוע שצפה, לדבריו, בעשרת אלפים סרטים וכתב ביקורות על כ־6,000 מהם, בוודאי היה מה לומר על הסרט שגיבורו הוא איש נכה ושנוי במחלוקת, המבלה את חודשיו האחרונים מול המצלמה. איגוד המבקרים האמריקני שיבח את סרט התעודה, כמצופה מגוף המוקיר את מייסדיו - בעיקר לאחר מותם. איברט נחשב בעיני רבים ל"מר קולנוע", ומותו השאיר יתומי קולנוע רבים. לא בטוח שהסרט "החיים עצמם" ישמש להם נחמה. איברט, החתום על קריירה בת עשרות שנים כמבקר בשיקגו סאן טיימס, עומד במרכז סרט ההנצחה. היצירה מלווה את דעיכתו של איש חולה, המשותק ברוב חלקי גופו. יחסיו של המבקר עם אשתו, עם הקולגה שעבד איתו שנים (ג'ין סיסקל) ועם יוצרים, דוגמת מרטין סקורסזה (החתום על הסרט כמפיק), הם עמודי התווך של היצירה, שאינה מצליחה להתרומם מעבר לסרט זיכרון בנאלי. "את רובם שכחתי, אני מקווה. אבל אני זוכר את אלה שראוי לזכור", אמר אימברט על הסרטים שצרך בחייו. לרוע המזל, "החיים עצמם" נכנס בקלות לקטגוריה הראשונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר