כמו בספרות האמריקנית, ואולי גם בגללה, הספרות הישראלית נוטה לתאר את המיקרוקוסמוס המקומי דרך המשפחה, נטייה שזלגה מתוך עולם הספר לקולנוע ולטלוויזיה. הדבר נובע, בין היתר, מהחשיבות והמרכזיות של מושג המשפחה בחייו של הישראלי - זה שלא מחמיץ את ארוחת שישי למרות הדודה המרגיזה או האוכל המשמים - אך לא פחות מכך נובע מההתעלמות הספרותית, תמוהה ובלתי מוצדקת, מעולם העבודה והפרנסה כמעצב את היומיום ואת עולם הערכים של האינדיבידואל והחברה שבתוכה הוא יושב.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מדוע כך הדבר, קצרה היריעה מלהכיל. אך בשנים האחרונות אנו עדים להיפוך מעניין מגמה. "צל עולם" מאת ניר ברעם או "ארבע ארצות" שכתב מתן חרמוני הם דוגמאות מייצגות לספרות שמבקשת לדון בהשפעת העבודה על חיינו, ביחסים בין אדם ומקום עבודתו ובשאלה כיצד משפיע העיסוק שלנו על הכרעותינו, גדולות כקטנות, כשהם טוענים, במרומז, ששאלות כאלו חשובות ספרותית וקיומית לא פחות מקונפליקטים עם ההורים או חוויות כאובות מהקיבוץ.
"עמקפלסט", ספר הביכורים של דורית קלנר, מצטרף למגמה הזו ואף מקצין אותה. עיקר ההתרחשות בספר מתנקזת לעמקפלסט, מפעל פלסטיק אפרורי בקרבת עפולה, המלווה ארבע דמויות שפועלות בתוכו: דפנה, אקדמאית שהוצנחה לתפקיד בכיר במפעל ושואפת להזניק אותו ואת עצמה קדימה; נורית, מהנדסת במעבדה שאינה מרוצה מחייה; שאדי, מפעיל מכונה ערבי שחש לא פעם שהמסלול שבו בחר מתוך נאמנות למוסכמות מונח כריחיים על צווארו; ויעלי, פקידת הקבלה שמוצאת בעבודתה תחושת שייכות, בניגוד למה שהיא חווה במישור האישי והמשפחתי.
"עמקפלסט" עצמו מתפקד על תקן דמות חמישית: מרחב שצובר חיים משלו, הן מכוח המכונות, המשאיות והחומרים שמפעפעים בתוכו והופכים אותו לישות רוטטת, הן בשל היותו מרחב המאפשר לדמויות להתנגש זו בזו, להיתרם ולהיפגע זו מזו על רקע מתחים שצצים בו והופכים אותו למעין מיקרוקוסמוס ישראלי ודחוס.
קלנר פועלת בהקשר לכך בשני מישורים: מצד אחד, היא מזמנת התנגשויות בין קבוצות שונות על רקע מעמדי, אתני, כלכלי או רומנטי, עד כי לפעמים עולה חשש למעין רשימת מלאי שהוכנה מראש למטרה זו; מאידך, המבנה המשוחרר של הרומן מאפשר לעלילה לקלוח באופן חופשי ולכל אותן התנגשויות להתרחש באופן בלתי נוקשה שמטעין את הרומן באנרגיה ובחיות לכל אורכו - הפועלים הרוסים שמסתגרים בתוך עצמם לעומת ההנהלה שמתעקשת שידברו עברית; בעל המפעל העשיר שרוכש ג'יפים יוקרתיים עבור ההנהלה אך לא מקפיד על תקני בטיחות בסיסיים או שכר הוגן לפועלים; והפיגועים באזור שמוציאים יחס גזעני ורעיל כלפי הערבי היחיד במפעל.
כל אותם קונפליקטים, שנוכחים כל כך בהוויה הישראלית אך נפקדים לא פעם מהספרות, רק מבליטים את ייחודיותו של "עמקפלסט", אחד מספרי הביכורים המרשימים של העת האחרונה, ומעוררים תקווה שכותבים נוספים ילכו בדרכם בעקבותיו.
עם זאת, ככל ספר ביכורים, גם "עמקפלסט" אינו חף מחסרונות. קלנר מתגלה ככותבת מפתיעה בבשלותה ובשליטתה בשפה; אך ספר שמגדיר עצמו מראש כרומן רב־קולי, המדובב כמה דמויות זו בצד זו, תובע מן המחבר להקנות לכל דמות ולהוויה הסובבת אותה שפה ייחודית ולשמש בכללותו מעין מופע לשוני. וכאן, הגם שהמאמץ להשיג מטרה זו ניכר, הניסיון לדובב את שפתן ומחשבתן של נורית ויעלי, המגיעות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך ועושות שימוש בעגה עממית, נשמע מעט חצצי ומאולץ עבור המחברת.
דווקא שאדי, לכאורה הדמות הרחוקה ביותר מהמחברת, משורטט באופן משכנע ומעמיק; קלנר בוחרת להציב את שאדי בצמתים מסוכסכים בעיקר על רקע מעמדי או אישי, ואילו הקונפליקטים על רקע לאומי קיימים, אבל במרומז ובמעודן. מצד אחד, בחירה זו מאפשרת לשאדי להימנע מקלישאתיות, ויוצקת לתוכו רגישות ועומק במקום תפקיד כפוי טובה של סמל שחוק ובלתי אפקטיבי לסכסוך; מצד אחר, הצמתים המרמזים על הקונפליקט של שאדי נטענים בעוצמה והופכים אותו לדמות המעניינת ברומן.
ההפך קורה במקרה של דפנה, המנהלת השאפתנית, שאמנם כתובה באופן אמין ומשכנע, אך יש משהו מצער בבחירתה של קלנר לזמן עבור דמות זו, שנראית כקרובה אליה ביותר ברוחה, קונפליקטים שלא יוצאים מהקווים: אשת הקריירה המצליחה, שבעלה מרגיש מאוים מהמשכורת המפוצצת ומהרכב המנצנץ, מתבאסת ללכת לאסיפות הורים ומפצה את עצמה בתכשיטי יוקרה. ודאי יש עוד עומק ועוקץ באישה הזו, וחבל שהוא לא בא לידי ביטוי.
"עמקפלסט" זרוע לכל אורכו בדרמות מאופקות ובסיפורים קטנים, שעוצמתם באה להם בעיקר מהעובדה שהם לא מנסים להשתמע כגדולים מהחיים. אלו חיים של אנשים בשר ודם, שעובדים במפעל ליד עפולה ויש להם תשוקות, קנאות וחלומות, שמובלטים על רקע החדגוניות של מקום העבודה ומדי פעם אפילו צובעים את החדגוניות הזו בצבעים עזים.
דווקא לקראת סופו של הרומן מחליטה המחברת להתרומם לכדי קרשנדו: אם עד כה הרומן התנהל על פני השטח, לפתע העלילה ופירושיה נצבעים בגוונים מרומזים, דרמטיים, ביקורתיים - אלא שדומה שחסר טקסט שיקדים אותה ויחבר אותה באופן אורגני ליתר העלילה.
כל זאת אינו גורע מההישג של "עמקפלסט" - רומן שמתעקש מתחילתו ועד סופו להציב בחזית את המיעוטים - ערבים, נשים בכלל ונשים בעמדות בכירות בפרט, פועלים פשוטים - דמויות שממעטות להשמיע את קולן בספרות העברית, ועושה זאת באופן אמין ומשכנע. עם זאת, "עמקפלסט" אינו רק רומן "חשוב", כמו שאומרים, אלא בראש ובראשונה סיפור תלת־מימדי ומעניין, שמזכיר כמה חשוב לתת צ'אנס לספרי ביכורים ולקולות רעננים, שהופכים את הספרות העכשווית למרחב מגוון ורלוונטי יותר משאנחנו נוטים לחשוב.
עמקפלסט / דורית קלנר
ידיעות ספרים, 324 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו